אנתרופוקן התינוק האחרון

ניסיון נוסף

אביגיל פשטה מעליה את המצנפת המעוצבת ותלתה אותה בכניסה לדירה.

“הוא התקשר,“ אמרה.

אדם נשא אליה את עיניו. היא הייתה יפה כל כך. השמפו מהבוקר השאיר מידה מדויקת של ניחוח בשערה הבהיר והאסוף שנדון להשתחרר בדיוק כעת, כאשר פיזרה אותו.

“נו?“ שאל בעודו שומר בכוח על טון נייטרלי.

“שלילי, שוב,“ אמרה בקול שקט, מיואש.

“אביגיל, אבי שלי,“ אמר בזהירות ופסע צעד יחיד ומהוסס לכיוונה.

“אל. בבקשה, אל,“ אמרה והניפה מולו אצבע, מסמנת לו את הגבול הברור, שלא יתקרב עוד. היא לא רצתה עכשיו את הנחמה שלו, ולא את הרחמים שלו.

עמוק בבטנו חש אדם התכווצות, תחושת החמצה וחוסר אונים שאותם כבר חווה כל כך הרבה פעמים. הוא הבין מייד איך ייראה המשך הערב. כאב לו עליה, הוא ידע איזה לילה לבן מחכה להם. שוב השיחה הקבועה. היא תבכה, הוא יסתכל עליה והיא תשפיל מבט. אחר כך תכעס עליו ואז כל אחד יתחפר בצד שלו במיטה, אבל אף אחד מהם לא באמת יירדם. זו הפעם הרביעית שהם מנסים, וזה לא נקלט. היא כבר בת שלושים וארבע. אם ירצו עוד ילדים — זה היה הזמן לראשון.

“ננסה שוב,“ אמר.

הוא ידע שלא משנה מה יאמר, היא תרגיש שהוא לא שם בשבילה. לא מספיק. שהוא לא יכול אפילו להתחיל להבין את האכזבה שלה — מהתהליך, ממנו, מעצמה, ואפילו מהעובדה האובייקטיבית שהיום פשוט קשה הרבה יותר להביא ילדים לעולם. בוודאי בהיריון טבעי, ואפילו בעזרת טיפולי הפריה. המזון המעובד, תחליפי המזון הסינטטיים, החשיפה לטמפרטורות הקיצוניות המשתנות והנוגדנים משלל הווירוסים החדשים — כל אלה מַקְשים. היריון טבעי הוא אתגר שמעטות הן אלו הצולחות אותו.

“אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו,“ אמרה מבלי להסתכל עליו.

“יש זמן, תנוחי,“ אמר.

שניהם ידעו כמה לא אמין זה נשמע. איזה זמן בדיוק יש? לעבור את כל התהליך הזה שוב? את הסיוט הזה...

“ממש יש זמן...“ סיננה בעצב הטבול בציניות.

“אבי שלי...“ ניסה לרכך את המכה.

“אני הולכת לנוח.“

לא היה לו קשה להבין שהיא רצתה לסיים את השיחה הזו עוד לפני שהתחילה. הוא ידע שהיא צריכה לתת לזה לשקוע לפני שתוכל לדבר על העניין שוב, לנסות שוב, להפיח בעצמה תקווה. שוב.

אדם התקרב אליה בכל זאת, נשק לשערה, ניסה לחבק אותה, אך בעודו מנסה לקרב אותה אליו, היא הסירה בעדינות את ידיו מעליה, קמה וצעדה לחדר השינה, סוגרת מאחוריה את הדלת.

הוא הרגיש אותה היטב. המועקה התיישבה עמוק בתוכו, הקשתה עליו למלא אוויר בריאותיו. הוא גם היה צריך להתאוורר, לחשוב, לתכנן, לבדוק עם עצמו איך הוא יכול לתמוך בה ולהיות שם בשבילה. הוא ידע שהיא רוצה את זה הרבה יותר ממנו, אבל הבטיח לעצמו שימשיך לנסות איתה, וכשזה יקרה — הוא יהיה שם כולו.

בליבו ידע שבסופו של דבר הוא יהיה אבא נהדר, גם אם הדבר הפחיד אותו. הוא גם קיווה שהדבר יביא את הזוגיות שלהם למקום טוב קצת יותר, חיובי ושמח יותר, למרות שמניסיון לניסיון האופטימיות שלו החלה להתפוגג.

