אבלין בפריז

הקדמה

השעון המעורר צלצל, ואבלין שלחה את ידה וכיבתה אותו. היא התמתחה במיטתה; לא היה קל לצאת מהמיטה החמה אל הכפור של דצמבר. בתקופה זו עטפה את עצמה פריז באווירה של חג, והשלג כיסה את הרחובות.

זה לא מכבר חצתה את גיל שישים אבל נראתה צעירה מכפי גילה. בכל יום עמדה מול המראה ובחנה את הקמטים סביב עיניה ואת גופה העירום, מחפשת כל קפל וקמט. למרות גילה המבוגר היה גופה חטוב.

בית המלון הקטן הצמוד לפלאס דו טרטר היה מוקף בתי קפה. סביב הכיכר המרובעת ישבו ציירים מול כן ציור והציעו למכירה ציורי נוף, פרחים צבעוניים ופורטרטים לתיירים הרבים שגדשו את הכיכר.

לאורך הסתיו הלכו והתמעטו התיירים והציירים, וכעת פג קסמה של הכיכר שוקקת החיים והמלון היה ריק מאורחים ברובו, לבד מארבעה.

קולונל דריק, שחי מפנסיה זעומה של הצבא, מצא את מקומו במלון הקטן שהיה כבית משפחתי וחמים. הוא נהג בה בנימוס. מדי פעם, כשמזג האוויר היה קשה, הגיעה לפינת האוכל של המלון, והוא מייד קפץ ממקומו ומשך עבורה את הכיסא הסמוך לשולחנו. על חזית המקטורן המשובץ שלבש היו שתי שורות של מדליות, ובכל פעם שהזדרז לקום, למשוך את הכיסא ולקוד בנימוס הן היו משקשקות. מתוך נימוס נאלצה לשבת לשולחנו.

סוזאן, האלמנה הטרחנית, אמרה שאת כל המדליות קנה קולונל דריק בשוק הפשפשים Marché aux Puces de Paris, שהיה כעין מבוך עמוס דוכני עתיקות. כשמת בעלה העשיר הותיר לה חובות בלבד, וכסף מועט נותר למחייתה בצמצום; ממרום עושרה שקעה לבינוניות והכסף שנותר בידיה ממכירת האחוזה אילץ אותה לחיות בבינוניות עד סוף ימיה. ועם זאת, לא הפסיקה לספר לכל מי שנקרה בדרכה על ימיה כאישה עשירה ונחשקת.

לא עלה בידה של אבלין לחמוק ממנה; בכל פעם שיצאה מחדרה ובדקה בזהירות את הסביבה צצה סוזאן מולה. לפעמים חשבה שהיא אורבת לה. סוזאן אחזה בזרועה ושוב סיפרה את אותו הסיפור, לעיתים בתוספת קטנה זו או אחרת.

ז'ק רנו, האיש עם ידי הזהב, ידע לתקן הכול מלבד ליבו השבור זה שלוש שנים, שמאז נרדמה אשתו היפה לורל ולא קמה הוא מתאבל וממאן להינחם. כך מתה מיתת נשיקה כאשר חיוך גדול פרוס על פניה היפות. בימי הקיץ תרם מכישוריו לצורך התיקונים הנדרשים במלון, לבקשתה של ז'נט, בעלת המלון, אולם בעונה זו של השנה היא לא העסיקה עובדים; היא הכינה בעצמה את ארוחות הבוקר, ניקתה וסידרה את החדרים ואף כיבסה. את רוב ארוחות הבוקר שלה אכלה בבית הקפה הקטן הסמוך למלון, וכשהספל מחמם את כפות את ידיה התפעלה בכל פעם מחדש מבזיליקת הסקרֵה קֵר; מבנה ענק המתנשא על פסגת גבעת רובע מונמארטר, בולט בלובנו על רקע השמיים האפורים, ארבע כיפות מתנוססות מעליו ובמגדל הענק שוכן הפעמון הגדול בצרפת.

