ומה הלאה?

ב-1 באוקטובר 2023 התקבצנו, שישה עשר מבני המשפחה לבלוי חופשה באי סיציליה. מועד החזרה שלנו, נקבע מראש ל-7 באוקטובר. בילינו שבוע מקסים ביחד באי, וטיפסנו על הר האתנה, כמעט עד לפסגה. ההר היה שקט. מסביב היו אלפי תיירים ממחוזות שונים בעולם. הכל היה רגוע. שבועיים מאוחר יותר התפרצה הלבה מלוע ההר. אנחנו היינו כבר רחוקים, במקום מאוד בטוח. בישראל. ב-7 באוקטובר, נערכנו לטיסה חזרה. השכמתי קום. רציתי לארגן את כל בני המשפחה לנסיעה לשדה התעופה שממנו אנו צפויים לטוס לישראל. הטלפון הנייד שלי אותת לי כי השבת שונה מכל האחרות. חיכו לי מאות מסרים בטלפון. שום דבר שדומה לתעבורת מסרים רגילה. מייד הבנתי שקורה משהו חריג במדינה. עברו כמה דקות והתחלנו לקלוט שמדינת ישראל נמצאת בעיצומו של אירוע חריג יוצא דופן, אולי חסר תקדים בהיקפו, בחריפותו ובתוצאותיו, בהשוואה לכל מה שחווינו בארץ המיוסרת שלנו מאז הקמתה.

הדבר הדרמטי ביותר באותן שעות ראשונות היה הבלבול‏, הערפול, אי הידיעה של מה שקורה באמת וההרגשה שגופי המדינה, המשטרה, הצבא, המשרדים הממשלתיים כולם - אינם מתפקדים. תוך כדי נסיעה בשיירת כלי רכב שהובילה את בני משפחתי לשדה התעופה בקטנייה קיבלתי פניות נואשות של חברים שונים בקבוצות ווטסאפ, כאלה שנמצאים ממש בעיצומה של המהומה בתוך היישובים בעוטף עזה. תחנונים לעזרה, הודעות של פרידה מאנשים שמרגישים ‏כי תוך זמן קצר הטרוריסטים שפושטים על בתיהם - יהרגו אותם. בעיקר תחושה של חוסר אונים. איפה הצבא, איפה המשטרה, איפה הממשלה, מה קרה למדינה. זה מגיע מכל עבר, בתחושה של ייאוש מטלטל ושל חוסר אונים מוחלט.

בדרך נס כלשהי המטוס שלנו המתין כבר בנמל התעופה בקטנייה ונערך להמראה. כך קרה, שבשעת אחר צהריים מוקדמת נחתנו בבן-גוריון והצטרפנו למהומה התקשורתית שנתנה תחושה של אנדרלמוסיה גמורה ובעיקר של חוסר ידיעה מה באמת ‏קורה וכמה נורא מה שהולך ונחשף בפנינו.

עתה, חודשים לא מעטים לאחר אותו יום ארור, נראה כאילו הפרטים יותר ברורים, התמונה יותר מקיפה וקצת יותר מדויקת. אך, לי נראה כי זוהי רק אשליה. מדינת ישראל טרם התאוששה מהטלטלה שבהרף קצר שיבשה את כל תמונת המציאות שלנו, והחזירה את החברה הישראלית לעסוק בבעיות הקיום היסודיות ביותר שלה.

בשעה ששורות אלה נכתבות, אנחנו עדיין בעיצומו ‏של המשבר. החטופים עדיין חבויים בתוך מנהרות החמאס במרתפי עזה, רבים מהם ‏בוודאי כבר לא בחיים, אחרים מנסים להיאחז בכל בדל של תקווה שמא באיזה אופן שהוא ייחלצו מציפורני הטרוריסטים שחטפו אותם.

עם שלם - נמצא נבוך ומבולבל. הנהגת ממשלת ישראל והעומד בראשה, איבדו את יציבותם הנפשית, ושיקול דעת אחראי ומאוזן נטש אותם לחלוטין, אם אי פעם היה להם.

