מאלטלנה עד הנה

הקדמה

בגיל 35 עלה מנחם בגין מן המחתרת ויחד עם חבריו במפקדת האצ"ל הקימו את "תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי". תוך חודשים ספורים הוקמה תנועה פוליטית חדשה יש מאין; כספים נאספו, סניפים ומוסדות כוננו ומשנה פוליטית סדורה חוברה והוצגה בפני הציבור. התארגנות זו הייתה במקביל לניהול המערכה לבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. למרות התקווה כי בזכות מאבקם ההרואי בשלטון המנדט יעניק להם העם את הבכורה, זכתה תנועת החרות רק בארבעה עשר מושבים שהפכו אותה לסיעה הרביעית בגודלה.

התיאור בפסקה זו יוכל להיקרא כתיאור טריוויאלי על תחילת דרכה של מפלגה במדינה חדשה. אולם מבט השוואתי למאבקים לאומיים באומות אחרות מלמד כי כאשר יש יותר מכוח צבאי אחד במהלך המלחמה לעצמאות, אזי אחרי השגתה אין הכוחות מתפרקים מנשקם אלא מנהלים מלחמת חורמה על השלטון. מהלך העניינים במדינת ישראל מלמד יותר מכל על מחויבותו של מנחם בגין לעמו ועל דבקותו הבלתי מתפשרת בערכי הדמוקרטיה.

תנועת החרות פעלה בכנסת למען שחרור חבלי המולדת משתי גדות הירדן ולמען צביונה היהודי של מדינת ישראל. במקביל הייתה התנועה מחויבת לביצור ערכי הדמוקרטיה כאשר פעלה למען יצירת חוקה, להפרדת רשויות, לעליונות הרשות השופטת, ולביטול התקנות לשעת חרום והממשל הצבאי. בתחום הכלכלי פעלה התנועה להגבלת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה וליצירת שוק חופשי עם מנגנוני הגנה סוציאליים לכל נזקק. מבחינה חברתית שימשה התנועה פה לשכבות המצוקה וזעקה את הקיפוח החברתי והעדתי ממנו סבלו רבים בשנים הראשונות של המדינה.

תחילת הדרך הייתה קשה ומלאה במהמורות. בעשורים הראשונים עברה התנועה מסע של דה-לגיטימציה מצד מפא"י ומנהיגה דוד בן־גוריון, קבע את הסיסמה "בלי חרות ומק"י" שהייתה מיועדת למנוע מהתנועה כל חלק בשלטון, אם ברמה הארצית ואם ברמה המקומית. מנחם בגין עצמו היה מוקצה בעיני מנהיגות מפא"י וראש הממשלה הראשון אף לא קרא לו בשמו אלא התייחס אליו כ"איש היושב ליד חבר הכנסת באדר". הבחירות לכנסת השנייה הסתיימו במפלה כאשר התנועה איבדה כמעט מחצית מכוחה בכנסת. למרות המצב נשארה תנועת החרות נאמנה לעקרונותיה ולא הסכימה לסטות מהם על מנת להרחיב את מעגל המצביעים; בין אם מדובר בדבקות בשלמות המולדת על שתי גדות הירדן ובין אם מדובר בדבקות בעקרון חרות האדם ובהתנגדות העקבית לממשל הצבאי שהוטל על ערביי ישראל.

עברו כמעט שני עשורים בהם פעלה התנועה לשבר את הדימוי שהודבק לה ובתהליך איטי הפכה תנועת החרות לאופוזיציה ראשית, עד שבשעת המשבר ערב מלחמת ששת הימים אף נקראה לקחת חלק בשלטון, בתחילה תחת ראש הממשלה לוי אשכול ולאחר מכן תחת ראש הממשלה גולדה מאיר. אך גם במצב זה כאשר ניצבה התנועה בין בחירה במנעמי השלטון לדבקות בעקרונות האידיאולוגיה בחרה התנועה לעזוב את הממשלה.

בתהליך ארוך של צבירת כוח וחבירה לגורמים נוספים הצליחה תנועת החרות לעמוד בראש גוש פרלמנטרי שנקרא בתחילה גח"ל ולימים "הליכוד". גוש זה היווה אלטרנטיבה לשלטון וכשנקרתה ההזדמנות הרכיב ממשלה. גם בעמידתה בראש הרשות המבצעת עשתה התנועה רבות על מנת להוציא לפועל את העקרונות בהם דגלה: לצד חתירה לשלום בנתה הממשלה עשרות ישובים ברחבי יהודה שומרון וחבל עזה, לצד הניסיונות להפוך את המשק הכלכלי למשק פתוח בו שולטת היוזמה הפרטית ולא השליטה הממשלתית. בנוסף הובילה הממשלה בראשות תנועת החרות את הפרויקט החברתי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, פרויקט שיקום שכונות.