האוויר בחוץ עמד מלכת. הקרינה הייתה בדרגת אזהרה כתומה, המצנפת שלו הגנה על עורו מ“החַשוּף“, כך כינו את השמש השורפת את העור. אפילו מערכת נידוף החום של המצנפת המתקדמת התקשתה לגרום לו להרגיש נעים. היה חם מדי ולח מדי. הסיכון בחַשוּף היה מורגש. בשנת 2047 טמפרטורה של חמישים מעלות כבר היה דבר שבשגרה. אנשים התהלכו ברחוב תחת מצנפות, מושכים את שגרת יומם. היו שמעולם לא הורידו את מסכות הפנים מחשש להידבק בווירוס התורן, וכך למעשה כמעט שלא ניתן היה לזהות אף את שכניך אם במקרה עברו לידך. אופנת המצנפות הפכה לסמל סטטוס. כולן נתפרו מבדים מנדפים אווריריים, חלק מהאנשים התהדרו במותגים יוקרתיים, ואלו שיכלו להרשות לעצמם התענגו על מערכת קירור פנימית אשר גרמה לסירקולציה של אוויר מצונן בתוך המצנפת. לעיתים זה עזר, אך לא בימים הלוהטים באמת.

“סורבה תות, וניל טבעי ושוקולד בלגי, בבקשה.“ חנות הגלידות הייתה הפתרון הכי בנאלי. לא מקורי אבל הכי יעיל, לעזור לרגע הזה לשקוע, חשב. “אריזה של חצי קילו, וגם גביעים.“

הוא ידע שהוא יכול פשוט להמתין במרפסת הדירה, ובתוך דקות רחפן היה מביא לו את ההזמנה, אבל הוא היה חייב להתאוורר, לצאת מהבית, לראות אנשים, להיכנס לחנות ממש. להריח. לחוש.

“וניל טבעי כבר לא קיבלנו חודש. מחסור עולמי בחלב טבעי ובווניל,“ מלמלה המוכרת הצעירה, כנראה לא בפעם הראשונה היום, שולחת חיוך מתנצל.

אדם הסתכל עליה. היא הייתה בוודאי צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה. לבושה הייתה במדי החנות שחשפו את טבורה השזוף מעל לקו המותן של מכנסיים בגזרה הנמוכה ביותר שהייתה יכולה למצוא לקיץ הלוהט שבחוץ, בדיוק בגובה שעורר את דמיונם של הלקוחות שהגניבו אליו מבט מעבר לדלפק. הדבר ודאי עזר לה ללקט טיפים, חשב לעצמו, מוצא את עצמו קצת מקנא בה. היא עמדה לבדה מאחורי דלפק הגלידות, חסרת דאגות אמיתיות, בלי משקולות החיים מעליה, בלי נטל האחריות, כשהיא יכולה לשלוט בעתידה ולעצבו כרצונה, הרהר לעצמו.

“זה בסדר, אז טעם וניל רגיל בבקשה. שיהיה תחליף אם אין ברירה,“ אמר.

הוא בחן את תנועותיה בעודה אוספת גלידה צבעונית במשיכות ארוכות מתוך הדליים הצבעוניים, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותה.

***

הגלידה נותרה במקפיא הדירה שלהם עוד ימים לפני שאביגיל נכנעה לה והטביעה בה את יגונה, נותנת לטעמים הסינטטיים לגרות את בלוטות הטעם שלה.

נדרשו שנתיים ארוכות עד שניסו שוב. שנתיים של ריחוק ושל ייאוש.

החלטת האו“ם 0001/(2050)

“אספה נכבדה, מזכ“ל האו“ם, חברי הפאנל, אזרחי העולם, מכובדיי.“

ד“ר אמיל יאנסן או “הד“ר“ כפי שהיה מכונה במסדרונות האו“ם, יושב ראש הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) פתח את דבריו. מזכ“ל האו“ם הוא זה שהיה צריך למסור הודעה כזו, אבל ההתעקשות של המזכ“ל הצעיר כי ד“ר יאנסן יישא את ההצהרה הייתה נחרצת. יאנסן לא הבין לעומק למה התעקש המזכ“ל, אולי לא רצה להיות השליח שמוסר לעולם את שיש למסור. אולי באמת רצה לפרגן לו על העבודה הקשה שעשה. יאנסן עצמו היה מעדיף לוותר על התענוג הבאמת קטן.

