בין מדע לתת-מודע הדרך לחזות את העתיד

האמת על חיזוי העתיד
 

הסתערות כוחות החמאס ב-7 באוקטובר 2023, באמצעות אופנועים וטנדרים, על כל רוחב החזית של הישובים הישראלים ממזרח לרצועת עזה, רציחתם של מאות גברים, נשים וילדים מהאוכלוסיה האזרחית וחטיפת מאות חיים ומתים לתוך הרצועה, השיתוק שאחז בצה"ל במשך שעות ארוכות במהלך אותו היום, שאפשר לרוצחי החמאס לרצוח ללא הפרעה, כל אלה נתפסו בישראל כהפתעה אדירה וכהלם נורא. אולי זה נשמע לא יאומן אבל כל מה שהתרחש במתקפת הפתע הזו וחולשת תגובתו של צה"ל כל אלה נחזו 16 שנה קודם לכן במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב-30.1.07 תחת כותרת - דרוש וינגייט חדש. מחברו טען שעל סמך ניתוח היכולות והכשלים שהפגין צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובכל המלחמות והפעולות מאז סוף מלחמת ההתשה בשנת 1970, הוא הסיק שצה"ל איבד את כושרו להגן על ישראל בדרך ראויה, וחובה לבנות לו גיבוי שבשעת צורך יבוא לעזרתו. המחבר טען גם שהערבים באופן עקבי לומדים את נקודות התורפה של צה"ל ופעם אחר פעם תוקפים בהצלחה כשהם משתמשים באמצעים פשוטים יחסית וזולים, ואילו צה"ל פעם אחר פעם מופתע מכך מחדש.

ואכן הסתערות אלפי לוחמי החמאס על כל הישובים שעוטפים את הרצועה תוך ניצול נקודות התורפה שחשפו אנשיו, ובאמצעים פשוטים כמו נשק קל, אופנועים וטנדרים של טויוטה, תוך שיגור מאות רקטות סטטיסטיות ולא מדויקות, ההפתעה האדירה של צה"ל מהמתקפה, וחולשת התגובה שהדגים, הוכיחה שאכן אינו כשיר להגן על המדינה, וכל מה שנחזה במאמר התממש בדרך הנוראה ביותר האפשרית.

נראה שדי בסיפור הזה כדי להוכיח שניתן לחזות את העתיד, השאלה איך הצליח מחבר המאמר, שהוא גם המדיום שלדוגמאות החיזוי שלו ייתיחס ספר זה, איך הוא הצליח במה שמערכת שלמה כשלה, ומה שמעניין במקרה הזה שהוא חזה מראש ארועים מרכזיים נוספים בתולדות הסיכסוך באופן עקבי, ארועים שמערכות הביטחון ניכשלו בחיזויים.

"ב- 23.12.04, שלושה ימים לפני פגיעת גלי הענק של הצונמי בחופי אסיה", מספר יונתן ניר, כתב עיתון הארץ מהאי סורין שבים התאילנדי (מוסף הארץ 30.6.06), "נכנס דונונג, אחד מזקני שבט המוקן וממנהיגיו הרוחניים, למשרדי הפארק הלאומי של סורין ובלי שהות מיותרת דרש לדבר מיד עם מנהל האתר. בתאילנדית בסיסית ובתנועות ידיים נרגשות הוא הסביר לפקידה שישבה מולו כי מדובר במקרה חירום, נושא שמעורבים בו חיים ומוות של נפשות רבות". האיש, אחד מאנשי שבט צועני הים שחיים 4000 שנה בסירות בים התאילנדי, ניסה לשווא להגיע למנהל ולהזהיר מפני הצונמי שהתרחש שלושה ימים מאוחר יותר, אך הוא סולק מהמשרד מבלי שהתייחסו אליו. כתב יונתן ניר: "דונונג נאנח ועזב בשקט. אלימות וכוחניות הן תכונות בלתי מקובלות על מי שמשך אלפי שנים נע בקצב הים, עם הגאות והשפל, הסערות והשקט. הוא לא הפך שולחן, אך לפני שעזב ביקש מהפקידה להעביר מסר חשוב אחד: 'האגדה על אודות לאבון, שבעת הגלים הגדולים אוכלי האדם, עומדת להפוך למציאות איומה בימים הקרובים. לכשיבוא שפל גדול, ברחו להרים הגבוהים מבלי להשתהות רגע'. אמר ועזב את החדר".

