אתקן

הקדמה

בספר הזה אני הולך לספר לכם את סיפור חיי שהביא אותי לכתוב ספר בשם "אתקן". כל סיפור, כל משפט, כל מילה, כל אות, כל נקודה, כל גרשיים, כל מקף וכל פסיק פה מדודים מאד. כי חשוב לי שתבינו אותי הכי טוב ונכון שאפשר. לא קל לי להוציא מפי את המילה אתקן. לא קל לי לכתוב לכם את סיפור חיי. שני הדברים נראים לי מתנשאים ואני לא רוצה חלילה להתנשא מעל אף אחד. גם אתה וגם את מתקנים. וגם לכם יש סיפורי חיים מעניינים ומלאי תובנות. את הסיפור שלי אני מספר כהקדמה לסוף הסיפור שהוא הקטע החשוב פה. הספר מחולק לשלושה חלקים. סיפור חיי מלידה עד גיל עשרים ותשע. סיפור האלבום שלי ששחררתי ליוטיוב כסקיצות בשנה שבין גיל עשרים ותשע וחצי לשלושים וחצי. וסיפור השיר האחרון באלבום שיר מספר ארבעים וחמש שאני ממשיך עד שורות אלה, כולל, ובו אני פותר את סוד המשנה הראשונה בספר היצירה בצורה מובהקת לדעתי. המטרה שלי היא להעלות את כל ישראל מדרגה רוחנית. ובעקבותינו את כל העולם. אני יודע שזה חלום גדול אבל מרגיש שהוא הכרחי. רבותינו אמרו שכל אדם צריך לראות את המציאות כאילו "לא נברא העולם אלא בשבילי", ואמרו גם "במקום שאין אנשים היה איש", ועם שתי האקסיומות האלה בלב אני פשוט אומר לעצמי שיכול להיות שהכל סרט אצלי בראש ואם כך אני בתפקיד.

חלק א
•••
סיפור חיי
עד גיל עשרים ותשע

נולדתי ביום שסבא משה נפטר

נולדתי בכ"ז אב ה-תשמט, 28/8/1989, ב17:30 בערב, בהדסה הר הצופים בירושלים. בדיוק באותה שעה בבית חולים בחדרה, סבא שלי, אבא של אבא, משה שמואל דיסון שכולם קראו לו מוסי, הפסיק לנשום בכוחות עצמו וחובר למכונת הנשמה. אבא שלי נסע מחדר לידה בירושלים לבית החולים בחדרה לבשר לאבא שלו שנולד לו נכד. סבא מוסי הנהן כשהוא מחובר למכונת ההנשמה. יום לאחר מכן הוא נפטר. זכרונו לברכה. ואז התחילה השבעה עליו בבית שלו ושל סבתא נחמה שהיה בכפר הרא"ה. ביום שסבתא ואבא ושתי אחיותיו יונינה ואילנה קמו מהשבעה עשו לי ברית מילה. באותו סלון שבו ישבו שבעה בבית של סבא וסבתא. ההורים שלי תכננו לקרוא לי יאיר אבל בגלל שסבא מוסי בדיוק נפטר, קראו לי משה יאיר. משה יאיר דיסון.

נולדתי למשפחה דתית לאומית. שני ההורים שלי היו נשואים קודם לכן. לאמא שלי היו בת ובן מנישואים קודמים חני ומוטי. חני גרה היום בלונדון ומוטי בניו יורק. חני פרופסורית לספרות ומוטי עורך דין. לאבא שלי היו שתי בנות מנישואים קודמים אביטל ועדי שנפטרו כמה שנים לפני כן בתאונת דרכים שהוא עשה ושהובילה גם לגירושין שלו. אני הייתי בן ראשון להורים שלי ביחד, ונולד להם עוד בן אחרי שנתיים, אחי הקטן אוריאל. שעובד היום בשביל משרד החוץ ובמסגרת תפקידו מטייל הרבה בעולם. ההורים שלי נשואים עד היום ברוך השם.

סבא מוסי נולד בדרום אפריקה למשפחה חילונית. למד וטרינריה וחזר בתשובה. הוא שנא את הבדלי המעמדות בדרום אפריקה בין השחורים ללבנים ושקל אם ללמוד קודם רבנות בארצות הברית ואז לעלות לארץ ולהיות רב או לעלות מיד ולהיות וטרינר. והחליט שבארץ צריכים וטרינר. הוא היה גם תלמיד חכם גדול שלמד למשל ערבית במטרה ללמוד את כתבי הרמב"ם בשפת המקור. וגם כתב דברי תורה בתחום הוטרינריה, הנוגעים לדיני כשרות עופות. אשתו סבתא נחמה נולדה בירושלים והכירה את סבא מוסי בקיבוץ בני דרום. הם התחתנו ועברו לכפר ויתקין ואז לכפר הרא"ה. ושם סבתא גרה עד שנפטרה. זכרונה לברכה. היא הספיקה להכיר את הנינים שלה, הילדים שלי. זה בקצרה על צד אבא שלי במשפחה.

