הקדמה
ברוב הבקרים בעלי דאג מתעורר לפניי וקורא את החדשות במיטה. אם אני שומעת אותו פולט קולות כלשהם — נאנח, נאנק, עוצר באחת את נשימתו — אני יודעת איזה יום צפוי לנו.
השמונה בנובמבר 2016 התחיל היטב — היום האחרון של הקמפיין שלי לסנאט של ארצות הברית. העברתי את היום בפגישות עם בוחרים נוספים, רבים ככל שיכולתי, וכמובן הצבעתי בעצמי בבית ספר שכונתי בתחילת הרחוב שבו עומד ביתנו. הרגשתנו הייתה טובה. שכרנו חלל ענק למסיבת ליל הבחירות שלי, עם הכנה להצנחת בלונים. אבל קודם לכן הייתי אמורה ללכת לארוחת ערב עם המשפחה ועם חברים — מסורת שהחלה בקמפיין הראשון שלי. אנשים הגיעו בטיסה מכל רחבי הארץ, אפילו מעבר לים, כדי להיות איתנו — הדודות ובני הדודים שלי, המחותנים שלי, המחותנים של אחותי ועוד, כולם נאספו להיות ביחד במה שקיווינו שיהיה לילה מיוחד מאוד.
הסתכלתי מבעד לחלון המכונית, מהרהרת בדרך הארוכה שעשינו, כאשר שמעתי אחת מהאנקות הטיפוסיות של דאג.
"את צריכה לראות את זה," הוא אמר והושיט לי את הטלפון. תוצאות מוקדמות לבחירות לנשיאות החלו להגיע. משהו התרחש — משהו רע. כשהגענו אל המסעדה, הפער בין שני המועמדים התכווץ במידה ניכרת, וגם אני נאנקתי בליבי. מדד ההסתברות של הניו יורק טיימס הצביע על כך שהלילה עומד להיות ארוך ואפל.
התיישבנו לאכול בחדר קטן בצד אולם המסעדה הראשי. הרגשות והאדרנלין הציפו אותנו, אבל לא מהסיבות שציפינו להן. מצד אחד, מאחר שהקלפיות בקליפורניה לא נסגרו עדיין, היינו אופטימיים בהנחה שאני עומדת לנצח. אבל גם בעת שהתכוננו לקראת החגיגה שהרווחנו במאמץ רב כל כך, כל העיניים נצמדו למסכים בעת שמדינה אחר מדינה העבירו את המספרים שלהן, שסיפרו סיפור מטריד.
ברגע מסוים, בן־הסנדקות שלי בן התשע אלכסנדר ניגש אליי בעיניים שדמעות גדולות נקוו בהן. הנחתי שאחד הילדים האחרים בחבורה שלנו הציק לו.
"בוא אליי, גבר קטן. מה קרה?"
אלכסנדר הרים את פניו ומבטו פגש במבטי. קולו רעד. "דודה קמלה, אסור שהאיש הזה ינצח. הוא לא הולך לנצח, נכון?" דאגתו של אלכסנדר שברה את ליבי. לא רציתי שמישהו — אף לא אחד — יגרום לילד להרגיש כך. שמונה שנים קודם לכן כולנו בכינו משמחה כאשר ברק אובמה נבחר לנשיאות. ועכשיו, לראות את הפחד של אלכסנדר…
אביו רג'י ואני יצאנו איתו החוצה וניסינו לנחם אותו.
"אלכסנדר, נכון שלפעמים גיבורי־על עומדים בפני אתגר גדול, מפני שהאיש הרשע מתכוון להתקיף אותם? מה הם עושים כאשר זה קורה?"
"הם נלחמים נגדו," הוא ייבב.
"בדיוק. והם נלחמים נגדו ברגש, מפני שלכל גיבורי־העל הכי טובים יש רגשות חזקים ממש כמו אלה שיש לך. אבל הם תמיד נלחמים, נכון? אז זה מה שאנחנו הולכים לעשות."
זמן קצר לאחר מכן, סוכנות AP הכריזה על ניצחוני במרוץ. היינו עדיין במסעדה.