למרות חשיבותה של התנועה בתולדות מדינת ישראל דל המחקר העוסק בה והפרסומים הקיימים מהווים לעיתים כתב קטרוג אידיאולוגי ולאו דווקא מחקר אקדמי. לאור מצב זה החליט מרכז בגין להוציא לאור פרסום זה הטומן בחובו מאמרים שונים המייצגים דיסציפלינות שונות שכל אחת מהן מאירה באור אחר את ההיסטוריה של תנועת החרות ומשנתה. כדרכנו אין אנו מאמינים בצנזורה ואין בנו פחד מפני ביקורת אך חשוב להבהיר כי הדעות המובעות בחוברת זו הן דעות המחברים בלבד ואינם משקפות בהכרח את עמדות המרכז.

לסיום חובה נעימה לי להודות לפרופ' אברהם דיסקין שלקח על עצמו את המשימה הקשה לערוך קובץ מאמרים זה ובעין בוחנת ובחשיבה ביקורתית עמל על ההוצאה לאור של פרסום זה. למשה פוקסמן שעל, סגן ראש המרכז, שהוביל וניצח על המלאכה ולדקלה שפיגל מהוצאת כרמל שהשקיעה ימים רבים בהבאת הקובץ לדפוס.

הרצל מקוב
ראש מרכז מורשת בגין
ירושלים תשע"א

מבוא

אברהם דיסקין

סיכום תולדותיה של תנועת הימין הראשית, שהחלה דרכה כמפלגה פוליטית מנודה, שינתה פניה, וכבשה שוב ושוב את השלטון, אינו עניין של מה־בכך. ספק אם ניתן לסכם בכרך אחד היסטוריה ארוכה ומורכבת שכזאת. הספר שלפנינו אינו אלא ניסיון להציג פנים אחדות במסע הארוך הזה מהקמת תנועת החרות ב־1948 ועד לימינו אלה.

בספר שנים־עשר פרקים ונספח כרונולוגי – פרי עטם של שלושה־עשר מחברים. פרקים אלה מאורגנים ביסודו של דבר על־פי ציר הזמן. נקל להיווכח כי המחברים אינם עשויים מעור אחד. ההתייחסות לאירועים מרכזיים מסמנת גישות, תפיסות ופרשנויות מגוונות. כל אחד מן הפרקים מהווה מאמר העומד בפני עצמו. דומה כי דווקא מגוון זה מעצים את הכתוב ויש בו כדי להשכיל את הקורא.

כבר ביום הקמת המדינה הכריז מפקד האצ"ל, מנחם בגין, בשידור רדיו על הקמת תנועת החרות. אך הסבת המחתרת למפלגה פוליטית לא הייתה פשוטה כל עיקר. ד"ר שלמי רזניק, מרצה בכיר לסוציולוגיה במרכז האקדמי פרס ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל, מתאר בפרק הראשון את חבלי המעבר הזה מנקודת־המבט של חברי האצ"ל והלח"י. בין היתר נבחן ההבדל שבין ותיקי המחתרת למתגייסים החדשים.

ההצטרפות של האצ"ל – התנועה המחתרתית 'הפורשת' – למערכת הפוליטית האזרחית לא הייתה מובנת מאליה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שאף להרחיב את מעגל המשתתפים בהקמת המדינה, אך בעוד צירוף אגודת ישראל, מק"י ונציגי התנועה הרוויזוניסטית נעשה לא רק בהסכמתו אלא אף ביוזמתו, הרי שהצטרפות אנשי האצ"ל למערכת הפוליטית הייתה לצנינים בעיניו, כפי שנשקף בפרשת "אלטלנה". מאוחר יותר יוחסה לבן־גוריון האמרה "חוץ מחרות ומק"י" – אמרה שהציבה את שתי התנועות הללו 'מחוץ למחנה'. שלמה נקדימון, שסיקר במשך שנים רבות את המפה הפוליטית עבור ידיעות אחרונות, ופרסם ספרים ומחקרים שונים – ביניהם על פרשת "אלטלנה" – מעלה שאלה מפתיעה: הייתכן שבגין גויס על־ידי שליחו של בן־גוריון, אליעזר לבנה, ערב הקמת המדינה על־מנת להתגבר על התנגדות חלק מחברי מפא"י להכרזת העצמאות?

