אלה

אֵלָה

א

אלה ממהרת, מתנשפת במעלה הרחוב ל"קפה הדר" שעל הכרמל. שערה הארוך השטֶני מתנפנף מאחורי גבה. היא קבעה עם ניר בארבע. אמנם רק שלוש וחצי אבל היא כל כך רוצה לספר לו... לבושה חולצה ירוקה, מרפרפת מעל המכנסיים החומים ולרגליה סנדלים תנ"כיים, אוחזת ברצועת התיק העבה שמכבידה על כתפה הימנית. בתיק נמצא כל החומר שהעבירה בקורס מדריכים של התק"ם.

בשבוע שעבר פגשה אלה בעיר, מול בית הספר לעבודה סוציאלית, חברה טובה מהצבא וזו סיפרה לה על משפחה שלמה של פליטים מאריתריאה שהתגלגלו לארץ אחרי תלאות רבות בדרכים לא דרכים ונמצאים עתה זמנית בטבריה. החברה פירטה שמדובר בהורים מבוגרים ושמונה ילדים בגילים שונים. בדרך נתקלו בשודדים שחמסו אותם והתעללו בהם קשה. אלה התמסרה כל כולה לתיאורים הקשים ודמיונה הוסיף פרטים שהעכירו עוד יותר את רוחה. במשך כל הימים מאותה פגישה פעל מוחה בקדחתנות וכל שרעפיה מרוכזים כיצד תוכל להציל אותם. במהרה עלה בראשה הרעיון לנסות ולקלוט אותם בקיבוץ.

אלה יודעת שניר מאחר בדרך כלל לפגישות שלהם, אך מקווה שאולי היום יגיע מוקדם ויוכל לחוש בהתלהבותה. התיישבה על כיסא ליד שולחן עגול בבית הקפה.

כשניר הגיע אליה, התרוממה על קצות אצבעות רגליה, נשקה לשפתותיו נשיקה חמה וחיבקה אותו כאילו לא התראו שנה שלמה. ניר הגיע לבית הקפה לאחר שעקף את תחנת האוטובוסים בכיכר, שממנה הוא ממלט את עיניו ומוחו מאז היה בן שבע.

"שומע?" פנתה אליו עוד לפני שהתיישבו בכיסאות העץ החומים, עיניה נתלות בעיניו, "יכול להיות שהאריתראים שסיפרתי לך יסכימו לבוא למשק!" חיוך של ניצחון נסוך על פניה. כבר כמה ימים שהיא חולמת שתוכל לבשר לו סופית. רק הבוקר דיברה עם הבן הבכור וזה אישר לה בשמחה שיש אפשרות להגיע לקיבוץ.

"תזכירי לי," ניר הניח באדישות את ה"כלכליסט" על השולחן העגול שביניהם — ואחר הוריד באיטיות את משקפי הריי־באן החדשים ממצחו ומיקם אותם בשלווה על השולחן הלבן הנקי.

היא לא התפלאה שניר לא זכר מה שסיפרה לו לפני כשבוע. רק עתה שמה לב שהתיק הכבד עדיין על כתפה. היא הורידה אותו והניחה על כיסא סמוך לידה.

"הפליטים שהגיעו לטבריה. אתה באמת לא זוכר?"

עיניה לא עוזבות את אישוניו, מנסות לחדור למוחו.

"זאת משפחה אחת גדולה שברחה מאריתריאה," היא הדגישה כל מילה.

"חברה שלי, עובדת סוציאלית, סיפרה לי שהם עברו שבעה מדורי גיהינום ועכשיו הם רוצים מאוד להתאקלם בארץ אבל לא מסתדרים בעיר. רציתי שיכירו קצת את הקיבוץ..." עיניה בלשו אחר תגובתו. ניר עיקם את פניו והניד ראשו לצדדים כאומר: "ירדת מהפסים?"

אלה החווירה קמעה ונאלמה דום. הניסה מבטה אל הרחוב, נשמה עמוקות וניסתה לחזור לעצמה.

"הם אנשים נחמדים מאוד," התחילה להסביר לניר, אספה את שערותיה הארוכות הפזורות מאחורי גבה והעבירה אותן אל קדמת החזה מימין. "זוג הורים מבוגרים ושמונה ילדים."

"איך דיברת איתם בכלל?" תהה ניר וכבר נשמע בקולו שכל תשובה של אלה לא תספק אותו. זקנו הדק, שחור כשערות ראשו — מעין מסגרת לפניו המאורכים — שיווה רצינות ותוקף לשאלתו.

