קובות צהובות

פתח דבר

במשך שנים רבות רציתי לכתוב את סיפור החיים שלי. בתוך הלב פנימה, חשתי שיש מקום לספר את הסיפור הזה ולחשוף אותו בפני כולם. אבל החיים הסיטו אותי לדרך אחרת. כשנודע לי שחליתי בסרטן, החיים התהפכו והשתנו לבלי היכר. נאלצתי לטפל בעצמי לא רק פיזית, אלא גם רגשית. התחלתי לבדוק עם עצמי, מה עכשיו? אני חולה במחלה שלא ידוע כיצד היא תסתיים. האם אחיה? האם אמות?

הספר הזה מספר את סיפורי. ניגשתי לכתיבת הספר לאחר התלבטות רבה, ועשיתי זאת ממקום רגשי, עמוק ונסתר. בחרתי להתמקד בזיכרונות הילדות שלי מתוך רטרוספקטיבה אל הנפש שלי כילדה. תיארתי בספר את התחושות והרגשות שלי כילדה בסיטואציות שונות ומורכבות ואת השפעתם עליי לאורך שנות התבגרותי.

הייתה לי ילדות קסומה ונפלאה. חייתי במקום כפרי ופסטורלי. כילדה נהניתי לשהות בשדה הפתוח ובמרחב. שעות טיילתי בין עצי שזיפים ואפרסקים וחוויתי את חיי הכפר. לצד החלקים הטובים של ילדותי, ישנם גם חלקים קשים וכואבים בהתבגרותי. בעקבות המחלה שנולדתי איתה, שנות הינקות והילדות שלי היו עמוסות בדיקות וטיפולים בבתי חולים. לצערי, את הצד הרגשי שכחו כל המטפלים וגם ההורים.

חיי זכורים לי החל מגיל שש. זיכרונות מוקדמים יותר התעמעמו או נמחקו לחלוטין. לאחר טיפולים פסיכולוגיים קליניים, ברור לי שאת החיים עד גיל שש הדחקתי בעקבות הכאב והייסורים מהטיפולים שעברתי.

אינני יודעת אם נכון היה לעשות זאת, אך ברור לי שכוח פנימי אִפשר לי לכתוב ולפרסם את הספר. אני מקדישה אותו לכל מי שמחפש כוחות, אמונה, השראה ועוצמה בדרך להחלמה מיטבית. למרות המצבים האפלים שבהם הייתי, כיום אני חיה חיי משפחה מלאים. אני עוסקת בדברים שאני אוהבת ולנגד עיניי האמונה שהאור תמיד יגבר על החושך. אני מאמינה שבכל אדם יש את הכוחות למצוא בעצמו את הדרך לריפוי והגשמה, ותמיד יש תקווה.

1

סרטן.

כן, יש לי סרטן.

בלי התייפייפות ובלי הסתרה.

"יש לי סרטן," אמרתי לעצמי.

הרופא המנתח אומר זאת בשפה שלו: "פוליפואיד או גידול, או ממצא חשוד".

אני יושבת מול הרופא ומקשיבה קשב רב להסברים המעמיקים שלו, לחשדות, לסברות, למספרים, ואני מרגישה שהדם אוזל מפניי. הזיעה ניגרת ואני מקשיבה מרחוק, כאילו אני נמצאת מעבר לים, במרחק, ומישהו צועק לי ואני מנסה להבין, אבל זה לא נתפס. מה הוא רוצה ממני? מה לעזאזל הוא אומר לי?

"את צריכה להבין שהזמן אוזל..."

אני ובן זוגי יושבים מול הרופא. הוא ממשיך לדבר בקול מונוטוני, בנחישות ובעוצמה. אני צריכה להבין, עליי לקבל החלטה. אני בוהה ועדיין לא מבינה מה נאמר לי. "האם את רוצה לעבור ניתוח גדול שבו יכרתו את האיבר הנגוע, או ניתוח קטן שבו יסירו רק את הגידולים שצמחו על האיבר?"

אני יושבת משותקת מול הרופא. עוד גזרה שנפלה עליי משמיים. שוב הסטטיסטיקה נגדי.

2

הימים הם ימי קורונה. אנשים ספונים בבתיהם, מתחבאים מהווירוס המשתולל. נזהרים מהידבקות. אני נוסעת לבדיקה שגרתית בבית החולים, ללא קשר לקורונה. אצלי מחלות ובדיקות הן עניין שבשגרה. שנים שאני רגילה לעבור עוד ועוד בדיקות, לוודא שהכול תקין. רק שהפעם יש ממצא חריג באולטרסאונד: פוליפואיד בגודל סנטימטר המחייב בדיקה פולשנית.

מה הכוונה ב"בדיקה פולשנית"?

אף אחד לא עונה.