אולם המליאה היה מלא עד אפס מקום. שיעול יבש של נציגה מאחת המדינות החברות נשמע היטב מבעד לדממה העצורה. עשרות צלמי העיתונות עמדו דרוכים לאחר שהספיקו להתייבש מגשם הזלעפות ששטף את בניין האו“ם לאחר שעות הציפייה המתוחות. פרשנים מרחבי העולם המתינו באזור העיתונאים הצפוף. דממה, איש לא נתן לרחש להסיט את תשומת הלב מהבאות. אשתו של הד“ר ובנו עמדו ביציע. הם ידעו מה מצפה לקהל הצמא לבשורה.

“כשלנו.“

בעודה מהדהדת בין כותלי האולם ניכר היה כי נטל המילה הבודדת שהוציא מפיו הכביד על הד“ר. ביד רועדת הוא גמע את מלוא כוס המים שהונחה לידו על הפודיום, משתדל להסתיר את קולו השבור תחת ארשת בטוחה.

הוא ניסה להתרכז באופן טכני במיקרופונים הצמאים למילותיו בעוד הוא ממשיך להסתיר את התרגשותו מתפקיד איש הבשורה שלא ביקש למלא. “קיבלנו לידינו את כדור הארץ כפיקדון היקר ביותר המוכר לנו כאנושות, פיקדון שעליו שמרנו כבני אדם מודרנים במשך יותר ממאתיים אלף שנים.“

ד“ר יאנסן הפעיל את המצגת והולוגרמה של כדור הארץ הופיעה באוויר לפני הפודיום במרכז אולם המליאה בניו יורק. “הסתכלו על הכוכב שלנו. הוא סיפק לנו מזון, שתייה, פרנסה, מחסה, יופי ואהבה. הכוכב המיוחד הזה הוא הפיקדון שקיבלנו כמובן מאליו, וכל שנדרש מאיתנו כדיירים בו היה לשמור עליו, כדי שהוא יאפשר לנו להמשיך להתקיים,“ אמר והישיר מבט למצלמות. “ואנחנו, בני האדם, יכולנו לשמור עליו, אבל נכשלנו! נכון, למדנו איך ליצור דברים מדהימים. בנינו בעזרת חשיבה, לימוד והמון יצירתיות עולם נוח יותר וזמין יותר, שישרת אותנו. למדנו לנצל את השפע והטוב שיש לכוכב הזה להציע. רתמנו את הכוכב לשרת את איכות החיים שלנו כבני אדם, ואת הצורך המתמיד שלנו לשפר אותה.“

הד“ר קרא את המילים מהפרומפטר המלבני השקוף שניצב מולו. הוא ידע מה משמעותן, הוא עצמו כתב אותן, ניסח ושכתב במשך שבועות שעברו עליו כמעט ללא שינה. הוא לא היה יכול לתת לעוזרים שלו לנסח. לא החלטה כזו. לא אחרי מה שהוחלט בוועדה כבר לפני חודשים רבים ונשמר בסוד עד עתה, כשכל ההכנות הסתיימו.

ד“ר יאנסן ידע כי כל העולם מאזין לו, צופה בו, מנתח כל מבט, כל עווית בשפתיו, כל רעד בקולו. כולם עצרו, העולם עצר והקשיב בכמיהה, צמא לקבל איזושהי תקווה, איזשהו אישור — ראשי המדינות החברות מולו, אנשי היי־טק במשרדים מעוצבים, עובדי תחנות חשמל ומימן, עובדי כפיים שתפסו מחסה מהחַשוּף והציצו במסכי הלֵד המשותפים המפוזרים ברחובות ובכפרים, סטודנטים בקמפוסים השוקקים, עובדי בית שעצרו את עבודתם, ומשפחות שלמות שהתקבצו מול המסכים הקטנים של ה־IPA

(Intelligent Personal Assistant) — העוזרות האישיות המצויות בידיהם של רוב אוכלוסיית העולם.