"דיברתי עם הבן הבכור, איסאיאס, הוא מדבר אנגלית. בחור נחמד..." אלה ראתה לנגד עיניה בחור יפה, גבוה, עיניו שחורות, שערו שחור כפחם, מקורזל. הוא מצא חן בעיניה והיא חשבה שתשמח להתראות איתו. מיד הרגישה שהתלהבות מהבחור רק תגביר את רתיעתו של ניר מהרעיון.

"יש להם מושג בכלל מה זה קיבוץ?" ניר נשמע לה ציני ומזלזל. מאז הכירו לפני כחצי שנה זיהה אצל אלה קווים של נאיביות באופייה. ייתכן, כך חשב, שתכונה זו דווקא מוצאת חן בעיניו.

"אולי תפסיק להתנשא כמו איזה צנון." הגיבה מיד. בדמיונה ראתה את אם המשפחה האריתראית עובדת במטבח הקיבוץ, משתפת את האקונומית במאכלים מיוחדים מארצה, ואת הבנים, לבושים בגדי עבודה בצבע חאקי, נוהגים בטרקטור בפלחה... הבנות הבוגרות יוכלו לעזור בגני הילדים... והצעירות ילכו לפעוטונים.

"אלה, תשכחי מזה," אמר ניר בנחרצות, "מה יעשו השחורים האלה בקיבוץ?" הלהיט את עצמו, "מה הם מבינים בכלל בחיי שיתוף? אין לנו שום מכנה משותף איתם!" עיניו עקבו אחר העוברים והשבים במדרכה הצמודה לבית הקפה.

"למה אתה מדבר ככה?" קולה שידר עלבון וכעס אמיתי, כמעט צעקה "במשק הם יתקרבו לרעיון ואולי ירצו להתקבל לחברות אצלנו. אנשים נפלאים!" הביטה בו, מצפה לתמיכה בפרויקט. לנגד עיניה ניצב סבא שלה, מישה, אבי אמה, שבברית המועצות היה אידאולוג קומוניסט מכובד ומוערך ביותר. סבא היה מתגאה בי על יוזמה זו, חשבה. הוא היה ודאי מדבר על הצורך בשוויון גם לאריתראים, בנושאי בריאות, רווחה, חינוך. כמה שנים לאחר שעלו לישראל, לקח אותה סבא לפגישות של נוער יהודי עם נוער ערבי. במפגשים האלה — לרוב, בכפרים הערביים שבוואדי עארה — החליפו חוויות ביניהם ותכננו טיולים משותפים. היא לעולם לא תשכח את מסיבת בת המצווה שחגגו לה החברים היהודים עם אלה הערבים שהיו איתה בבנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלית). המסיבה נערכה בקיבוץ גן שמואל. אחרי הצהריים ערכו תחרויות ספורט ובערב היו ריקודי עם בחדר האוכל. סבא היה מסמר הערב, והוא נהג להרצות לפני כל החברים בקיבוץ על עתיד התנועה בישראל. היא נזכרה בעיקר בבנים שהגיעו מהקן בחיפה — תמיד התפלאה שהבנים מגלים הרבה יותר התלהבות מהרעיון הקומוניסטי מאשר הבנות — שיזמו דיונים על חשיבות השוויון בחברה הישראלית והשיתוף בנטל ובאחריות. בזיכרונה צף ועלה עתה אחמד, מכפר עארה, שהיה החבר הראשון שלה. הם הכירו בבנק"י. אלה נזכרת שעצם היותו של אחמד ערבי האדיר את קשר האהבה ביניהם. את המשיכה ההדדית. היא כל כך התגאתה בקשר הזה. הוא היה הגבר הראשון שלה.

"ממש לא נראה לי." ניר היה החלטי. "חוץ ממך אף חבר לא ירצה לדבר איתם, הם לא מעניינים אף אחד. תהיה בעיה של שפה..."

"תראה," אלה ניסתה בעקשנות, "יש לקיבוץ הזדמנות להגשים רעיון ישן של שיתוף אנשים ללא קשר ללאום שלהם." היא זכרה את דבריו של סבא מישה על חשיבות הקשר והשיתוף בין כל פועלי העולם תוך כדי זניחת הלאומיות.

"מציע לך לעזוב את הרעיון." ניר דיבר בשקט, קולו היה כקול אב המדבר אל בתו.