אני מחפשת בגוגל את המילה המפוצצת "ציסטוסקופיה". אני מתמודדת לבד עם המילה. מתחילה לקרוא ורואה חושך בעיניים: "ציסטוסקופיה אבחנתית היא בדיקה המאפשרת הסתכלות לתוך צינורית השופכה ושלפוחית השתן, במטרה לאבחן מצבי מחלה והפרעות אחרות במערכת השתן והמין, ובכלל זה גידולים (ממאירים ושפירים), דלקות חוזרות בדרכי השתן, צריבה במתן שתן וכן המטוריה (הופעת דם בשתן)". (המרכז הרפואי תל אביב, ח"ת)

אני מגיעה לבדיקה אחרי שצברתי את כל המידע שיכולתי לאסוף מחיפוש בגוגל. אני מנסה להיות חזקה, להאמין שאין לי כלום, אבל הלב יודע שהגרוע מכול עוד לפניי. מזה שבועות, אולי חודשים, אני רואה דם בכל הטלת שתן ומנסה לומר לעצמי שזה כלום. זה טבעי, יש לחץ, אנחנו בבית כבר חודשיים, סיר לחץ של בית, ילדים וקורונה... אבל עמוק בפנים אני חושדת שהשתן הדמי הוא תגובה למשהו חמור יותר.

אני נכנסת לבדיקה לבדי. בן זוגי נאלץ להישאר בחוץ. אנחנו שלושה: אני, הרופא והאחות. האחות מנסה להיות אדיבה ונחמדה, אבל החדר הקטן עם מיטת הגינקולוג, המסך הגדול והמחשב מבהירים לי שהבדיקה הזו בהחלט לא תהיה נעימה. הרופא נכנס לחדר, אוחז בידיו ציסטוסקופ — מכשיר קשיח שבתוכו יש טלסקופ — ומחדיר אותו לתוך שלפוחית השתן שלי.

אני בהלם. מה קורה פה?

הוא מטייל עם המכשיר בתוך הבטן, ועל פני המסך נחשפים גידולים על גבי גידולים בצורת אלמוגים קטנים.

"מה זה?" אני שואלת את הרופא. הוא שואל בחזרה, "לא כואב לך בכל הטלת שתן?"

אני עונה, "לא."

הוא ממשיך לטייל עם המכשיר בשתיקה. אני צופה במסך יחד איתו ועם האחות שאוחזת בידי, מנסה לנחם אותי בדרכה, ומבינה שזה חמור. אני מעיזה ושואלת את הרופא: "זה סרטן?"

הוא לא עונה.

אני מבינה את התשובה.

הוא מתחמק ואומר, "חייבים לנתח. חייבים להסיר את הפוליפואידים הללו."

הרופא מסיים את הבדיקה ואני נשארת שם, על המיטה, מול המסך. אני אחוזת בהלה, שותקת, ומבינה שמכאן הכול הולך להשתנות.

3

נולדתי עם סְפּינה ביפידה, או כפי שהרופאים קוראים לזה — שדרה שסועה. אימי מספרת שכששחררו אותי מבית החולים, הם שמו לב שיש לי בליטה באזור האגן השמאלי. כשהוריי שאלו את הצוות הרפואי, נאמר להם שזה "כתם ספרדי", כפי שנאמר להרבה הורים ממוצא מזרחי.

אצלי זה לא היה כתם ספרדי. זה היה גידול שפיר שהסתתר בין החוליות בעמוד השדרה ועשה בלגן רציני במערכת העצבים שלי. הגידול הזה גרם לשיתוק חלקי של אזור הגפיים התחתונות. מערכת השתן נפגעה וגם עמוד השדרה התחתון. התוצאה: חולשה ברגליים, בעיות נוירולוגיות ושלפוחית שתן שאינה עובדת. כמו כן, היה עליי לצנתר את עצמי בכל יום, כל כמה שעות.

אני זוכרת את הרגע שבו יצאתי מחדר הניתוח בגיל שש. עד גיל שש אין לי זיכרון רציף. יש לי קטעי זיכרונות עמומים של ימים מעטים בגן הילדים, רופאים שבאים אליי הביתה, בודקים אותי ומטפלים בי. כל ניסיון שלי להיזכר בתקופת הילדות המוקדמת נדחק ומעלה כמו מחסום בראש. אבל את חדר הניתוח אני רואה בבירור. את האור הבוהק של המנורה מכה בעיניי ואת כאב הראש החזק שלא עוזב אותי עד היום, והבקשה היחידה שלי באותו רגע, רק לשתות.

לצד הזיכרון הזה נחרת בי ריח חדר הניתוח. ריח חריף של תרופות. הרגשה של קור מקפיא. ואני ילדה קטנה, שוכבת בין חיים למוות, מרחפת, וכנראה בוחרת לחיות. חדר הניתוח הוא המקום שבו מתקנים את גופי השבור מיום לידתי. בזכות הרופאים ואולי גם בזכות כוחות הנפש שלי, בחרתי בחיים למרות השבר שהתחלתי איתו את חיי.

החזרה מבית החולים לֻוותה במסיבה גדולה שנערכה לכבודי בחצר ביתנו. כולם הוזמנו למסיבה שבה ציינו הוריי את הבראתה של ילדה קטנה שכביכול 'חזרה לחיים'. משפחה, חברים, שכנים ומכרים הגיעו למסיבה. אינני זוכרת את פרטי המסיבה, אך היו בחצר ביתנו שולחנות ארוכים, הרבה אוכל, ושמחה גדולה.

