קובה ליברה

"מאיפה אתה מגיע?" שאל נהג המונית כשראה אותי עולה יחף למושב האחורי בנתב"ג. לרגע תהיתי אם הוא מתבונן בכפות רגליי המאובקות או בחיוך המוזר על פניי.

"מקובה", אמרתי.

"שדדו אותך הבני זונות?" הוא התעצבן, קולו מהדהד במונית "כל ישראלי שהם רואים הם חייבים לדפוק. אין להם בושה".

"לא", חייכתי, "להפך. בעצם נתתי אותן במתנה".

הנהג הביט בי דרך המראה, גבותיו מתכווצות בתימהון, אומרות ללא מילים, מי לעזאזאל נותן את הנעליים שלו ונישאר יחף. "סע", אמרתי, "אני אספר לך בדרך".

כך התחלתי לספר. עשרה ימים הסתובבתי בקובה, נע בין הקאסות הפרטיות - בתי המארחים המקומיים שהפכו למלונות זעירים. לא קל להתרגל לקצב החדש. הוואנה לימדה אותי את הקצב המיוחד שלה. הכל זז לאט, כאילו החום הכבד והלחות מאטים את הזמן עצמו. אפילו הציפורים נראו עייפות, מרחפות בעצלתיים מעל גגות הבתים המתקלפים.