עכשיו קצת על הצד של אמא. ההורים של אמא שלי הם מרדכי ורחל מרגליות. זכרונם לברכה. סבא מרדכי נולד בורשה ונפטר בירושלים כשאמא שלי היתה בת שש עשרה אז לא הכרתי אותו. הוא היה סופר, חוקר ופרופסור לתלמוד באוניברסיטה העברית. גם הוא כמו סבא מוסי העדיף לא להיות רב. למרות שלימד באוניברסיטה מה שלומדים בישיבות. סבתא רחל נקראה לפני נישואיה קוליץ והיא האחות של הרב הראשי לירושלים לשעבר הרב יצחק קוליץ ז"ל. אביה, הרב דוד נחמן קולידצקי ז"ל, היה רב הקהילה היהודית בעיר אליטא שבליטא, הוא נפטר ואז סבתא רחל עלתה לארץ בתחילת שנות השלושים. כמה שנים לפני השואה היא חזרה לליטא והתרימה את הקהילה היהודית באליטא בתור בתו של הרב לשעבר, על מנת להעלות את אימה ואת שני אחיה לארץ. היא הצליחה בכך וכך הצילה את כל משפחתה הגרעינית. כל יהודי העיר הזו שנשארו בה נהרגו בפוגרום בתחילת המלחמה. סבתא רחל היתה מורה בבית ספר וסופרת. באוניברסיטה היא כתבה את הדוקטורט שלה על כך שישעיהו א' וישעיהו ב' נכתבו על ידי אותו נביא, בניגוד לקביעות של ביקורת המקרא. המרצה שלה נתן לה ציון אפס אז היא עבדה על הטקסט עוד תקופה והוציאה את הספר "אחד היה ישעיהו". לקחתי מסבתא רחל הרבה השראה לחיי. לצערי היא לא הספיקה לפגוש את הילדים שלי.

ההורים שלי הם נחליאל ואלישבע דיסון. שניהם נולדו בארץ. אבא שלי עוסק הרבה שנים בהשבת רכוש שנגזל בשואה ממזרח אירופה. ואמא שלי עסקה הרבה שנים בעבודה סוציאלית. הם גידלו אותי ואת אחי אוריאל בשכונת קטמון הישנה בירושלים. והם עדיין שם ברוך השם.

מצד אבא שלי אני הבכור באחים, והבכור בבני דודים. יש לי שלושה בני דודים בצד הזה של המשפחה שהם הילדים של אילנה אחות של אבא. מיכל דניאל ואייל. עד גיל מסויים בילדות הייתי המנהיג של החבורה הזאת, אחי ובני הדודים, בשבתות שעשינו אצל סבתא נחמה בכפר הרא"ה או אצל דודה שלי ברמת גן או אצלנו בבית בירושלים.

יום אחד בערך בגיל שש כשהיינו שבת אצל סבתא נחמה התיישבו מולי כל המבוגרים, וכל הילדים, וסיפרו לי שנולדתי ביום שסבא משה נפטר. הם סיפרו לי את זה ואז בהו בי לראות איך אגיב. בהו בי וראיתי את הגלגלים שלהם במוח מסתובבים. שמעתי אותם חושבים "הוא חושב שהוא גלגול של סבא"… למרות שאף פעם לא הרגשתי כך. וגם נולדתי יום לפני שהוא נפטר בפועל. אבל לא משנה מה חשבתי או הרגשתי הם כבר בנו את הסרט בראש מראש ומאז שסיפרו לי את זה הם הסתכלו עלי תמיד כאילו אני חצי משוגע. כאילו אני מתיימר להיות סבא מוסי.

מהגן רציתי להיות נביא

הייתי בגנים דתיים. שמעתי הרבה סיפורי צדיקים. מגן חובה התחלתי להפנים ולזכור אותם. אני זוכר במיוחד את הסיפורים על אברהם. איך עמד מנגד כל העולם. איך עבר את הנסיונות הכי קשים. וכמו שהגננת המליצה בלי מילים, לא הסכמתי לחשוב שזה נגמר. לא הסכמתי לחשוב שאין עוד סיכוי להיות צדיקים ו/או נביאים. והתפללתי להשם שיתן לי ניסיון. למידות שלי. לתקופה שלי. שיתן לי ניסיון שאם אני אעמוד בו אני אזכה בקרבתו. אזכה לדבר איתו. נשבעתי לעצמי ולהשם לעמוד בניסיון.