איש מאנשי שבט המוקן, שחיו בישובים דלים על קו המים בעשרות איים שנשטפו בצונאמי הנורא, — איש מהם לא נפגע. כולם עברו לאזורים גבוהים יומיים לפני שהחל הצונאמי שהרג מאות אלפי איש בכל רחבי דרום מזרח אסיה.

פול סיימון, בכתבת תחקיר שהכין על בני שבט המוקן וששודרה בתוכנית התחקירים היוקרתית "ששים דקות" ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, מספר גם הוא את סיפור חיזוי הצונאמי של אנשי שבט המוקן. הקטע הקשה ביותר בכתבתו היה כאשר הוא תאר את אחד החופים עליהם חיו בני השבט וששהו בו גם דייגים קוריאנים שעסקו בדייג. הדייגים הקוריאנים לא חזו את הצונמי, נשארו על החוף ונספו עד האחרון. מבני המוקן איש לא נפגע.

ד"ר נאריומו ארונטאי, מהמכון לחקר חברתי באוניברסיטת צ'ולאלונגקורן בבנקוק שבתאילנד, שחוקרת שנים רבות את שבט המוקן, היא זו שמסרה ליונתן ניר, כתב הארץ, את המפתח להבנת התופעות הרוחניות המיוחדות של בני השבט ואת יכולתם המסתורית לחזות מראש את הצונמי: "אין לי תשובות אקדמאיות, אין זה משנה אם מדובר בשכנוע עצמי, או במודעות רוחנית גבוהה. האמת נמצאת בוודאי איפשהו באמצע, ואנחנו לא מספיק רגישים, קשובים, מחוברים לטבע להבחין בה. בעידן המודרני איבדנו את רגישותנו לעולם שלם של תופעות שרק בחלק מהן אתה חוזה כרגע. איבדנו את דרכנו ובוודאי שלא נוכל לחוש במה שחשים בני שבט המוקן. הם פשוט קרובים יותר לשורשי האמת".

הצורך לחזות את העתיד ייתכן שהיום הוא משמעותי יותר ונחוץ יותר מאשר אי-פעם בעבר. האנושות מונה היום מספר פרטים שהוא ללא תקדים בתולדותיה, מעל שמונה מיליארד נפש שהולכים ומתרבים במהירות. בחלק ניכר של כדור הארץ התפתחה תרבות עירונית ענקית ממדים המלווה בתלות טכנולוגית ואנרגטית שגם כאן האנושות לא ידעה היקפים אדירים כאלה בעבר. למשל התלות בחשמל, התלות באספקה שוטפת של דלקים, התלות במחשבים וברשתות מחשבים, התלות באספקת תרופות, התלות באספקת מזון לאוכלוסיות ענק בערים שאינן מייצרות מזון לעצמן, התלות באמצעי תקשורת מסובכים, באמצעי תחבורה מורכבים, במערכות בריאות, במערכות בירוקרטיות גדולות ועוד. המערכות הענקיות המספקות את צרכי האוכלוסייה, המערכות הממשלתיות, העירוניות, החקלאיות, התעשייתיות, המסחריות, הפיננסיות, התחבורתיות, הרפואיות, ההשכלתיות והמחקריות, הפכו את העולם לרשת צפופה של קשרים ותלות הדדית שכל פגיעה בהם עלולה להביא לקריסה ולפגיעה במיליארדי בני אדם. כל המציאות הזו ממחישה עובדה אחת הנוגעת לענייננו — שהצורך בשיפור חיזוי העתיד הופך ליותר ויותר חשוב בכל יום שעובר, הן לחברה והן לפרטים שבה.