אלה העבירה מבטה אל המכוניות החולפות לפניהם. עיניה מתרוצצות, דואבות, מחפשות מענה. היא לא ציפתה להתנגדות כזאת מצד חברה. לפתע הכתה בעוצמה בכף ידה על השולחן, "למה אתה מדבר ככה, ניר?!" הרימה את קולה. ניר נרתע בתוך כיסאו, לא ציפה לתגובה כזאת. "מאיפה החוצפה שלך?" המשיכה ועיניה דוקרות את עיניו, "אתה בן משק!! לא ככה חינכו אותך!! אין צורת יישוב כזאת בעולם, הקיבוץ!" אלה הביטה סביבה שמא הפריעה למישהו בקולה הרם, היא עצמה נבהלה מתגובתה התקיפה. ניר השתהה מעט, מאפשר לחברתו להירגע ואחר ניסה לפייס אותה.

"זה לא מה שהיה פעם," חיבק אותה. הוא לגם מבקבוק ה"קורונה", קולו ניסה להיות משכנע. "הכול השתנה. המייסדים מהשכבה של סבא שלי כבר התנדפו. הבנים שלהם ממשיכים לעבוד באינרציה ולא מי־יודע־מה מתלהבים מהאידאולוגיה, והצעירים, כמוני למשל, מחפשים את הדרך לעזוב." עיניו נשלחו אל פניה העדינות, אל השפתיים שהוא אוהב לנשק ומבנה הגוף העגלגל שכה נמשך אליו מאז הכירו לפני כשישה חודשים, והוא הטה גופו לנשקה. בחוסר רצון בולט התקרבה אלה לעברו ושפתותיהם נפגשו.

"אני רוצה שנדבר על זה עוד." סיכמה. עד מאוד חרה לה שניר דחה את הרעיון שלה על הסף, היא לא הצליחה להבין מה עומד מאחורי התנגדות זו. אם זה המיאוס שניר חש כלפי הקיבוץ זה זמן רב... סוג של שחצנות של בן המקום, בהשוואה לחברי קיבוץ שהצטרפו במסגרת גרעיני נח"ל, כמוה... אולי החשש שלו מאיזה קשר שלה עם איסאיאס... הוא הרי מכיר אותה, הרהרה, היא רחוקה מלהיות "פרפרית"...

"עזבי את זה." פסק בלחש ואלה הבינה שהנושא מוצה מבחינתו.

"אז מה התוכניות שלך?"

"תראי, יש לי עוד שנה וחצי לסגור אדריכלות כאן בטכניון." — אלה הרהרה, שעכשיו, כשהוא מדבר על עצמו, הוא רציני וענייני כל כך — "אני לא רואה את עצמי עוד פעם עובד בגינון או מוריד אשכולות של בננות מהעצים." הכריז והפך את העיתון כדי להציץ בהצעות העבודה.

"ואם לא תהיה לך עבודה בקיבוץ כאדריכל?" הוא מצא תמיד עבודות קלות במשק, חשבה, אפילו נוחות. מעולם לא עבד בענף הפלחה, למשל.

"או שימצאו לי עבודה בעיר או שאני חותך." ענה בהחלטיות. "רק שאין לי כסף לעזוב..." הרצינו פניו. "סבא שלי לא דאג לאיזו קרן רצינית שתעזור לאנשים שרוצים לעזוב את הקיבוץ." עכשיו אלה שמה לב שניר לובש חולצה חדשה. "תתחדש!" אמרה והביטה בסמל התנין הירוק הבולט על רקע החולצה הלבנה. "תודה." פלט ניר.

"סבא שלי," הגיבה לדבריו, "לא חלם אפילו שמישהו ירצה בכלל לעזוב את הקיבוץ." הרימה את קולה. דמיינה את הסב ניצב מרצה באוניברסיטה במוסקבה לפני מאות סטודנטים על חשיבות הקומונות ואחר כך, בארץ, לפני ראשי תנועות הנוער, על יתרונות המשק הקיבוצי ועל החברה הקיבוצית המתקדמת.

"נכון, וזאת הטעות שלו." ניר הנהן בהסכמה. "גם סבא שלי, שעלה מרוסיה בתחילת המאה, כשהיה בן 20, לא דמיין מצב שעוזבים את הקיבוץ... הגבר הזה." הוא נשטף בזיכרונות... "היית צריכה לראות אותו..." עיניו נצצו, "גבוה, חזק, כולם דיברו על לחיצת היד שלו, סבא לובה — כולם קראו לו סבא־כל־יכול — היה שומר בלילות על השדות מגנבות של הבדואים." אלה נהנתה לראות אותו כך, מתלהב, "הוא רכב על סוס ולפי הסיפורים של אבא היה צלף מהסרטים." חייך בגאווה.