פרופ' אריה נאור, איש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון, ומי שהיה מזכיר הממשלה בממשלת בגין, מנתח את האידיאולוגיה של בגין בתקופת הקמתה של תנועת החרות. נאור, שהוא גם יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי בישראל, מצביע בין היתר על הדומה והשונה בין ז'בוטינסקי לבגין בנושא 'שלמות המולדת'. בגין, על־פי אבחונו של נאור, הוא 'מנהיג אידיאולוג', שעסק גם בענייני פנים, הן בעניין שלמות המולדת והן בענייני הפנים, אומר נאור על בגין כי "הרבה נטל מז'בוטינסקי ולא מעט הוסיף משל עצמו".

ציבור הבוחרים בחרות – ומאוחר יותר בגח"ל ובליכוד – נטה להיות מסורתי יותר מזה של המפלגות החילוניות האחרות. לתופעה זו יש קשר לפן אידיאולוגי נוסף הנבחן על־ידי פרופ' אליעזר דון־יחיא איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. על־פי דון־יחיא, הזיקה בין הציבור המסורתי לתנועת החרות הייתה הדדית ונקשרה בגישתו של מנחם בגין. "יחסו החיובי של בגין לדת תרם במידה רבה לאהדה שגילו חוגים רחבים בציבור הדתי והמסורתי כלפיו וכלפי תנועתו, ולכך הייתה השפעה חוזרת על הגברת נכונותו של בגין להתחשב בעמדות חוגים אלה בנושא הדתי".

אחת המשימות המרכזיות של מפלגה פוליטית במערכת דמוקרטית היא ההתמודדות על קולות הבוחרים. ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי, שסיימה ב־2009 בהצטיינות את לימודי הדוקטורט שלה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מנתחת את תנועת החרות בשנותיה הראשונות מזווית־ראייה הקושרת בין האידיאולוגיה לשאיפות האלקטורליות. היא בוחנת את תעמולת הבחירות של התנועה בחמש מערכות הבחירות הראשונות.

בשנות השישים חל שינוי מהותי במעמדה של תנועת החרות. הקמת גח"ל – גוש חרות ליברלים – כברית אלקטורלית בין חרות לבין אנשי הרוב (בדרך־כלל הציונים הכלליים) במפלגה הליברלית קירבה את התנועה לכיוון המרכז הפוליטי והעניקה לה 'לגיטימציה'. את המהלך לעבר המרכז הוביל מנחם בגין. חוקר הימין הציוני, ד"ר אמיר גולדשטיין, המשמש כיום כמנהל בית־הספר התיכון "דנציגר" בקרית שמונה, מנתח את ההתפתחויות הללו. בגין, על־פי גולדשטיין, נדרש לגשר בין הדימוי העצמי של קהילת תומכיו לבין "התדמית החיצונית שכללה רכיב משמעותי של דה־לגיטימציה".

בשיתוף הפעולה בין חרות לליברלים ניתן לראות מעין ברית בין 'הימין הלאומי', שיוצג על־ידי תנועת החרות לבין 'הימין הכלכלי', שיוצג על־ידי המפלגה הליברלית. משה שעל-פוקסמן, סגן ראש מרכז מורשת בגין ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, מציג את המשנה הכלכלית־חברתית של תנועת החרות. לצד האמונה בעקרונות השוק החופשי נתקיימה נטייה להענקת רשת ביטחון על־פי חמש המ"מים של ז'בוטינסקי – מעון, מזון, מרפא, מלבוש, מורה. רקע זה של התנועה היווה ללא ספק נדבך מרכזי הן בשיתוף הפעולה עם הליברלים והן בפעילות לאחר המהפך של 1977. כידוע, בבחירות 1977 באו לידי ביטוי שינויים מהותיים בקשר שבין הרקע החברתי לזיקה הפוליטית של הבוחרים בישראל. ב־1981 הוחרפה המגמה הזאת עוד יותר כשהליכוד היה למפלגה הפופולרית ביותר בקרב יוצאי עדות המזרח, בעוד המערך היה למפלגה הפופולרית ביותר בקרב האוכלוסייה 'האשכנזית'. ד"ר נסים ליאון, איש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, וד"ר אורי כהן, איש בית־הספר לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, מצביעים על עליית הליכוד לשלטון כאירוע מכונן של התפתחות 'מעמד בינוני מזרחי'. לטענתם, מעמד זה היה "לאחת מהחוליות הפוליטיות החשובות בתהליכי האינטגרציה של החברה הישראלית". לעומת חוקרים רבים שהצביעו על השסעים העמוקים המאיימים על לכידות החברה הישראלית, היוותה לדעתם התפתחותו של המעמד הנידון, במקביל להתפתחויות פוליטיות וחברתיות נוספות, גורם התורם לשימורה של המערכת החברתית.

