שחזור אינטימי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שחזור אינטימי
הוספה למועדפים

שחזור אינטימי

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר סמדר גונן מלמדת פילוסופיה במכללות. בין ספריה: "לדעת רגש" (מכון מופת 2003), "זברה הרואית טיפשה" (גוונים 2008) ו"שחזור אינטימי" (רסלינג, 2009).

נושאים

תקציר

תוך כדי הבאת זיכרונות ילדות, אשר מייצגים מקרה פרטי וכללי כאחד של החינוך הקיבוצי המשותף, מציג ספרה של סמדר גונן חיפוש אחר אינטימיות, כמיהה אליה וניסיון להבין את מהותה. בשל הלינה המשותפת והיעדרותם של ההורים מחיי ילדיהם, איבדו הילדים את היכולת לרכוש כלים הכרחיים ליצירת יחסים אינטימיים. הנטישה העקבית של האימהות והמטפלות הכריעה את בני הקיבוץ, לימדה אותם שהאדם הוא יצור ננטש במהותו. חיי הרגש של בני הקיבוץ דוכאו בפועל במשך זמן כה רב עד אשר מאוחר יותר, בבגרותם, צריך לנבור עמוק בנבכי הנפש על מנת לגלות כמיהה כואבת לאהבה... פצע שותת דם מכוסה במיני הסוואות, מבעבע ומתפרץ בשעת טראומה או כאב בלתי נסבל. ילדי החלום הכמהים לאהבה הם אנשים לא גמורים, אשר לומדים להתמודד עם בדידותם בדרך הקשה. היעדרו של חיבוק האם – שהיה אמור להשקיט את ביעותי הלילה – הותיר משקע עכור לכל אורך החיים.
    
לצד סיפור הילדות, רוקמת גונן מסה על האינטימיות ובוחנת את הכלים להשגתה – אינטימיות כקרבה רגשית הכוללת דיאלוג ופתיחות. חוויית האינטימיות מותירה אחריה ערך מוסף, המוביל לשינוי החשיבה, הרגשות וההיכרות העצמית. הקשר האינטימי יוצר או חושף שפה ייחודית חד-פעמית; הפעולה האינטימית היא ספונטנית ובשל כך אינה מתוכננת ואינה כפויה ואינה משמשת כאמצעי להשגת תכלית כלשהי מלבד עצמה. היא מעין גשר דו-סטרי מן העצמי אל הזולת, בבחינת מתן רשות כניסה הדדית לחדרי הלב של כל אחד מהשותפים.

ד"ר סמדר גונן מלמדת פילוסופיה במכללות. פרסמה את "לדעת רגש" (מכון מופת 2003) ו"זברה הרואית טיפשה" (גוונים 2008).