"אין לי מילים להודות לכולכם על כך שהייתם איתי כל הזמן, לאורך כל הדרך," אמרתי לבני משפחתי ולחבריי האוהבים והתומכים בלי גבול. הייתי מוצפת לגמרי ברגשי הכרת תודה, הן לאנשים שהיו איתי בחדר והן לאלה שאבדו לי במהלך הדרך, ובמיוחד לאימי. ניסיתי למצות את ההנאה מהרגע, והצלחתי בכך לזמן קצר. אבל כמו כל האחרים, גם אני הפניתי שוב את מבטי אל הטלוויזיה.
אחרי ארוחת הערב פנינו לעבר אולם המסיבה של ליל הבחירות, שם התאספו כבר יותר מאלף איש. כבר לא הייתי מועמדת לתפקיד. הייתי סנטורית נבחרת של ארצות הברית — האישה השחורה הראשונה מהמדינה שלי, והשנייה בהיסטוריה של האומה, שזכתה במשרה הזאת. נבחרתי לייצג יותר מ־39 מיליון איש — בערך אחד מכל שמונה אמריקאים מכל הרקעים ומכל שדרות החיים. בכל הענווה, זה היה — וזה עדיין — כבוד יוצא מן הכלל.
חברי הצוות שלי מחאו כפיים והריעו כאשר הצטרפתי אליהם בחדר הירוק שמאחורי הבמה. ההרגשה הכללית הייתה עדיין די סוריאליסטית. איש מאיתנו עדיין לא עיכל לגמרי את מה שהתרחש. הם עמדו סביבי במעגל בעת שהודיתי להם על כל מה שעשו למעני. היינו גם משפחה, ועברנו יחד מסע מדהים. כמה מהאנשים בחדר היו איתי מהקמפיין הראשון שלי לתפקיד התובעת המחוזית. אבל עכשיו, כמעט שנתיים מתחילת הקמפיין שלנו, היה עלינו להתמודד עם הר חדש.
הנאום שכתבתי היה מבוסס על ההנחה שהילארי קלינטון תהיה הנשיאה הראשונה שלנו. כאשר עליתי על הבמה לברך את התומכים שלי, השארתי מאחור את הטיוטה ההיא. הסתכלתי על האולם. הוא היה מלא אנשים, באולם ובגלריה. רבים היו אחוזי הלם כאשר צפו בתוצאות הארציות שזרמו למסכים.
אמרתי לקהל שיש לפנינו משימה. אמרתי כי משקל כבד מונח על כפות המאזניים. עלינו להיות מחויבים לאחד את ארצנו, לעשות את מה שנדרש כדי להגן על הערכים ועל האידיאלים הבסיסיים שלנו. חשבתי על אלכסנדר ועל כל הילדים כאשר הצגתי להם שאלה:
"האם ניסוג או נילחם? אני אומרת שאנחנו נילחם. ואני מתכוונת להילחם!"
חזרתי הביתה באותו לילה עם בני משפחתי המורחבת, שרבים מהם נשארו ללון אצלנו. כולנו הלכנו לחדרים שלנו, החלפנו בגדים, לבשנו טרנינגים והתכנסנו בחדר המגורים. כמה מאיתנו ישבו על ספות, אחרים על הרצפה. כולנו התמקמנו מול הטלוויזיה.
איש מאיתנו לא ידע מה לומר או מה לעשות. כל אחד מאיתנו ניסה להתמודד עם החדשות בדרכו. אני התיישבתי על ספה לצד דאג ואכלתי שקית משפחתית שלמה של דוריטוס בטעם קלאסי. לא חלקתי אפילו צ'יפ אחד.
אבל דבר אחד ידעתי: קמפיין אחד הסתיים, אבל קמפיין נוסף עמד להתחיל. קמפיין שיקרא לכולנו להתגייס. הפעם זה יהיה קרב על נשמתה של האומה שלנו.
