המקל המדבר לומד עברית

1.

האנשים הם אנשים.

הכלבים — כלבים.

הקטגוריות הן קטגוריות.

הציפורים מקציפות.

הסיפור נולד עם השפה.

השפה היא העור.

לאסוף את הילדים מבית הספר.

האנשים הם אנשים;

לכן הם לבושים.

הכלבים — כלבים;

זה רק נראה כאילו שהם מחכים.

הסיפור נולד לפני השפה.

המבטא הגיע הרבה יותר מאוחר.

לילדים יש שיעורי בית.

יש להם בית.

בתים הם בתים;

לכן בוקע אור מפתחיהם והם מוקפים בחשיכה.

החשיכה היא האחד והרבים.

המחלה הזו פוגעת רק בציפורים.

השעון מתקתק כמו שעון ישן.

הזקן צומח.

הילדים צופים בטלוויזיה.

הצלילים — צלילים;

מעבר לקירות הם נשמעים.

הסבא והסבתא מגיעים.

הילדים שמחים.

הם שומעים את קול המכונית הנכנסת לרחוב

ואת אוושת הרוח, הנושבת בין העלים שעל העצים.

הסיפורים נותרים.

הרוח היא האחד והרבים.

היא נושבת לכל הכיוונים, אבל העצים

נאחזים בקרקע בחוזקה.

הימים הם ימים וזה לא ישתנה לעולם.

השמות ישתנו.

את — אני.

אני הוא את.

אנחנו צפים באגם.

האגם אינו אגם, אבל מכונה ״האגם״.

האיש עם הזקן הלבן הארוך, שגר בבית הקטן מעבר לכביש, אינו סב — אבל מכונה ״הסב״.

הכביש אינו כביש.

הוא אינו סלול.

גלגלי המכונית משאירים מאחוריהם ענן אבקה לבנה.

הם מפרים את מוצקות הקרקע.

לצליל של זה אין שם.

האבנים מהן בנוי הבית, לבנות.

הן האחד והרבים.

הילדים אוהבים לחפור באדמה.

את הציפורים ניתן רק לשמוע.

השעה שבע.

ההורים קוראים לילדים להיכנס הביתה, אבל

הילדים לא יכולים לשמוע אותם.

האור בפנים שונה מהאור בחוץ.

הנמלים הן נמלים, אבל הן לא יודעות את זה.

הזקן צומח.

החלון שקוף.

האיש הולך.

המכוניות מהירות יותר מהאיש.

הוא מחזיק ספר.

הוא הולך וקורא.

זה ה־ספר.

הוא על מקום.

הדפים לבנים.

האותיות שחורות.

מישהו נמצא בתוך חדר.

הדלת נעולה.

כולם עומדים מחוץ לדלת.

הם לא יודעים מי נמצא בפנים.

כשהוא עוזב בתחילת היום, האור מאחוריו.

הוא מאחוריו כשהוא חוזר, בסוף היום.

בקרים וערבים.

הוא נושא תיק על גבו.

האיש ההולך וקורא צועד בצד הדרך.

האבק לבן.

לוחם העבר לא מצליח לישון.

הוא הולך בלילות.

החשיכה היא האחד והרבים.

הוא הולך על הכבישים הסלולים.

שיערו ארוך.

האור נופל מלמעלה.

האנשים משקים את הצמחים בלילה.

הצמחים הרטובים מנצנצים באור הנופל מלמעלה.

בלילה אי־אפשר לראות מה יש בצידו השני של הכביש.

רק כשמכונית חולפת פונה, אפשר לקבל הצצה.

השעון מתקתק כמו שעון ישן.

האורות הקטנים הם אורות רחוקים.

הם מה שרואים.

הכלבים — כלבים.

הם נובחים.

לוחם העבר שומע את הנביחות ורואה את האורות.

אישה קטנה יוצאת מביתה.

היא נכנסת למכונית.

היא מתניעה את המכונית ונוסעת לדרכה.

הסבתא והסבא עוזבים.

הילדים במיטותיהם.

הם רואים פרצופים על הקירות.

הפרצופים אינם פרצופים.

אפיהם ארוכים.

2.

העובדות כבות.

העיוורת יוצאת מפתח ביתה.

הכלב בחצר הוא כלב והוא יודע את זה.

שערה גדול ועגול, כמו בלון.

היא לבושה בחליפה מבד נוקשה בצבעי כחול

וקרם ומרכיבה משקפי שמש חומים גדולים.

בידה מקל הליכה לבן.

היא עוצרת בקצה השביל.

נעלי העור השחורות שלה, בעלות העקב הנמוך, שבהקו כשיצאה מפתח הבית, מפודרות באבק לבן.

היא מאזינה.

מכוניות חולפות ביעף.

כששום מכונית לא נשמעת, היא חוצה את הכביש.

היא עומדת בתחנה.

היא מחכה לאוטובוס.

יש עצם בלתי מזוהה בשמיים.