הד“ר הצליח בינתיים לנתק את עצמו ולהקיא את המילים שקרא בעוד מחשבותיו נודדות ומסמנות לו את תחנות חייו עד הרגע הזה. הוא נזכר באימו שגססה מסרטן בין המרבדים המוריקים של הולנד, באביו קשה היום שחלב את פרותיו עד יום מותו, ובהחלטה לקחת את עצמו בידיים כדי לעשות משהו משמעותי בחייו למען העולם.

המצגת התלת־ממדית המושקעת שעליה עבדו המעצבות של המשרד הציגה באופן מרהיב את הישגי המין האנושי. תמונות וסרטונים החלו להופיע תלויות באוויר מעל הולוגרמת כדור הארץ. סרטונים של כריית פחם ותעשייה כבדה הופיעו בזו אחר זו, לצד תמונות של ייצור טקסטיל, כלים מכניים, כורים אטומיים ועד חלליות ומטוסי סילון אדירים.

הד“ר ידע שזו ההחלטה החשובה, האמיצה וללא ספק הקשה מכל החלטה שבניין האו“ם ידע מאז שהוקם בדיוק לפני מאה שנים — כאן, בשדרה הראשונה בניו יורק. לא בכדי הסמיכה העצרת הכללית ועצרת הביטחון את הוועדה לקבל תוקף חוקי אופרטיבי לאכיפה עולמית של החלטה זו של הפאנל.

הוא שכתב ודייק שוב ושוב את הטיוטות של הנאום כדי לשקף בצורה המיטבית את אובדן הדרך ואת הניצול המתגבר של האדם את הטבע, את תשוקת נוחות החיים הבאה על חשבון התבונה שיש צורך לשמור עליו, מה שהביא לניצול משאביו עד כלות.

כך, במשך שעה ארוכה פירט ד“ר יאנסן את מסע האדם דרך המהפכות הגדולות, עבר דרך ההמצאות החשובות, בעוד הוא מדגיש את השימוש בחומרים חדשים ואת ההשפעה שלהם על הזיהום ועל פליטת גזי החממה. הוא הרגיש כמו מורה בכיתה שמספר לילדים את מה שלמדו כבר. איש לא היה צריך תזכורת על ההתחממות הגלובלית שהביאה את העולם לנקודת הרתיחה הנוכחית. את ההתחממות ואת השפעתה חשו הצופים בכל רחבי העולם על בשרם באופן יום־יומי.

“כשלנו,“ חזר על המנטרה שוב כנושא את כל כובד המשקל על גבו. “בעקבות עשרות שנים של קמפיין כלל עולמי, אולי הגדול ביותר שנוצר מעולם, הצלחנו ליצור משוואה שאותה יודע לשנן כל ילד בעולם — פגיעה בסביבה תורמת להתחממות הגלובלית. אבל זה לא הספיק. חזינו בכדור הארץ נושף וזועף, היינו עדים לבצורת המתמשכת באירופה ובצפון אמריקה, ראינו את התחמצנות האגמים ואת הדגה המתדלדלת, את הגשמים הקיצוניים שגרמו לשיטפונות, שרק הקצינו משנה לשנה, שטפו ערים שלמות, וגרמו לעוני, לרעב ולמוות.“

המודל של כדור הארץ הציג שיטפונות משמעותיים באזורים כחולים שהתרחבו, ואז להבות בצבע כתום־צהוב שפרצו מההולוגרמה המסתובבת, המציינות את שרפות הענק. ההוריקנים, המזון המתדלל — כל תחלואה קיבלה צבע והמחשה ויזואלית מרשימה.

הד“ר נשם עמוקות והמשיך, “העולם מאבד את היכולת לקיים את המשכיותו.“

המילים נורו מהפרומפטר, אך הד“ר המשיך. אם הוא יישבר כעת הוא לא ישלים את המטלה הקשה שהונחה על כתפיו.

פס עם קווים קטנים המציינים את השנים שחולפות הופיע מעל הכדור הצבעוני המסתובב. המצגת עברה מהצגת העבר למודל חיזוי השנים הבאות.

ההדמייה של הקרחונים בקוטבי ההולוגרמה שינו את צבעם. הלבן הפך אט־אט לירוק ואז לאפור.