אין ספק כי השחקן המרכזי במערכת הפוליטית הישראלית לאחר בחירות 1977 היה מנחם בגין. פרופ' יחיעם ויץ, מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מנתח את תקופת שתי הממשלות של בגין בשנים 1983-1977. תקופה זו היוותה עידן חדש שעורר חששות מזה ותקוות מזה. הייתה זו תקופה דרמטית מאין כמוה. ממשלת בגין הראשונה חתמה על הסכם השלום עם מצרים. אך בשעה שממשלת בגין השנייה סיימה את תפקידה עם התפטרות ראש הממשלה, הייתה ישראל שקועה בבוץ הלבנוני. ויץ סבור כי השניוּת הזו כרוכה בין השאר באישיותו המרתקת והסבוכה של ראש הממשלה. לטענתו, התנהגות ראש הממשלה בקדנציה השנייה "הרסה לחלוטין את הדימוי הסולידי, שבנה בעמל רב שנים, ושחררה כוחות שהפכו לבומרנג".

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית ולמדע המדינה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל, בוחן את מלחמת לבנון מזווית־ראייה שונה בתכלית. המלחמה הייתה מעין "אירוע מכונן" ששינה לבלי הכר את מערך היחסים בין הציבור, צה"ל והמערכת הפוליטית. לתנועות המחאה והסרבנות שפעלו ברוב עוצמה במלחמה זו, ושהשפיעו על ראש הממשלה הראשון של הליכוד, מנחם בגין, נודעה השפעה מכרעת גם בתקופת ראשי הממשלה האחרים מטעם הליכוד – יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון. "ראשי הליכוד לא יכלו להתעלם מן העובדה כי מדובר באסטרטגיה חדשה של יריביהם הפוליטיים", טוען לבל. אפשר להטיל ספק באשר לאופייה 'האסטרטגי' של התופעה, אך אין ספק שעם המחאה בתקופת מלחמת לבנון נוצרה אווירה שונה מאוד מזו שהייתה קיימת קודם־לכן. ייתכן ששורשי אווירה זו מקורם במחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. מכל מקום, דומה כי התופעות החדשות, כטענת לבל, אכן ערערו במידה ניכרת את 'הערכים המארגנים' שעליהם הושתת צה"ל עם הקמתו.

פרופ' גיורא גולדברג, איש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, בוחן את התפתחות הליכוד מנקודת־ראות תיאורטית חדשנית. הוא מבחין בין סוגים שונים של מפלגות וטוען כי חרות, שהייתה במקורה מפלגה אידיאולוגית מובהקת, עברה תמורות חיוניות בשל שאיפתה להצלחה אלקטורלית. גולדברג סוקר את תולדות תנועת החרות. הוא מייחס משקל מכריע להנהגתו של בגין ומציין בין השאר כי, בניגוד לתדמיתו, הצהיר בגין בשיחה פרטית עוד בטרם בחירות המהפך: "אנחנו נעשה שלום. כן, אנחנו נעשה שלום". לא רק הצלחותיו של הליכוד אלא גם כישלונותיו – ובכלל זה פרישת אריאל שרון, הקמת קדימה, ותוצאות הבחירות של 2006 – מנותחים תוך שימת דגש על המתח שבין האופי 'האידיאולוגי' לאופי 'הניהולי' של מפלגות. "חוק הברזל של האידיאולוגיה", טוען גולדברג, הוא כי "מפלגות פוליטיות אינן מגשימות עקרונות אידיאולוגיים". דבר זה ניכר במיוחד במקרה של מפלגות שלטון כפי שבא לידי ביטוי בתמורות שעבר הליכוד בתקופה 2009-1977.

כותב השורות הללו מנתח את הופעת הליכוד בבחירות 2009 מתוך פרספקטיבה היסטורית. הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינת המו"מ על הרכבת הקואליציה, גורם מכריע בהצלחתן של מפלגות מובילות כרוך ביכולתן להשתלט על 'המרכז'. הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו היה ער למטרה זו – דבר שאִפשר הן את כיבוש העמדה 'החציונית' בכנסת השמונה־עשרה והן את הרכבת הממשלה לאחר הבחירות. דומה כי קדימה בהנהגת ציפי לבני החטיאה בעניין מרכזי זה גם בתקופת מערכת הבחירות וגם בעת המו"מ על הרכבת הממשלה, למרות שהשיגה בבחירות מושב אחד יותר מהליכוד. דומה כי הפתיחוּת לעמדות המרכז התוותה את דרכו של נתניהו לא רק בתקופת מערכת הבחירות אלא גם לאחר שהרכיב את ממשלתו.