הוא תלוי באוויר.

העיוורת מריחה את העצים.

היא לא יכולה לראות את העב״ם.

היא שומעת את האוטובוס מתקרב.

היא שומעת אוטובוס נוסף נוסע בעליה, בכיוון ההפוך.

הילדים באוטובוס שרים.

השיר צוהל.

האישה בכיסא הנהג של המכונית הגדולה, קטנה מאוד.

היא זוקפת סנטר ונשענת קדימה.

כשהיא עוברת ליד תחנת האוטובוס, היא מאטה.

היא חולפת על פני האיש ההולך וקורא.

הרצפה בבית קרירה.

את הרוח ניתן רק לשמוע.

הזבוב נחבט שוב ושוב בזכוכית החלון.

הילדים נעלמים באחד החדרים.

לחדרים יש שמות.

הם מופיעים מחדש, לבושים בחולצותיהם החדשות.

הציפורים עפות לארץ אחרת.

ישנן ארצות.

הסב איננו סב.

לעלים יש עורקים.

העיוורת מקשיבה לשפה באוטובוס.

השפה זרה.

השעה תשע.

הילדים מביטים בפרפרים משופדים על סיכות,

בידיים שלובות.

3.

האישה הגבוהה יוצאת מביתה.

היא עוצרת ומביטה סביב.

המכונית הקטנה לא נמצאת היכן שהשאירה אותה אמש.

היא בצד השני של הרחוב, כמה מטרים רחוק יותר.

עיניה כהות ועמוקות.

שיערה חלק וארוך וכך גם ריסיה.

היא נכנסת למכונית הקטנה, מתניעה אותה ונוסעת לדרכה.

הספסל הוא ספסל.

הוא ירוק.

הילדים יושבים על הספסל, רגליהם משתלשלות באוויר.

הטלפון הציבורי ניצב לצד הספסל.

האישה הגבוהה עוצרת את המכונית הקטנה,

ליד הטלפון הציבורי.

יש צמחים טובים ויש צמחים רעים.

הילדים עוקרים את הצמחים הרעים מן האדמה.

הטלפון הציבורי מצלצל.

הילדים מרימים את השפופרת.

איש שואל שאלות.

הם עונים.

הוא רוצה משהו.

הם מנתקים.

האישה הגבוהה מקפלת את גופה במרכז,

במושב האחורי של המכונית הקטנה.

העובדות כבות.

בצד השני של הכביש, מול הספסל, ניצב ביתן פח כתום.

הילדים עומדים בתוכו, מסתתרים מהגשם.

הטלפון הציבורי מצלצל שוב.

הצבעים אינם ניתנים לתיאור.

המייסד הוא מייסד.

ביתו נמצא מעבר לכביש, בין הספסל הירוק

משמאל והביתן הכתום מימין.

השביל הצר מתפתל מטה ומוביל לדלת.

המייסד מאזין.

ישנם תקליטים.

הוא מנגן את מוסיקת הדורות.

היא בוקעת מקופסאות עץ חומות כהות, עם רמקולים בתוכן ומאפרות מלאות עליהן.

הגשם והמוסיקה אינם ניתנים להפרדה.

המוסיקה היא מידה.

המייסד יושב ללא תנועה.

אצבעותיו הארוכות מתרוצצות במעלה ובמורד קלידי פלאסטיק בצבע שנהב.

הארפג׳יו הסינתטי טס אל העננים, משייט חלקות, נוצץ ומבהיק כמו ספינת חלל.

היצורים קטנים.

הם מתחבאים מתחת למחטי האורן בחורשה.

הילדים יושבים על האדמה, לא רחוק משם.

הם אוכלים את הכריכים שלהם.

הכלבים נובחים רק מכיוון אחד.

האישה הגבוהה מתפשטת ומניחה את

בגדיה המקופלים בתא המטען.

היא עירומה.

הנחש הוא נחש.

הוא היה שם קודם.

כשהם מסיימים לעקור את הצמחים הרעים,

הילדים מקבלים כסף.

כסף הוא האחד והרבים.

הם נוסעים באוטובוס העירה וקונים את החולצות עם ההדפסים הבוהקים, בעלי המרקם המזכיר עור נחש.

הילדים רוכבים על עכברי האבן המפוסלים,

לבושים בחולצות.

הפסלים ניצבים על הדשא, מביטים קדימה,

בודדים וכבדים.

מישהו נמצא בתוך החדר.

הדלת נעולה.

כולם עומדים מחוץ לחדר ומביטים בדלת.

הכדים בעלי המראה העתיק אינם כדים כי אם עציצים.

העלים הבשרניים פונים אל השמש, זקופים ומתוחים.

התנועה היא ביטוי של הרוח.

הילדים רוכבים על עכברי האבן בחולצותיהם המודפסות המבריקות, אל עבר הטלפון הציבורי המצלצל,

הרחק מנביחות הכלבים.