"בשנות התשעים של המאה הקודמת," עיניה ברקו, "אז סבא שלי עלה לארץ."

"שמת לב?" קטע את דבריה, "הקיבוץ של היום זה לא מה שהיה פעם. ממש כמו שהקומוניזם ברוסיה פשט את הרגל... בדיוק באותה תקופה..." ניר נהנה מההשוואה.

"ממש לא מסכימה איתך!" מחתה. ושוב עלו בזיכרונה הפעולות שעשו בתנועת בנק"י. בדמיונה שחזרה את מסיבת בת המצווה שערכו לה בתנועה וזכרה כל פרט. תחרויות הספורט אחרי הצהריים, ההרצאות בערב. רצתה לצטט, אך לא זכרה בדיוק מי אמר — מרקס או לנין? — שחופש אמיתי יתקיים רק אם תתפתח חברה שבה יזכה האדם להגדרה עצמית ויעסוק בפעילות יצרנית, ייצור רק מה שהוא רוצה.

"למה?" חיוך ציני פשט על פניו.

"כי הקיבוץ לא פשט את הרגל. הרעיונות של פעם תקפים גם היום..." נעלבה. אלה העדיפה שלא להיכנס לפרטים. נזכרה שוב בסבא שלה שידע לצטט משפטים שלמים מתורתו של קארל מרקס.

"איזה רעיונות?" לגלג, קולו רם. "שהעצלנים יכולים לנצל את החרוצים?!"

"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו." כשהוציאה את המילים מפיה ידעה שהן ייתקלו בקיר אטום, אבל היה לה חשוב לומר אותן.

"בחייך..." חייך. "כשעבדתי בגינון היה שם איזה בחור, לא זוכר איך קוראים לו, שהיה מגיע לעבודה בתשע, שעתיים אחרי כולם, מתחיל את היום בארוחת בוקר ובשתיים־עשרה הולך לזיין את המתנדבת שלו אצלה בחדר. הוא גם נתן לפי יכולתו וגם קיבל לפי צרכיו..."

"תמיד יש יוצאים מהכלל. תראה, רצית ללמוד אדריכלות, אז הקיבוץ שלח אותך..."

"יפה מאוד מצידו..." המשיך בציניות, "אל תשכחי שאני בן הקיבוץ, גדלתי ולמדתי במשק ואחרי התיכון הייתי שלוש שנים בצנחנים." אלה רכנה לעברו ונישקה אותו בשפתיו. ניר החל לזמזם שיר באנגלית.

"מה זה השיר הזה, שומעים אותו הרבה ברדיו." אלה התעניינה.

"זה מהאלבום של מדונה MUSIC." והמשיך... כמה דקות של שקט חלפו. השניים סקרו את סביבתם. אלה אהבה לשבת עם ניר בעיר, אפילו רק לשתות משהו קר יחד. היא שלחה את שתי ידיה לעברו, הרימה את חצי גופה העליון לקראתו והוא אחז בזרועותיה והתרומם מעט ממושבו לנשקה על שפתותיה.

"ומה אמא שלך אומרת על זה שאולי תעזוב?"

"תראי, אמא שלי מעולם לא הייתה חסידה של הקיבוץ. היא הגיעה לקיבוץ לשבוע עבודה בקיץ עם 'הקן' של גבעתיים, התאהבה באבא שלי והוא משך אותה למשק." אלה הפליגה בחזרה ליום שבו היו לזוג. כולם אמרו שניר הוא דון ז'ואן עם קבלות. פעם אחת הוקסמה כשראתה אותו דוהר על סוס בכביש המוליך לקיבוץ. הם הכירו לראשונה בזמן תורנות בחדר האוכל. בין פינוי השולחנות לעריכתם מחדש החליפו מבטים. בהמשך, נשלחו חיוכים מרומזים, שעברו למשפטים קצרים ואלה הפכו לדיונים ארוכים על מצב הקיבוץ. אלה לא האמינה שניר ירצה את קרבתה. היא לא כזו מושכת. אין לה גוף משגע. אפילו בגרעין שלה יש יפות ממנה. גם כשפטפטו בחדר אוכל לא העלתה על דעתה שהם יהיו פעם זוג. באחד הערבים אחר כך הוא הזמין אותה לטיול על שפת הכינרת ולאורך הירדן המתחיל לפתל דרכו דרומה. אחרי חצות ראתה את פניו מקרוב־קרוב על רקע השמיים זרועי הכוכבים.

המשך בספר המלא