הנספח המובא באחרית הספר מתמקד בסדרה של תאריכים מהותיים בתולדות חרות, גח״ל והליכוד. דגש מיוחד הושם על תוצאות הבחירות ועל הייצוג של התנועות הנידונות בכנסת ובממשלה.

אסיים בהערה אישית: בלא סיועה המקצועי הרב של רעייתי, ד״ר חנה דיסקין, לא הייתה המלאכה מגיעה לכלל סיום.

א״ד

ירושלים, תש״ע

חבלי הפרישה מהפרישה: האצ"ל – ממחתרת למפלגה (1948-1947)

שלומי רזניק

שאלות העוסקות בבעייתיות הכרוכה ביציאה מאפלת המחתרת לאור הזירה הפוליטית הגלויה, ובתהליכים המאפיינים את התנהגותה של מחתרת פוליטית בשלב זה – נותרו פתוחות למחקר. במאמר זה אנסה להתוות כמה קווים למחשבה על ההתנהגות הפוליטית והצבאית של הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) בשלהי תקופת המנדט, מאז הכרזת כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947) ועד השלמת תהליך פירוק המחתרות וגיוס אנשיהם לצה"ל, במחצית השנייה של 1948.

מבחינות רבות מחתרות אינן שונות מארגונים פוליטיים אחרים, כמפלגות, קבוצות אינטרס, איגודים מקצועיים או תנועות חברתיות. כלל הברזל הגורס שארגונים נוטים לשמר את קיומם, גם תוך המרה או החלפה של מטרותיהם ודרכיהם, יפה גם למחתרות.

תהליך היציאה מחיי המחתרת אפופי הסוד לעולם הגלוי והלגלי הוא תהליך קשה – לעתים מלא תקווה ולעתים תכופות ארוך ומכאיב. זהו בדרך־כלל תהליך מבולבל וחסר עקביות – גם עבור החברים וגם עבור הארגון. מעטות המחתרות, בעיקר אלו שלא הפכו למפלגות שלטון, שהצליחו לבצע מעבר זה בשלום. התהליך המשברי הזה שניתן לתיאור כ"חבלי הפרישה מהפרישה", הוא שעיצב את ההתנהלות הפוליטית והצבאית של האצ"ל ולח״י בתקופה הנידונה.1

תנועת מחתרת היא סוג של ארגון פוליטי. זוהי קבוצה מאורגנת הפועלת לאורך זמן ובסתר למען השגת מטרות פוליטיות. אמצעיה, מטרותיה או אפילו עצם קיומה של תנועת המחתרת נתפסים, לפחות בעיני השלטון, כבלתי־לגיטימיים ומוגדרים כבלתי־חוקיים. לפיכך, מחתרות הן ארגונים המחויבים מצד אחד לסודיות ומצד שני, לניהול מאבקים על לגיטימציה, המכונים על־ידי סוציולוגים 'מאבקי סטיגמה' (Schur, 1980). מחתרות מעורבות במלחמה מתמדת על דימויים ציבוריים שמקורה ברצונן של קבוצות מסוימות להדביק אותות קלון למחתרת, ושאיפת המחתרת להסיר את אותות הקלון ולהדביקן דווקא ליריב הפוליטי. שילוב שני הגורמים הללו מעצב יותר מכול את השינויים החלים במשך הזמן בהתנהלות הפוליטית, באידיאולוגיה ובאופי החברתי של כל תנועת מחתרת. מכאן, שהניסיון לפענח את מהות השינויים שחלו בתנועת מחתרת כרוך בהבנת המאבק היומיומי בהקשר של שמירת הסודיות מהסביבה החיצונית והפנימית, בהבנת דרכי הניהול של 'מאבקי הסטיגמה', ובהבנת היחסים הדיאלקטיים המתקיימים בין שני המשתנים הללו.

מחתרת היא ארגון צבאי ופוליטי גם יחד. בכל מחתרת יימצא שילוב של צבא ופוליטיקה – של מפלגה וצבא. בתקופות מסוימות יודגש הפן הצבאי ובתקופות אחרות הפן הפוליטי־מפלגתי, אך תמיד בעת בחירת דרכי הפעולה, ישולבו שיקולים צבאיים ופוליטיים. סביר שדווקא בתקופה של יציאה מהמחתרת נוטים השיקולים הצבאיים להיות כפופים, אולי יותר מתמיד, לשיקולים הפוליטיים. זאת כשמקורם של האחרונים כרוך ברצון להיכנס לזירה הפוליטית הגלויה כשהארגון בשיא עוצמתו. שיקולים צבאיים ופוליטיים אלו יהיו כפופים תמיד להכרח לשמר מידה של סודיות שתאפשר את עצם קיומם ולהכרח להשיג מידה של לגיטימציה תוך הסרת אותות קלון. לעקרונות מבניים אלו נודעת חשיבות מיוחדת בשלב בו נופלת ההכרעה בדבר היציאה מהמחתרת.