פרק ראשון

הקיבוץ שלי


נולדתי בשנת 1949 בקיבוץ חפציבה. חייתי בו עד גיל 19, ואז עברתי לקיבוץ עין–זיוון, שם נישאתי וילדתי את בני הבכור. ב–1975 עזבנו לטבעון, שם נולד בני השני כילד עירוני.
היינו המשפחה הראשונה בחפציבה עם חמישה ילדים, שתיים מהם תאומות. הוריי היו אנשי חינוך בעלי מודעות חברתית ופוליטית גבוהה. אחי ואחיותיי מרדו בדרכם של הוריי ועזבו את הקיבוץ.
התצלום הראשון בספר היובל של חפציבה הוא מבט מהר הגלבוע — תצלום של בתי החברים במדרון המתון. העצים מסוככים על הבתים, ואין רואים אדם על המדרכות. שדות העמק נפרשים מבתי החברים במשבצות של ירוק וצהוב, וביניהם משובצות בריכות הדגים הכחולות. המבט, כמו הזיכרונות, מנסה לחדור אל תוך תוכם של הבתים הסגורים בנוף הקיבוץ, מנסה לדלות מתוך התצלום את החיים שהתנהלו בהם. השמש הייתה שוקעת בחפציבה מוקדם, בגלל צלו של הגלבוע על הדשאים והבתים, בעוד שקיבוץ בית–השיטה מצדו האחר של העמק נותר מואר עוד זמן–מה. קו הצל בשדות היה נמשך עד שהתפשט ועטף את העמק כולו, ונותרה רק נקודה מוארת במרחק לא מושג מחפציבה.
חצר הקיבוץ הייתה ממופה על פי מקומות מסתור: עץ בפרדס, הדרך לבריכות הדגים, סלעי הר הגלבוע, שדה שבין תלמיו היה אפשר לרבוץ בלא שעין זרה תפלוש. האהבה לטבע הוחדרה בנו, אך היא לא נבעה דווקא מההתייחסות שלנו לסביבתנו הטבעית, אלא מכיוון שהטבע הפך למקום אחר עבורנו.
הוזמנתי לחגיגת 75 שנים לייסודו של קיבוץ חפציבה, וניתנה לי האפשרות להביט במציאות הזכורה לי מבעד למרחק השנים, שהיו בעיניי כמעין מראה מעַוותת. ראיתי את הילדים שהיו סביבי בילדותי מאופרים לכאורה לכבוד הטקס בשיבה ובקמטים, וניסיתי לדלות מתוך פניהם את הפנים החבויים עדיין בעיניהם, בחיוכם ובקולם. הם סחפו אותי למערבולת של זיכרונות ילדות, וגיליתי שאני עדיין קשורה אליהם בתפר נסתר כלשהו. הבחנתי בבהירות עד כמה הם מתקשים לזהות אותי. הם אמנם שמחו לקראתי והאירו פניהם אליי בחום, אך לא היה לנו מה לומר זה לזה. מבני כיתתי נותרו בקיבוץ רק ארבעה, והחלפנו כמה מילים בחיבה עצורה. גיליתי שכל אדם בקיבוץ, שדרכינו נפרדו לפני יותר משני שלישים מחיי, נוגע בי בדרך כלשהי, ואני מרגישה אליו קשר מסוים. ההורים או הילדים של בני כיתתי ושל חבריי לשעבר, מוריי והמטפלות שלי, השכנים, החניכים שלי, בני הכיתות הגבוהות, האנשים שעבדתי אתם במהלך התבגרותי — כולם ארוגים בתוך חיי ובתוך הספר הזה.
יש ימים שהכתיבה מעיקה עליי עד דמעות. אין זה רק מסע אל הילדות או אל האינטימיות, אלא מסע חושפני ומכאיב אל תוך עצמי. אני מגלה עד כמה קשה לי לשחזר תקופות מחיי, לחיות אותן מחדש ולדלות מתוכן סימנים לפגיעות ולחוסר האינטימיות שבבסיס העבר שלי. בני אדם בוגרים מביטים לעתים בעצמם ומזהים שחלק בהם עוד נותר ילד מלא שאלות, תקוות והתרגשויות. ייתכן שהצורך שלי לרדת לפשרה של האינטימיות מקורו באותה ילדה תוהה וכמהה, ושהספר הזה נכתב עבורה.

ד"ר סמדר גונן מלמדת פילוסופיה במכללות. בין ספריה: "לדעת רגש" (מכון מופת 2003), "זברה הרואית טיפשה" (גוונים 2008) ו"שחזור אינטימי" (רסלינג, 2009).

