נדלקים בכנסיית מארש
התאריך הוא ה-20 באפריל, 1962. היום הוא יום חג נוצרי המכונה "יום שישי הקדוש", המסמל את צליבתו ומותו של ישו. וולטר פהאנקי, דוקטורנט לתיאולוגיה בהארוורד תחת הנחייתם של טימותי לירי וחבריו, החליט לערוך ניסוי יחיד במינו בחלק מעבודת הדוקטורט שלו. המטרה - להוכיח שפסיכדלים יכולים לעורר חוויות מיסטיות-דתיות אותנטיות. לצורך הניסוי שלו, הוא אסף 20 מתנדבים, סטודנטים לתואר שני בתיאולוגיה, מיקם אותם במרתף של כנסיית מרש שבאוניברסיטת בוסטון, ושידר להם באופן ישיר את הטקס החגיגי והדרשה של הכומר. אבל החלק הכי חשוב בניסוי היה זה: עשרה מתוכם קיבלו מנה של פסילוסיבין.
התוצאה, עשרה מתוך עשרה חוו חוויה רוחנית משמעותית באותו יום. אחד המשתתפים, שלימים הפך להיות כומר בעצמו, סיפר כי "החוויה הפנימית והרגשית שלי במהלך השפעת הפסילוסיבין הייתה של נשירת העולם החיצוני ומערכות היחסים השונות הקיימות בו, ובמקומן הופיעה לפתע תחושת אחדות עמוקה. [הרגשתי כי] כל שאר התודעה היומיומית היא לא יותר מאשליה. היא לא אמיתית, ובאופן מסוים הליבה העמוקה של חוויית האחדות היא אמיתית ואותנטית יותר מאשר מצב התודעה הרגיל." על פי המדד אותו פיתח פאנקי, שמונה מתוך העשרה חוו את כל המאפיינים של חוויה מיסטית - אותם אציג בהמשך.
בשנות ה-80 חזר ריק דאבלין למשתתפים מהניסוי המקורי במטרה לבדוק איך הם רואים את החוויה 25 שנים מאוחר יותר, והתוצאה הייתה מרשימה לא פחות - כל המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין באותו יום בכנסיית מארש העידו כי הם עדיין רואים את החוויה ההיא כחוויה דתית-מיסטית אותנטית, וגם שזו אחת מנקודות השיא הרוחניות שהיו להם בחייהם. יוסטון סמית', אחד ממשתתפי הניסוי שכבר אז היה חוקר דתות מפורסם, תיאר את החוויה של אותו היום כ"חוויית השיבה הביתה הקוסמית החזקה ביותר שאי פעם חוויתי", ותיאר כי זו הפעם הראשונה בחייו בה הוא חווה על בשרו את האהבה האינסופית של האל, חוויה שנשארה איתו לשארית חייו. אף על פי שלדאבלין הייתה גם הרבה ביקורת על הניסוי של פהאנקי והמתודולוגיה שלו, בסופו של דבר הוא הודה בכך שהניסוי ותוצאותיו אכן תומכים בטענה שפסיכדלים יכולים לעורר חוויות מיסטיות-דתיות אותנטיות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