מעשי הרצח הקשים, האכזריות שאין לה גבול, הפגיעה בילדים, בהוריהם, בסבתות וסבים שלהם. שריפת הגופות, השמדת אזרחים במיטותיהם בחדרי המגורים שלהם ללא כל ניסיון להעמיד פנים שמדובר כאן בעימות צבאי, כל אלה יצרו פרץ אדיר של כעס, שנאה, רצון לנקמה – שאי אפשר ואולי גם לא ניתן היה ולא נכון היה לבלום אותו.

הממשלה הישראלית נסחפה ‏בלהט הזה שפרץ מכל חלקי הציבור הישראלי ומכל מגזרי אוכלוסיותיו. גם זה היה טבעי. ממשלת ישראל גילתה קהות חושים מוחלטת, זחיחות וחוסר ערנות לפני אירועי אוקטובר. עתה, הניחו ראשיה, ובמיוחד מנהיגה, כי יש רק דרך אחת להרחיק את ההלם של אירועי אוקטובר מתודעת הציבור הישראלי - על ידי ניהול מלחמה ארוכה, ממושכת, רוויה רגשות של נקם בפלשתינאים. ככל שתימשך המלחמה יותר זמן כן היא תרחיק את אירועי אוקטובר מתודעת הציבור הישראלי. ככל שיהרגו יותר פלשתינאים כך תוכל הממשלה ‏לנסות להעמיד ‏פנים שהיא ממלאת את חובתה להגנה על אזרחי המדינה, כאילו לא קדם למלחמה הזו - המחדל הבטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה ואולי אף מאז התחלת המפעל הציוני.

נשאלתי מספר פעמים מה היה עושה מנהיג אחר, אם היה נקלע לעמדה שאליה נקלע נתניהו ב-8 באוקטובר. מה אני הייתי עושה, לו הייתי באותו מקום, באותו זמן.

זו שאלה שקשה מאוד לתת עליה תשובה אמינה. כאשר הנסיבות ידועות, התוצאות נתונות, הכשלים מובנים – ברור שקל להגיד מה לא הייתי עושה וגם לתת הסברים שעשויים להראות משכנעים. בכל זאת, במחשבה שניה, זו לא הייתה התגובה הספונטנית שלי. אני חושב שהיה מועיל מאוד, אם בטרם ישראל התחילה את התמרון הקרקעי, לפני שהתחיל הפינוי של מיליון תושבים מצפון הרצועה לדרומה, היינו מודיעים כי לא תבוצע שום פעולה התקפית, אווירית, או קרקעית, אם יהיה שחרור של כל החטופים. בדיעבד, התפרסם כי הקטארים טוענים שאכן אופציה כזו הייתה אפשרית, אך ישראל לא הייתה קשובה לה. אנחנו יודעים בוודאות שנתניהו סרב בכלל להתייחס לחטופים בחודש הראשון, לא הזכיר אותם בהודעותיו הפומביות ולא נפגש עם מי מבני המשפחות. עמדה זו שונה מהותית מההחלטה להגיב באופן מידי כאשר נחטפו לנו חיילים ישראלים בגבול לבנון ב-2006. נכון, אז הגבנו במהלך שהיה מוסכם ומתוכנן מראש ולא אפשרנו לחיזבאללה להיערך לתגובתנו. אין טעם לחזור לנסיבות אותה מלחמה. תוצאותיה ולקחיה כבר ידועים וחתומים.

ב-7 באוקטובר עמדנו בפני מציאות שונה לחלוטין. בימים הראשונים לא ידענו בכלל מה קרה, מה היקף האסון שנפל עלינו, מה מספר הקורבנות ובעיקר מה מספר החטופים, וגם זהות רובם לא הייתה ידועה. ממילא, צה"ל לא היה ערוך למהלך מידי של תגובה צבאית מקיפה. המתנו כמה שבועות עד שהוחלט על מהלך צבאי. ההיגיון, וניתוח האירועים מאז, בהחלט מובילים למסקנה שהיינו צריכים לשים באותה עת בראש סדר העדיפויות מהלך להחזרת החטופים ולהימנע ממהלך צבאי התקפי. הכעס, העלבון, ההלם והיצר רצו תגובה מהירה. הבהלה שאחזה ברוב תושבי המדינה ובעיקר הפניקה שהקרין ראש הממשלה, הובילו לתגובה אמוציונלית תקיפה.