מנקודת־המבט של שיקולי הסודיות, המייחד את המחתרות מהארגונים הלגליים הוא אי־ההפיכוּת של התהליך. כל שאר הארגונים, גם לאחר שפורקו, יכולים לשוב ולהתארגן – לא כן המחתרות; משעה שפירקו את נשק הסודיות יתקשו מאוד לשוב לחיי מחתרת. חשש זה מלווה כל מחתרת העושה את צעדיה אל התחום הלגלי, ומעצב במידה רבה את התנהגותה הפוליטית והארגונית. כך היה גם במקרה של האצ"ל. העיניים, המחשבות והפעולות הופנו לקראת מערכת הבחירות. לקראתה צריך היה להסיר מהמחתרת אותות קלון שפגעו בלגיטימציה שלה וביכולתה לגייס מצביעים. החלטת כ"ט בנובמבר חייבה קיום תהליך פוליטי המוביל לבחירות כלליות. מחתרת אינה עומדת לבחירות, ויכולה להצהיר על תמיכה עממית רחבה גם בהעדר בחירות. מפלגה חייבת להוכיח את מידת התמיכה בבחירות. יציאה מהמחתרת וקבלת כללי המשחק של התהליך הפוליטי משמעם ויתור על ה'פריבילגיה' של המחתרת והעמדת מידת התמיכה הציבורית בה לבחינה אמפירית. ויתור על הסודיות במטרה להשיג הישגים פוליטיים ואי השגת יתרונות בתחום המאבק על הלגיטימציה, משמעם כישלון חמור ללא יכולת ממשית להחזיר את הגלגל לאחור. לפיכך, ההחלטה על אופן הפעולה של המחתרת בשלב זה של קיומה היא החלטה קשה וגורלית. זו הייתה ההחלטה שבפניה עמדו ראשי המחתרות בסוף 1947.

כאשר מחתרת שוקלת לצאת לאור ולהפוך לארגון גלוי ואפילו להתפרק, תמיד נשקלת האפשרות להשאיר חלק חסוי היכול לשמש כגרעין פוטנציאלי להתכנסות חזרה לתוך המחתרת. כך למשל אפשר היה להשאיר את גרעין האצ"ל בגולה כבסיס לחידוש המחתרת, וכך יכולים היו חברי המחתרת שהתגייסו לצבא כיחידים, ולא במסגרת יחידות האצ"ל, להוות מעין מחתרת בכוח בתוך הצבא.

השאלה המרכזית שתעמוד לדיון היא האם, לאור הנסיבות החדשות שנוצרו עם החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר, פעל האצ"ל במטרה להיות צבא במחתרת, מחתרת בצבא או מפלגה גלויה וחוקית ללא צבא. במילים אחרות: האם ביקש האצ"ל לשמר את ארגונו המחתרתי ובאמצעותו להשיג הישגים פוליטיים או ששאף ופעל לסיים את תפקידו המחתרתי־הצבאי ולהצטרף למערכת הפוליטית הלגלית כמפלגת המשך לארגון המחתרתי. מתוך כך עולה שאלה נוספת: מדוע בחרה הנהגת האצ"ל לכונן את מפלגת חרות מיסודו של האצ"ל ולא להצטרף כגוף מאורגן או כיחידים למפלגת האם הרוויזיוניסטית. כדי להבין את הבעיות והדילמות שבפניהן ניצבו ראשי מחתרת האצ"ל בתקופה האחרונה לקיומם כמחתרת יש לסקור, ולו בקצרה, כמה שלבים ביחסי המחתרת עם הגופים הפוליטיים והמפלגתיים ובמיוחד עם המפלגה הרוויזיוניסטית.