מנגד, הייתי גם ביקורתי כלפי הסיפורים. אמרו לי שאנחנו גרים בעיר הכי קדושה בעולם ורשמתי לעצמי לבדוק את זה כשאהיה קצת יותר גדול כי יכול להיות שבכל גן בכל עיר אומרים על העיר שלהם שהיא הכי קדושה. וחיכיתי כמה שנים וגיליתי שזה באמת נכון. ירושלים קדושה לכל העולם.

אני זוכר את עצמי בגן שואל את הגננת שאלה. לא זוכר בדיוק מה הייתה השאלה אבל זוכר שהיא באה בדיוק מתוך המחשבות האלה האם יש לי סיכוי להיות נביא. ואני זוכר איך בניגוד למסר שהיא העבירה בסיפורים הפנים שלה הפכו לועגות והיא אמרה לי "כולם גדלים ונהיים רעים". זו הפעם הראשונה שהרגשתי בבטן את המרד. לא יכול להיות. לפי הסיפורים שלך לא יכול להיות. אני אהיה טוב! אמרתי לעצמי. מול הפרצוף הלועג שלה.

דמיינתי איך זה יקח לי אולי כל החיים. ורק כשאהיה בן שמונים חי לבד באיזו מערה פתאום אלקים יתגלה אלי. והייתי מוכן לחכות לרגע הזה עד הגיל הזה בבדידות הזאת, בשביל לדבר עם אלקים כמו ידיד נפש.

למזלי הוא אמר לי מילה כבר בגיל שלשים ואחד.

סודו של משה רבינו

לבית ספר הגעתי בהרגשה כאילו הגעתי לבית ספר לקסמים. רציתי ללמוד. רציתי להיות הכי טוב שאני יכול. בפעם הראשונה שנתנו לנו משימה לעשות עבודת נושא אישי שאלתי את עצמי על מה אני אכתוב? והחלטתי לכתוב עבודה על הכתב.

למדתי בבית ספר חורב בקטמון ליד הבית. עד כיתה ד'. והיה שם איזה מורה מחליף צעיר שמאד אהבתי. בדיעבד אני מתחיל לחשוב שדמיינתי אותו. או שהוא בא לי רק בחלומות על בית הספר. אני לא זוכר מי זה היה אבל מישהו סיפר לי עובדה שבתור ילד שרוצה להיות נביא לקחתי אותה מאד ברצינות. הוא אמר לי שסוד כוחו של משה רבינו היה שליטתו בספירה העברית. אותה ספירה שסופרים בה את השנים העבריות. ואת הכיתות שבבית ספר. את הימים בחודש העברי. ואת הפרקים בתהלים. וגם את שמות הרחובות כמו הרחוב של ההורים שלי רחוב כ"ג יורדי הסירה. או רחוב הל"ה הסמוך. אין לי כרגע מקור לכך שסוד כוחו של משה רבינו היה שליטתו בספירה העברית. אני זוכר במעומעם שאמא שלי אמרה לי את זה אבל היא מכחישה. אז יכול להיות שזה נגלה לי על ידי אותו מורה צעיר במציאות או בחלום.

מאז שסיפרו לי את העובדה הזאת על משה רבינו לקחתי אותה מאד ברצינות והתחלתי לחקור אותה. לאט לאט. במשך שנים. דבר ראשון הגעתי למסקנה ש15 16 הם במקור לא ט"ו ט"ז אלא י"ה י"ו. שיתפתי את אבא שלי בזה והוא אמר לי שאני צודק. אחר כך הסתכלתי על שם השנה דאז 5,755=ה-תשנה. ואמרתי לאבא שלי שאם 5,000=ה- אז 1,000=א- שבא אחרי 999=תתקצ"ט. ואם 5,755=ה-תשנה אז שנת 999,999=תתקצט-תתקצט. ואם כך מהי שנת 1,000,000? שוב א'. א' עם שני מקפים: א—. וכך כל פעם שמוסיפים למספר שלישיית אפסים הוא נשאר אותו מספר עברי עם שינוי במספר המקפים. למשל 2=ב' 2,000=ב- 2,000,000=ב—. וכולי. ומזה הגעתי לחוק שניסחתי כך: "פי אלף אותו שם". שהבנתו מתחילה מא' שהוא גם אחד גם אלף וגם מיליון וכולי. ובצלמו כל המספרים העבריים, כשמכפילים אותם פי 1,000 הם נשארים אותם אותיות באותו סדר בתור מספר עברי. עדיין לא הגעתי למסקנה שכל טקסט בעברית מופיע בתור מספר/שנה-עברית. למשל השם שלי 40,305=מ-שה. לזה הגעתי רק אחרי שהתחלתי עם שיר ארבעים וחמש באלבום בגיל שלשים.