חיזוי העתיד נע היום בין חיזוי תופעות טבע שיכולות להיות הרות אסון לאנושות לבין תופעות אנושיות שגם בהן טמונות סכנות הרות אסון לאנושות בעידן של נשק גרעיני. בעיות כמו חיזוי מלחמות, חיזוי פעולות טרור; חיזוי תהליכים כלכליים; חיזוי תהליכים דמוגרפיים; חיזוי אפידמיולוגי (חיזוי מגיפות); חיזוי טכנולוגי; חיזוי של שינויים בהרגלי צריכה; חיזוי של שינויים בטבע, או חיזוי של כל שינוי אחר שיכול להשפיע על חיי מיליונים; בריאות הציבור, הפוליטיקה, העסקים או החיים אישיים.

כשמדובר בתופעות טבע מדובר במגמות התחממות או התקררות כדור הארץ, רעידות אדמה והתרחשות צונאמי, שינוי בקטבים המגנטיים, סערות ענק על השמש, תופעות מזג אוויר כמו התפתחות בצורות ותהליכי מידבור המלווים בירידת מפלס מי התהום, המסת קרחונים ועליית פני המים באוקיאנוסים ובימים, התפתחות סערות קיצוניות, פגיעה קשה באיזון הביולוגי על פני כדור הארץ ועוד.

כשמדובר בחיזוי מההיבט האנושי אנו יכולים להבחין בקשת רחבה של תופעות ותהליכים שיש לנו צורך לחזות. הקשת הזו נעה בין תופעות מאקרו ועד למיקרו. ממערכות חברתיות רחבות כמו תהליכים הנוגעים לאנושות כולה, דרך תהליכים הנוגעים לציוויליזציות השונות מהן מורכבת האנושות כמו הציוויליזציה האסלאמית, המערב אירופית, הציוויליזציה של המזרח הרחוק ועוד; דרך תהליכים הנוגעים למדינות שלמות, תהליכים הנוגעים לתאגידים עסקיים, למערכות בירוקרטיות, ועד תהליכים שהם תהליכי מיקרו, הנוגעים לעסקים קטנים, לקבוצות קטנות, למשפחות ועד לפרט הבודד, לחייו ולמאבקיו. לכל רוחב הקשת הזו קיימת התמודדות מתמדת עם העתיד. העתיד המיידי, העתיד הקרוב, העתיד הבינוני והעתיד ארוך הטווח.

השאלה החשובה שנשאלת היא האם אנו עומדים במשימה הזו? האם האנושות יודעת להתכונן לכל האתגרים הענקיים האלה, האם הממשלות עומדות בכך, האם החברות והתרבויות השונות עומדות בכך, האם התאגידים עומדים בכך האם אנחנו - את אתה אני הוא היא הם עומדים בכך? התשובה היא כן ולא.

כן - משום שכל הוויית חיינו היא חיים על סף הלא ידוע. כל נקודת זמן שגודלה שואף לאפס שאנו מכנים הווה היא גם נקודת זמן על סף העתיד הלא ידוע. אנחנו וכל גורם אנושי אחר, חברתי או ארגוני, בנויים לחיות עם המצב הזה, ולכן אם אנו לא חוזים את העתיד באופן מודע אנו לפחות מנסים לתכנן אותו באופן מודע, תוך לקיחת סיכון ומרווחי שינוי למקרה שהוא לא יתרחש כפי שאנו מקווים.

ולא — ההטיות המסיטות אותנו מתפיסת מידת החומרה של התפתחויות בעתיד, ההדחקה, הנטיה לאופטימי יותר מאשר לפסימי, מגבלות ההבנה והידע שלנו כל אלה מבטיחים שלא נעמוד לפחות בחלק מהאתגרים, וכך מהכישלונות והאסונות שיבואו בעקבותיהם תושפע ההיסטוריה של המין האנושי.