הד“ר המשיך, “הנתונים החד־משמעיים מראים כבר היום כי בעקבות שינויים מסיביים בסביבה, היכולת להתקיים נפגעה משמעותית. הבצורת המתמשכת באזורים נרחבים בעולם הובילו לכליה של מיני חי וצומח רבים. מאגרי החיטה והרזרבות הלאומיות והבין־לאומיות התכלו.

אנחנו חוזים באובדן מלא של מיני החרקים המאביקים, המאפשרים לייצר עוד מזון מהצומח — לנו ולבעלי החיים. בעקבות מכות החום הגוברות והולכות לא ניתן להפיק מזון בקצב ובכמות מספקת לכלל העולם. הבצורת, השרפות והקרה החריגה הביאו אותנו למצב שבו קיום המין האנושי נתון בתחליפי מזון מעובד בעזרת יישומים טכנולוגיים בלבד, אשר גם הם מבוססים ברובם על חומרי גלם מן הצומח והחי אשר לא מספיקים להאכיל את אוכלוסיית העולם.

חל גידול של כעשרה אחוזים בתמותה מרעב, שמונה־עשר אחוזים גידול בתמותה עקב פגיעות של סרטן העור, חמישה־עשר אחוזים גידול בתמותה עקב מחלות כרוניות נשימתיות בשל זיהום האוויר, שבעה אחוזים מווירוסים וואריאנטים חדשים שהתגלו עם הפשרת הקרחונים, ובסך הכול חל גידול של שנים־עשר אחוזים בתמותה הלא טבעית בעולם, וזה רק בעשור האחרון.“

הד“ר לא ראה לנכון לעדן או לייפות את האמת. הוא דמיין את הילדים שמקשיבים, אבל קיווה שמישהו אחראי יתווך להם את שנאמר. הוא חייב להישיר מבט לעולם, ולהביא את האמת כמו שהיא.

המצגת הציגה את המספרים והסטטיסטיקה של סיבות המוות בעולם עד היום, ואז את הצפי קדימה לשנים הבאות.

“כל המידע הוזן בקפידה ליצירת מודלים מהימנים על ידי התאגיד NEW. המודלים נבדקו מכל זווית אפשרית והם מראים, ללא כל ספק, כי בתוך עשרים וחמש שנה העולם כפי שהכרנו אותו לא יעמוד יותר בתנאים הבסיסיים שיאפשרו למין האנושי לחיות בו. עד שנת 2075 בני אדם לא יוכלו להתקיים על פני כדור הארץ.“

הד“ר עצר. הוא ידע שהחלטת או“ם גורלית זו למעשה מרוכזת כולה במשמעות של מה שיגיד בעוד רגע, החלטה שתשנה את הכול ולכן חזר על הדברים פעם נוספת, “עד שנת 2075 בני אדם לא יוכלו להתקיים על פני כדור הארץ.“

הד“ר לא היה יכול להחזיק את עצמו עוד. הוא חש מחנק, ובארשת כבדה, בקול שבור, נעץ את המסמר האחרון בהחלטה זו, “ראשי המדינות החברות, יחד עם חברי הוועדה המקצועית של הפאנל הבין־ממשלתי נועצו בכובד ראש עם יותר ממאתיים וחמישים אנשי מחקר וסטטיסטיקאים שעיבדו את הנתונים במשך שנים. נועדנו עם פסיכולוגים, עם רופאים ועם אנשי הכלכלה הבכירים בעולם, בהסתמך על מחקרים בכל תחומי החיים הרלוונטיים.

וכעת נותר רק לעדכן את המליאה המכובדת בשיברון לב בהחלטה הראשונה לשנת 2050, ההחלטה שתשנה את פני הכדור שלנו, את פני הקהילה, את החברים, את המשפחה ואף אותנו, לעד. מכובדיי, זו העת להיות טובים ולהפיק את המרב מההווה, כאנשים וכקהילה.

החל מ־1 בינואר 2051 לא תותר ילודת אדם חדשה על פני כדור הארץ.“

התלחשויות ופרצי בכי חנוקים שטפו את המליאה, אך ד“ר יאנסן לא סיים. נאומו נשא פרטים אופרטיביים לקיום ההחלטה, זאת כבר איש לא שמע. העולם הטלטל ונאלם דום. מבחינת המאזינים והצופים, סיים הד“ר את דבריו.