בשנים שחלפו מאז, ראינו ממשל שמתיישר עם אנשי העליונות הלבנה מבית, ומתחנף לדיקטטורים מחוץ לארצנו; קורע תינוקות מזרועות האימהות שלהם תוך הפרה גרוטסקית של זכויות האדם שלהם; מעניק לתאגידים ולעשירים פטורים ענקיים ממס תוך התעלמות ממעמד הביניים; מכשיל את המלחמה נגד שינוי האקלים; מחבל בשירותי בריאות ומסכן את זכותה של אישה לשלוט בגופה; וכל העת תוקף בחמת זעם כל דבר וכל אחד, כולל את עצם הרעיון של עיתונות חופשית ועצמאית.
אנחנו טובים יותר. האמריקאים יודעים שאנחנו טובים יותר. אבל יהיה עלינו להוכיח את זה. אנחנו נצטרך להילחם על זה.
ב־4 ביולי 1992, אחד הגיבורים ומקור השראה שלי, ת'ורגוד מרשל1, נשא נאום שמהדהד בי עמוקות גם היום. "איננו יכולים להפוך לבת־יענה," הוא אמר. "הדמוקרטיה לא יכולה לשגשג בתוך פחד. החירות לא יכולה לפרוח בתוך שנאה. הצדק לא יכול להכות שורשים בתוך זעם. אמריקה חייבת לגשת אל המלאכה… עלינו להתנגד לאדישות. עלינו להתנגד לאפאתיה. עלינו להתנגד לפחד, לשנאה ולחוסר האמון."
הספר הזה צומח מתוך אותה קריאה לפעולה, ומתוך האמונה שלי שהמאבק שלנו חייב להתחיל ולהסתיים באמירת אמת.
אני מאמינה שאין תרופת נגד חשובה והרת משמעות לזמנים אלה יותר מאשר מערכת יחסים הדדית המושתתת על אמון. אנחנו נותנים ומקבלים אמון. ואחד המרכיבים החשובים ביותר במערכת יחסים של אמון הוא אמירת אמת. יש חשיבות למה שאנחנו אומרים, למה שאנחנו מתכוונים; לערך שאנו מקנים למילים שלנו — ולערך שלהן לאחרים.
איננו יכולים לפתור את הבעיות הגדולות ביותר שלנו אלא אם נכיר בהן ביושר, אלא אם נהיה מוכנים לקיים שיחות קשות ולקבל את מה שהעובדות מבהירות.
עלינו לומר אמת: לומר כי גזענות, סקסיזם, הומופוביה, טרנספוביה ואנטישמיות הם דברים אמיתיים שנוכחים כאן בארצנו, ואנחנו חייבים להתעמת עם הכוחות האלה. אנחנו צריכים לומר אמת: כי למעט האמריקאים הילידים, כולנו צאצאים של אנשים שלא נולדו על החופים האלה — בין אם אבותינו באו לאמריקה מרצונם, מתוך תקווה לעתיד של רווחה; או בכפייה, על ספינת עבדים; או מתוך ייאוש, כדי לברוח מעבר מייסר.
איננו יכולים לבנות כלכלה שתעניק כבוד עצמי וחיים ראויים לעובדים אמריקאים, אלא אם נאמר תחילה את האמת: שאנחנו מבקשים מאנשים לעשות יותר תמורת פחות כסף, ולחיות חיים ארוכים יותר עם ביטחון קיומי מופחת. תשלומי השכר לא עלו במשך ארבעים שנה, אף על פי שעלויות הבריאות, החינוך והדיור הרקיעו שחקים. מעמד הביניים חי מתלוש שכר לתלוש שכר.
עלינו לומר את האמת על משבר המאסרים ההמוניים אצלנו — על כך שאנחנו כולאים בבתי כלא אנשים רבים יותר מאשר כל ארץ אחרת בעולם, בלי סיבה טובה. עלינו לומר את האמת על אלימות המשטרה, על הטיה גזענית, על הריגתם של גברים שחורים לא חמושים. עלינו לומר את האמת על חברות תרופות שדחפו אופיואידים ממכרים לקהילות תמימות, ועל מלווים על חשבון המשכורת — payday lenders — שמנצלים את מי שזקוקים לסכומים קטנים יחסית וממשכנים את שכר עבודתם, ועל מוסדות פרטיים שפועלים למטרות רווח [ההפך ממלכ"ר], אשר כולם נדבקים כעלוקות לאמריקאים פגיעים וקוברים אותם תחת חובות. עלינו לומר את האמת על תאגידים דורסניים תאבי בצע, שהפכו לדת את מניעת הרגולציה, את הספקולציות הפיננסיות ואת הכחשת הפגיעה באקלים. ואני מתכוונת לעשות בדיוק את זה.
