דמוקרטיה ללא עורף מדיני

אחרי מלחמת יום הכיפורים כתב פרופ' עזרא זוהר ספר על חולשותיה ועיוותיה של מדינת ישראל, 'בצבת המשטר', ואת הדחף לכתיבתו הסביר כך: "בימים ובלילות הארוכים במרחבי סיני, תוך השירות במלחמת יום הכיפורים, תכפו עלי יותר ויותר הרהורים של חשבון נפש. תמיד האמנתי שיכולתה של חברה לעמוד בלחצים מן החוץ תלוי במבנה הפנימי שלה. מה שהעסיק אותי, אפוא, לא היה 'המחדל' וספיחיו, אלא הרקע עליו הוא צמח".

פרופ' זוהר, שהתפרסם בעברו כקצין רפואה ראשי, המשיך: "אף שלא עמדו לרשותי 'צוותי חשיבה' (הפתרון האופנתי למי שאין לו פתרונות), ניסיתי להציע... את הכיוון הרצוי, מתוך גישה המאמינה שיש צורך בהגבלת כוחו האדיר והבלתי מסויג של השלטון במדינה והגברת החופש והעצמאות של האזרח והעם".

בהקדמה לספרו מציין זוהר כי נציגי השלטון מספרים לציבור השכם והערב ש"אנו עם עני בארץ עניה". הזיכרונות המשוכתבים היום של ימי 'המערך' "הליברליים" מתארים רמת חיים עולה, אך תודעת הציבור באותה העת הייתה של ארץ דלה. שנים עברו מאז, והחברה הישראלית חיה היום בתודעה של מדינה עשירה "שיש לה".

מי שהרבו לעסוק בחשבון נפש אחרי מלחמת יום הכיפורים היו דווקא הכתבים הצבאיים הבכירים. בלטו ביניהם יעקב ארז ז"ל ממעריב ורון בן ישי, שכבר לפני יותר מ-50 שנה היה עיתונאי מוביל שהגיע לכל מקום — עם עט ונייר, או עם מסרטה, שהייתה אז בשימוש בטלוויזיה הישראלית, או עם מקלע ונשק אישי.

ארז היכה על חטא, שלא פרסם את הידוע לו על המתיחות בגבולות, כלומר שנכנע לצנזורה הצבאית כמו גם לצנזור הפנימי שבתוכו. בעדותו לעיתונאית יואלה הר שפי בספרה 'לא בכותרות' שיצא לאור ב-1977, סיפר גם על האזנות מטעם גופים בצה"ל - לא לכוחות האויב אלא לטלפון הביתי שלו.