רק אני לא שמחתי. ישבתי על המדרגות בחצר ביתנו והסתכלתי על הנוכחים, ולא הבנתי על מה כל הרעש. הרי אני לא באמת בריאה. רק יצאתי מבית החולים לאחר ארבעה ניתוחים קשים, האחרון ארך תשע שעות, כדי לשאוב את הגידול הקטן הזה שפגע בכל מערכות התפקוד שלי. הגידול הזה ישב שם במשך שש שנים וגרם למערכת העצבים שלי להשתבש. אז על מה החגיגה?

4

חיי מתחילים ביום שבו יצאתי מחדר ניתוח.

בגיל שש סיימתי את כל ארבעת הניתוחים בגב. בגן חובה לא הייתי כלל, כי ביליתי כל אותה שנה בבית חולים. לפיכך, הוריי השאירו אותי שנה נוספת בגן, כדי שאעבור את השנה הזו כראוי ואעלה לכיתה א' מוכנה.

הזיכרון היחיד שלי מתקופת גן הילדים הוא של הגננת והילדים מגיעים לבקר אותי בבית ונותנים לי במתנה את הבובה רותי. אני חושבת שכך הם קראו לה, ומייד התאהבתי בה. זאת הבובה היחידה שאני זוכרת מילדותי: בובת בד ורדרדה עם לחיים סמוקות ושיער צהבהב, לבושה בשמלה כחולה מנוקדת. יכולתי לסרק אותה במשך שעות, לקלוע לה צמות או קוקיות, או לפזר את שערה.

רותי הייתה שותפה בעיצוב הזהות שלי בתקופת הילדות. אהבתי אותה מאוד והיא ליוותה אותי שנים. לדעתי, לאורך כל תקופת בית הספר היסודי. עם השנים, הכינוי לבובה רותי הפך להיות 'רותי סמרטוטי'. לאט לאט נקרעו עוד ועוד חלקים מגופה. פעם אחר פעם ניסיתי לתפור כל אחד מהחלקים האלה. הרגשתי את הכאב בכל תפר שהוספתי לגופה כאילו נתפר אל גופי שלי, כמו בובת וודו. שמעתי אותה צורחת ומתחננת שאפסיק. היא לא יכלה לשאת את הכאבים ואפילו דמעה, כמו שאני נאנחתי וכאבתי ימים ולילות.

בסוף לא נותרה ברירה אלא לזרוק אותה לפח. בכיתי זמן רב לאחר שנפרדתי מרותי סמרטוטי. הפּרֵדה ממנה הייתה לי קשה. רותי סמרטוטי מעלה בי את ההתמודדות שלי עם פרדות. ההתמודדות היא לא מבוקרת ומשפיעה עליי לרעה ולכן אני מסיימת קשרים בניתוק. פרֵדה מחברים, פרֵדה מאהובים ואפילו פרֵדה מבעלי חיים שגידלתי, כמו הכלב אלף שמת בהיותו גור. בכיתי שבוע שלם על לכתו. עד היום אני מנסה להימנע מפרדות.

רותי סיפקה לי את הנחמה שבמשחק. לא יכולתי לשחק עם ילדים אחרי הצוהריים כמו כולם, והמשחקים היחידים שלי היו עם הבובה הזו. בזמן שבנות גילי הלכו לחוג בלט, או שיחקו יחד בתופסת ובמחבואים, אני ישבתי בבית ושיחקתי בחדרי, כתבתי, תפרתי, קראתי. את העולם בחוץ לא יכולתי לטעום בגלל המגבלה הבריאותית שלי.

רותי הייתה חברת הנפש שלי. סיפרתי לה את הסודות שלי, החלומות, המחשבות, הכאבים. היא לא ענתה, אבל היא הייתה עוגן — הבובה היפה והאהובה שאף פעם לא אכזבה אותי, בניגוד לעולם המבוגרים.

אין לי תמונה של רותי סמרטוטי, אבל היא חיה ונושמת בזיכרוני. אני לא זוכרת את תוכן השיחות שלי איתה, אבל היא מהחפצים החשובים של ילדותי. לא היו לי בובות אחריה. הוריי קנו לי כמה ברביות כשהתבגרתי, אבל זה לא היה אותו הדבר.

הקשר שלי עם רותי סמרטוטי משקף את הקשרים שלי היום. רק אנשים מעטים קרובים אליי באמת. מספר החברים שלי מצומצם ואני מצפה מהם לנאמנות ולכבוד הדדי. אם אלה נשברים, אין המשך לחברות הזו מבחינתי. הבדידות שחוויתי בתור ילדה צמחה איתי לבגרותי, ולאורך השנים חשתי המון בדידות וריקנות, עד שלאט לאט התחלתי ליצור קשרים חברתיים. עם זאת, גם בגילי המתקדם אני עדיין לא מצליחה ליצור עם נשים בגילי קשר חברתי ממושך שכולל אמון מלא, מהפחד שיום יבוא ותהיה פרֵדה, כפי שקרה לי עם רותי סמרטוטי.