הספר הזה לא נועד להיות הכרזת מדיניות, ובוודאי לא תוכנית של 50 נקודות. זהו אוסף של רעיונות, נקודות מבט וסיפורים שמקורם בחיי ובחייהם של רבים מהאנשים שפגשתי בדרכי.
ברצוני להזכיר רק עוד שני דברים לפני שנצא לדרך:
ראשית, את שמי מבטאים comma-la - קומה־לה. פירוש השם הוא "פרח הלוטוס", שהוא סמל רב חשיבות בתרבות ההודית. הלוטוס גדל מתחת לפני המים, הפרח שלו מתרומם מעל פני המים, בעוד השורשים נטועים היטב בקרקעית הנהר.
שנית, אני רוצה שתדעו עד כמה הדבר הזה אישי עבורי. זהו סיפורה של המשפחה שלי, זהו סיפור ילדותי, זה הסיפור של חיי כפי שבניתי אותם מאז. תפגשו את משפחתי ואת חבריי, את העמיתים שלי ואת הצוות שעובד איתי. אני מקווה שתוקירו אותם כפי שאני מוקירה אותם, וכי דרך הסיפור שלי תראו כי דבר מכל מה שהשגתי אי־פעם לא יכולתי להשיג לבדי.
קמלה, 2018
1
למען העם
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי כעובדת לבית המשפט העליון של מחוז אַלאמֶדָה באוקלנד שבקליפורניה. זה היה בשנת 1988, בקיץ האחרון של הלימודים בבית הספר למשפטים, ואני יחד עם עוד תשעה סטודנטים התקבלנו לעבוד כמתמחים במשרד התובע המחוזי. הרגשתי כבר אז שאני רוצה להיות תובעת, שאני רוצה להימצא בקו החזית של הרפורמה של המשפט הפלילי, שאני רוצה להגן על הפגיעים. אבל מאחר שמעולם לא ראיתי את העבודה מקרוב, עדיין לא החלטתי.
השמש שפכה את אורה הבהיר על בניין בית המשפט. הבניין עמד מרוחק מאחרים על גדת אגם מֶריט, גבוה יותר והדור יותר מהבניינים האחרים שהיו בקרבת מקום. מזוויות מסוימות, הוא נראה כפלא אדריכלי מעיר בירה זרה, עם מסד הגרניט שלו ומגדל הבטון שהתרומם לעבר ראש הגג המוזהב. אם כי מזוויות אחרות הוא הזכיר במפתיע עוגת חתונה בסגנון אר־דקו.
משרד התובע המחוזי של מחוז אלאמדה הוא מעין אגדה בזכות עצמו. ארל וורן עמד בראש המשרד לפני שהיה לתובע הכללי של קליפורניה, ואחר כך לאחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט העליון של ארצות הברית. חשבתי עליו כאשר עברתי על פני הפסיפסים המדהימים במבואה, המתארים את ההיסטוריה המוקדמת של קליפורניה. המילים של וורן — שהכריז על ההפרדה בין שחורים ללבנים כ"לא שוויונית מעצם טבעה" — נזקקו ל־15 שנים ארוכות כדי להגיע אל ברקלי שבקליפורניה. הייתי אסירת תודה על כך שהן הגיעו בזמן בשבילי; הכיתה שלי בבית הספר היסודי הייתה השנייה בעיר שלי שההפרדה בהסעות באוטובוסים בוטלה בה.
הגעתי ראשונה למפגש ההיכרות. בתוך דקות, שאר הפקידים שיעבדו איתי הגיעו גם הם. הייתה ביניהם רק אישה אחת, איימי רסנר. ברגע שהמפגש הסתיים, ניגשתי אליה וביקשתי את מספר הטלפון שלה. בסביבה נשלטת הגברים הזאת, היה מרענן למצוא לפחות אישה אחת. היא נותרה עד היום אחת מחבריי הקרובים ביותר, ואני אם־סנדקית של ילדיה.