המושג אופטימי או פסימי הוא מושג יסוד בהוויית החיים שלנו של חיים באופן מתמיד על סף העתיד הלא ידוע. המנטאליות וכושר ההדחקה האדיר שלנו מאפשר לנו לחיות בשלווה יחסית מול הלא נודע הקבוע על ידי יצירת שיגרה וריטואלים קבועים, ועל ידי ההנחה שאם לאורך כל העבר ההיסטורי הפרטי והקולקטיבי שלנו בכל בוקר זרחה השמש, היא תעשה זאת גם מחר בבוקר. ההבדל העיקרי בינינו הוא באותן שני תכונות אופי בסיסיות או בנקודות מוצא בסיסיות לתכנון, לכל תכנון - אופטימיזם ופסימיזם. שני המושגים האלה נוצרו אך ורק כדי לבטא שתי צורות של התמודדות עם העתיד. כלומר האם הבלתי נודע שאנו ניצבים בפניו כל חלקיק שנייה מחיינו, צפונות בו טובות או רעות. עצם ההזדקקות שלנו לשתי תכונות אופי מנוגדות כאלה כבר ממחישה את המהות היסודית של יכולתנו לחזות את העתיד. עצם ההתייחסות לשתי נקודות ראות אלה של אופטימיזם ופסימיזם מבטא את המהות של העתיד שאנו מתמודדים איתו — החידה, החושך, הבלתי נודע הצפוי והבלתי צפוי.

זוכה פרס נובל לכלכלה, דניאל כהנמן, שחקר את דרך קבלת ההחלטות של בני האדם, ואת ההטיות שמשפיעות על כך, חקר גם את התיחסותם לחיזוי העתיד. ובספרו - לחשוב מהר לחשוב לאט (Thinking, Fast and Slow) — הוא מכתיר את הטיית האופטימיות הרווחת בתואר "מנוע הקפיטליזם". כלומר העובדה שיש אנשים שהם אופטימים יותר מאחרים מטבעם, היא זו שמניעה את הקפיטליזם. והוא כותב שם: "אנשים אופטימיים ממלאים תפקיד לא-פרופורציונאלי בעיצוב חיינו. להחלטותיהם יש השפעה: הם הממציאים, היזמים, המנהיגים הפוליטיים והצבאיים — הם אינם אנשים ממוצעים. הם הגיעו לאן שהגיעו באמצעות חיפוש אתגרים ונטילת סיכונים. הם מוכשרים ושיחק להם מזל, קרוב לוודאי יותר מכפי שהם מוכנים להודות".

אבל בהמשך כותב כהנמן: "הסיכונים האופטימיים שיזמים נוטלים ודאי תורמים לדינמיות הכלכלית של חברה קפיטליסטית, אף שרוב נוטלי הסיכונים אינם רואים ברכה בעמלם".

אם מנתחים את דבריו של כהנמן מסתבר שהאופטימים שבינינו אכן משרתים היטב כמנוע של הקפיטליזם. אך כשמדובר בגורלם האישי ובהצלחתם האישית המצב הרבה פחות מעודד שכן רוב נוטלי הסיכונים, לדברי כהנמן, "אינם רואים ברכה בעמלם", ואילו המצליחים שבהם "שיחק להם המזל, קרוב לוודאי יותר מכפי שהם מוכנים להודות". מדברים אלה ניתן להסיק שבדרך כלל אין מתאם בין האופטימיזם לבין יכולת חיזוי העתיד.

יתרה מזו, לפי כהנמן אופטימיות מופרזת הרבה פעמים היא זו שמקבלת את ההחלטות ומכאן שכמות הכישלונות גדולה. וכשהוא שואל "האם אפשר להתגבר על אופטימיות מופרזת באמצעות הכשרה? והוא עונה: "אינני אופטימי. נעשו ניסיונות רבים להכשיר אנשים לקבוע מרווחי ביטחון המשקפים את חוסר הדיוק של שיפוטיהם, והתוצאה היתה דיווחים מועטים בלבד על הצלחה מתונה".

הקיבעון שבו מקבע אופיו של אדם את דרך קבלת ההחלטות שלו, ומכאן גם את דרך התמודדותו עם העתיד, חשוב לענינינו שכן כשנדון בהמשך בדרך ההתמודדות החדשה המוצעת בספר זה עם העתיד, תהיה לדבר הזה חשיבות רבה.