על היחסים בין מחתרת למפלגה עד נובמבר 1947

ראשיתו של האצ"ל בשנת 1931 עם הפילוג בסניף ה"הגנה" בירושלים. הוקם פלג של ההגנה בהנהגת אברהם תהומי, שנקרא בשם "הארגון המקביל", "הגנה ב", "הגנה לאומית", "הגנה ימנית" וגם בשם שהיה אז פחות מוכר ופחות נפוץ – "ארגון צבאי לאומי". הפילוג ב"הגנה" אירע בעת גיבושה של מערכת פוליטית המבוססת על חלוקה לסקטורים וכך מצא עצמו תהומי, כעבור תקופה קצרה, מפקד על "הגנה ימנית" מקבילה ל"הגנה השמאלית" ונתונה לסמכות ועד מפקח המורכב מראשי מפלגות הימין, כולל המפלגה הרוויזיוניסטית. בהמשך, החלו להיווצר מתיחויות בתוך הארגון על רקע מיסודה של הסקטוריאליות ביישוב. פרישת המפלגה הרוויזיוניסטית (הצה"ר) מההסתדרות הציונית בשנת 1935 והקמת ההסתדרות הציונית החדשה (צ"ח), שימשו כנקודת מפנה בתולדות הארגון שהפך לארגון צבאי סקטוריאלי. סוגיית 'ההבלגה' בשנים הראשונות של "המרד הערבי הגדול" (1939-1936) החריפה את ההבדלים בין התומכים בזיהוי הסקטוריאלי של הארגון וכפיפותו להנהגת הסקטור הרוויזיוניסטי לבין המתנגדים לשינוי זה. המחלוקת הסתיימה בפילוג הארגון. החלק שהתנגד לשינוי באופיו, בראשות מייסד ומפקד הארגון, אברהם תהומי, חזר והתאחד עם ה"הגנה", ואילו נאמני התנועה הרוויזיוניסטית הקימו בשנת 1937 את האצ"ל. המחתרת שהוקמה מיסדה את יחסיה עם המפלגה בסגנון שונה לגמרי מקודמתה. האצ"ל הפך להיות אחד המרכיבים של מערכת ארגונים סקטוריאליים. האצ"ל לא היה גוף הנתון, כבעבר, לחסות ועד מפקח רב־מפלגתי, אלא ארגון המזוהה עם הסקטור הרוויזיוניסטי שההחלטות הנוגעות אליו מתקבלות בוועדה פוליטית של המפלגה כשמפקדו העליון של אצ"ל הוא גם מנהיגה של המפלגה – זאב ז'בוטינסקי.

התנגדות חלק ממפקדי האצ"ל, בראשות אברהם שטרן, לכפיפות המוחלטת להנהגה הפוליטית הרוויזיוניסטית, כפי שסוכם בהסכם פריס בין מפקד האצ"ל דוד רזיאל לבין זאב ז'בוטינסקי מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, הוליכה את האצ"ל, בשנת 1940, לפילוג נוסף. קבוצת אברהם שטרן, שנודעה לימים בשם "לוחמי חירות ישראל" (לח"י), פרשה מהאצ"ל ואילו הנותרים, הרוב המכריע, השתייכו לארגון שפעל בשנים 1943-1940 כמחתרת הנתונה לחסות הדוקה של המפלגה הרוויזיוניסטית. מחתרת זו פעלה תחת הנהגת דוד רזיאל, עד מותו במאי 1941, ותחת הנהגתו של יעקב מרידור מאז ועד שלהי 1943.

לאחר הפילוג של 1940 לא היה האצ"ל אלא פדרציה רופפת של ארגונים חסרי יכולת ממשית של פעולה. בשל מלחמת העולם, החליטה מפקדתו שלא לפעול באלימות כנגד הבריטים. הנהגת האצ"ל הסכימה לשתף פעולה עם הצבא והמודיעין הבריטי והתירה לחברי הארגון להתגייס לצבא הבריטי כדי לסייע במלחמה נגד גרמניה הנאצית. לאחר מות רזיאל, ניסתה המפלגה הרוויזיוניסטית להכפיף את האצ"ל למרותה ולהופכו למעין צבא סדיר. הניסיונות לא עלו יפה והאצ"ל ניסה, במיוחד במחצית השנייה של שנת 1943, לפעול באורח עצמאי ולגבש מחתרת על בסיס דורי ועל־סקטוריאלי, שנקראה "עם־לוחם". הרעיון היה חדשני ועורר עניין רב אך גם ניסיון זה לא צלח במיוחד. בעקבות כישלון זה אירעו חילופי גברי במפקדת האצ"ל ומנחם בגין היה למפקד הארגון. בתוך חודשים ספורים – חולל בגין שינוי מהותי באופיו ובדרכי פעולתו של האצ"ל וביחסי המחתרת והמפלגה.

עד 1944, להוציא תקופות קצרות, היה האצ"ל ארגון צבאי הכפוף באורח מלא להנהגה האזרחית של הסקטור הרוויזיוניסטי. מעמדו ומידת עצמאותו לא היו שונים מזה של ארגונים סקטוריאליים אחרים כמו בית"ר או הסתדרות העובדים הלאומיים. למעשה, היה האצ"ל שלב בקריירה של כל חבר סקטור שהחל את דרכו בבית"ר ובגיל מסוים הפך כמעט אוטומטית לחבר אצ"ל, תוך שהוא מצטרף גם לארגונים הסקטוריאליים השונים דוגמת הסתדרות העובדים הלאומית.