כמתמחים בחופשת הקיץ, ברור שהיו לנו רק מעט מאוד כוח או חשיבות. המשימה שלנו הייתה בראש ובראשונה ללמוד ולהתבונן, ותוך כדי כך לעזור ככל יכולתנו. זו הייתה הזדמנות לקבל טעימה מדרך עבודתה של מערכת המשפט הפלילי, מבפנים, איך היא נראתה רק כאשר נעשה צדק — וכאשר הוא לא נעשה. הציבו אותנו לצד תובעים שעבדו על תיקים מכל מיני סוגים, החל מנהיגה בהשפעת אלכוהול וכלה במקרי רצח, וקיבלנו הזדמנות להיות בחדר — וחלק מהתהליך — של בניית תיק.
לעולם לא אשכח את התקופה שבה המנחה שלי עבד על תיק שהיה קשור לתפיסת סמים. המשטרה עצרה כמה אנשים במהלך פשיטה, ביניהם מישהי חפה מפשע: אישה שהייתה במקרה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ונתפסה ברשת המצוד באקראי. לא ראיתי אותה, לא ידעתי מי היא או איך היא נראית. לא היה לי שום קשר איתה, מלבד הדו"ח שעברתי עליו. אבל היה בה משהו שלכד את תשומת ליבי.
זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת של יום שישי, ורוב האנשים כבר הלכו הביתה לקראת סוף השבוע. היה סביר מאוד ששופט לא יראה אותה אלא רק ביום שני. המשמעות הייתה שהיא תיאלץ לעבור את סוף השבוע בכלא.
האם היא עובדת בסופי שבוע? האם היא תיאלץ להסביר למעסיק שלה איפה הייתה? האם היא עלולה להיות מפוטרת?
ומה שחשוב יותר, ידעתי שיש לה ילדים צעירים בבית. האם הם יודעים שהיא בכלא? הם בטח חושבים שהיא עשתה משהו רע. מי מטפל בהם עכשיו? יש בכלל מישהו שיכול לדאוג להם? מישהו עלול לקרוא לשירותי הרווחה לילדים. אוי ואבוי, היא עלולה לאבד את ילדיה.
מבחינתה, כל מה שיש לה היה בסיכון: משפחתה, הפרנסה שלה, מעמדה בקהילה, כבודה העצמי, חירותה. ועם כל זאת, היא לא עשתה שום דבר רע.
טסתי אל פקיד בית המשפט וביקשתי שהתיק יידון כבר באותו יום. התחננתי. אם השופט יוכל לחזור לדיון רק לחמש דקות נוספות, נוכל לשחרר אותה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו משפחתה, הילדים המבוהלים שלה. לבסוף, ועם חלוף הדקות, השופט חזר. התבוננתי והקשבתי בעת שהוא עבר על התיק שלה וחיכיתי שייתן את הפסיקה. ואז, במכת פטיש אחת, ממש כך, היא הייתה חופשייה. היא תוכל ללכת הביתה, להגיע אל ילדיה בזמן לארוחת הערב. מעולם לא יצא לי לראות אותה, אבל לעולם לא אשכח אותה.
זה היה רגע מכונן בחיי. חוויתי, בצורה המזוקקת ביותר, את הדרך שבה אפילו בשוליים של מערכת המשפט הפלילי, הדברים המונחים על כף המאזניים הם בעלי משקל עצום, ואנושיים במלוא עוצמתם. זכיתי בהכרה כי אפילו עם הסמכות המוגבלת של מתמחה, אנשים שאכפת להם יכולים לעשות צדק. זה היה אירוע של התגלות, רגע שהוכיח כי יש חשיבות עצומה לכך שאנשים שיש בהם חמלה יעבדו כתובעים. שנים לפני שהייתי עתידה להיבחר לעמוד בראש משרד התובע, זה היה אחד הניצחונות שהיו חשובים לי ביותר. ידעתי שהאישה הזאת הולכת הביתה.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