עוד על הספר

נושאים

שחזור אינטימי סמדר גונן

הקיבוץ שלי


נולדתי בשנת 1949 בקיבוץ חפציבה. חייתי בו עד גיל 19, ואז עברתי לקיבוץ עין–זיוון, שם נישאתי וילדתי את בני הבכור. ב–1975 עזבנו לטבעון, שם נולד בני השני כילד עירוני.
היינו המשפחה הראשונה בחפציבה עם חמישה ילדים, שתיים מהם תאומות. הוריי היו אנשי חינוך בעלי מודעות חברתית ופוליטית גבוהה. אחי ואחיותיי מרדו בדרכם של הוריי ועזבו את הקיבוץ.
התצלום הראשון בספר היובל של חפציבה הוא מבט מהר הגלבוע — תצלום של בתי החברים במדרון המתון. העצים מסוככים על הבתים, ואין רואים אדם על המדרכות. שדות העמק נפרשים מבתי החברים במשבצות של ירוק וצהוב, וביניהם משובצות בריכות הדגים הכחולות. המבט, כמו הזיכרונות, מנסה לחדור אל תוך תוכם של הבתים הסגורים בנוף הקיבוץ, מנסה לדלות מתוך התצלום את החיים שהתנהלו בהם. השמש הייתה שוקעת בחפציבה מוקדם, בגלל צלו של הגלבוע על הדשאים והבתים, בעוד שקיבוץ בית–השיטה מצדו האחר של העמק נותר מואר עוד זמן–מה. קו הצל בשדות היה נמשך עד שהתפשט ועטף את העמק כולו, ונותרה רק נקודה מוארת במרחק לא מושג מחפציבה.
חצר הקיבוץ הייתה ממופה על פי מקומות מסתור: עץ בפרדס, הדרך לבריכות הדגים, סלעי הר הגלבוע, שדה שבין תלמיו היה אפשר לרבוץ בלא שעין זרה תפלוש. האהבה לטבע הוחדרה בנו, אך היא לא נבעה דווקא מההתייחסות שלנו לסביבתנו הטבעית, אלא מכיוון שהטבע הפך למקום אחר עבורנו.
הוזמנתי לחגיגת 75 שנים לייסודו של קיבוץ חפציבה, וניתנה לי האפשרות להביט במציאות הזכורה לי מבעד למרחק השנים, שהיו בעיניי כמעין מראה מעַוותת. ראיתי את הילדים שהיו סביבי בילדותי מאופרים לכאורה לכבוד הטקס בשיבה ובקמטים, וניסיתי לדלות מתוך פניהם את הפנים החבויים עדיין בעיניהם, בחיוכם ובקולם. הם סחפו אותי למערבולת של זיכרונות ילדות, וגיליתי שאני עדיין קשורה אליהם בתפר נסתר כלשהו. הבחנתי בבהירות עד כמה הם מתקשים לזהות אותי. הם אמנם שמחו לקראתי והאירו פניהם אליי בחום, אך לא היה לנו מה לומר זה לזה. מבני כיתתי נותרו בקיבוץ רק ארבעה, והחלפנו כמה מילים בחיבה עצורה. גיליתי שכל אדם בקיבוץ, שדרכינו נפרדו לפני יותר משני שלישים מחיי, נוגע בי בדרך כלשהי, ואני מרגישה אליו קשר מסוים. ההורים או הילדים של בני כיתתי ושל חבריי לשעבר, מוריי והמטפלות שלי, השכנים, החניכים שלי, בני הכיתות הגבוהות, האנשים שעבדתי אתם במהלך התבגרותי — כולם ארוגים בתוך חיי ובתוך הספר הזה.
יש ימים שהכתיבה מעיקה עליי עד דמעות. אין זה רק מסע אל הילדות או אל האינטימיות, אלא מסע חושפני ומכאיב אל תוך עצמי. אני מגלה עד כמה קשה לי לשחזר תקופות מחיי, לחיות אותן מחדש ולדלות מתוכן סימנים לפגיעות ולחוסר האינטימיות שבבסיס העבר שלי. בני אדם בוגרים מביטים לעתים בעצמם ומזהים שחלק בהם עוד נותר ילד מלא שאלות, תקוות והתרגשויות. ייתכן שהצורך שלי לרדת לפשרה של האינטימיות מקורו באותה ילדה תוהה וכמהה, ושהספר הזה נכתב עבורה.