כארגון בעל אופי של מיליציה במהותו, לא נשמרה רמת סודיות גבוהה והארגון לא זכה לגינויים חריפים בדרך־כלל. מצד שני הוא גם לא השפיע באופן משמעותי על הפוליטיקה והציבוריות היישובית. לא הייתה לאצ"ל אידיאולוגיה עצמאית, הרכבו החברתי היה הומוגני יחסית והוא לא ניהל מדיניות עצמאית ביחס לסביבה הפוליטית היישובית או כלפי חוץ. הוא היה ארגון לביצוע מדיניות שהוכתבה על־ידי הנהגת הסקטור הרוויזיוניסטי.

רק בשנים 1946-1944 הבשילה המדיניות הא־סקטוריאלית של האצ"ל תחת הנהגתו הפוליטית של מנחם בגין. ראשיתה בירידה למחתרת מהפכנית מאז הצהרת 'המרד' בפברואר 1944. 'המרד' קרא אומנם להתקומם כנגד הבריטים, אך ביטא גם רצון למרוד במערכת הפוליטית הממוסדת ובכלל זה בהנהגה הסקטוריאלית הרוויזיוניסטית. המשכה של מדיניות א־סקטוריאלית זו, בפרשת בגידתו של איש המפלגה הרוויזיוניסטית, חילביץ, שנתנה צידוק לניתוק הקשרים עם המפלגה. שיא התהליך בפרשת ה"סזון" – המאבק שניהלה הנהגת היישוב המאורגן כנגד האצ"ל.

לתקופת ה"סזון" נודעו השלכות רבות וחשובות על מבנה האצ"ל ועל יחסיו של האצ"ל עם המפלגה, הסקטור כולו והיישוב המאורגן. ה"סזון" הביא כמעט לחיסול הארגון והלקח המרכזי היה, לפיכך, הקמתה של חבורת סוד חדשה ללא מחויבות לחברים ותיקים ולמסורות ישנות. הארגון החדש פחדל לגייס את חברי הסקטור ופנה לגיוס חברים חדשים על סמך התאמתם לחבורת הסוד החדשה. מבחינה זו, ההשתייכות לסקטור הרוויזיוניסטי הייתה מגרעת. כל קשר ארגוני בין המחתרת לארגונים הסקטוריאליים נותק כאמצעי לשימור הסודיות החדשה, ומיתוס הבגידה של חבר המפלגה (חילביץ) טיפח את הרצון לניתוק זה. מצד שני, מדיניות אי־ההגבה לפעילות ה"הגנה" נגד האצ"ל, כפי שבאה לביטוי בדברי בגין כי "לא תהיה מלחמת אחים" סייעה רבות לניהול מאבקי הלגיטימציה של הארגון מאז ה"סזון". היא העניקה לחבריו מידה של לגיטימציה בעיני חלק מהציבור ופגעה בתקפות חלק מאותות הקלון שהוטבעו בהם. שילוב זה של סודיות עמוקה ורמת סטיגמה נמוכה יחסית אִפשר את כינונו של האצ"ל כמחתרת מהפכנית אוטונומית – כתנועה פוליטית במחתרת. דווקא הכישלון המבצעי בזמן ה"סזון" העניק לגיטימציה ליזמות ארגונית כמו הקמת הסניפים בחו"ל, ולחדשנות רעיונית שהביאה לפיתוח השקפת־עולם מובחנת – השקפה שהייתה מחויבת המציאות לנוכח ניתוק קשרי האצ"ל עם המערכת הסקטוריאלית הרוויזיוניסטית. בהדרגה, השתנה גם ההרכב החברתי של האצ"ל והיה הטרוגני יותר עד שניתן היה להבחין בבירור בין 'המשפחה הלוחמת', שכללה את חברי האצ"ל, לבין 'המשפחה הז'בוטינסקאית' שהתייחסה לרוויזיוניסטים שלא היו במחתרת ואשר לא נטלו חלק פעיל ב'מרד'. כפי שניווכח בהמשך, עצמאות ארגונית ופוליטית זו עיצבה את התנהלות הנהגת האצ"ל לאחר כ"ט בנובמבר ביחס לשאלת עתיד האצ"ל לנוכח התמורה הפוליטית שאמורה הייתה להתחולל כתוצאה מקבלת ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל באו"ם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*