בשיפולי הגבעה נפרס משטח דשא ירוק, שבקיץ שקק חיים; עשרות צעירים וצעירות מתחממים בשמש, מנגנים, שרים וגם שולחים ידיים מעת לעת. אולם בעונה זו הייתה הגבעה כולה שוממת מאדם.

ז'רום המלצר חיבב את אבלין מאוד, ואת ספל הקפה שהגיש לה תמיד ליווה בעוגייה כלשהי.

"את קרן השמש בסתיו," אמר לה.

היא הסמיקה. מעודה לא העריכה את יופייה, אולם תמיד הלכה בגו זקוף, וכבר נאמר עליה שהיא אצילית כנסיכה.

"זהו, מון אמור. מהיום את לומייר דה סוליי.¹ כך אקרא לך," החמיא לה ז'רום.

היא אהבה לשמוע אותו קורא לה אהובתי בצרפתית; את המילה ביטא ברגש וברי"ש מתגלגלת.

מדי פעם חשו סועדים אחרים מקופחים כאשר הבחינו בעוגייה ודרשו אף הם כזו. מהגברים התעלם ז'רום בהפגנתיות ורק הפטיר תשובה חצופה, "מיסייה, בתפריט כתוב עוגייה? לא כתוב — אז אין." לנשים ענה, "כשתהי יפה כמוה תקבלי עוגייה."

"ז'רום, מון אמי, זה מעליב. אל תעליב נשים," ביקשה ממנו אבלין ונשקה על לחיו. מאז, בכל פעם שענה לנשים בנימוס ניגש אליה על מנת לזכות בנשיקה.

פרק 1

בשלהי הסתיו התמלא שוב הרובע בפריזאים ובהמוני תיירים, לרגל חגיגות פסטיבל בציר הענבים. הרחבה למרגלות הסקרה קר הייתה גדושה בזוגות מחוללים לצלילי התזמורת.

הקרוסלה הגדולה עמדה בפינת הרחבה, מסתובבת כל הזמן, ואת מקומם של הילדים תפסו זוגות צעירים ומבוגרים שנהנים מרגע של משובת ילדות.

המוני תיירים צבאו על פתחו של בית המלון בתקווה להשיג איזה חדר או לפחות מיטה להניח בה את ראשם הלום היין לשינה טרופה, אולם כל שנים־עשר החדרים היו תפוסים.

ז'נט שכרה שוב את שרלוט, החדרנית ששחררה כשנעלמו האורחים, ואף ביקשה מז'ק רנו בעל ידי הזהב לעזור לה. ז'ק נרתם למשימה בהתלהבות. הוא התרוצץ אנה ואנה, נושא בידיו ארגז כלים, תיקן ידית וברז דולף פה והחליף נורות שם. בצדק אמרה ז'נט שביום שבו יהיה עסוק בדברים שהוא אוהב לעשות, ישאיר את המחשבות למחר.

שרלוט יצאה בדלת האחורית של המטבח לחצר הפנימית כדי לעשן סיגריה. היא משכה כמה ארגזי ירקות והתיישבה, מותחת את רגליה הארוכות ומעניקה להן דקות אחדות של מנוחה.

במרחק מטרים ספורים ממנה ישב אלבר, טבח הביסטרו הסמוך למלון. "שוב את עובדת בשביל המכשפה?" פנה אליה.

"אני צריכה את הכסף," השיבה, "אבל אם היא לא תעסיק אותי באופן קבוע, לא אבוא יותר. אתה תראה, אני אומרת לך."

"נו, תתחתני איתי ודי!" אמר אלבר. חודשים ארוכים חיזר אחריה.

"רק להיכנס לי לתחתונים מעניין אותך," ענתה לו בהתגרות.

"או־לה־לה, איזה אוצר יש לך." צחק אליה.

היא קמה על רגליה, התקרבה אליו והרימה את שולי שמלתה על מנת לאפשר לו להציץ בתחתונים השחורים שכיסו את אוצרה. "אתה יכול רק להסתכל," אמרה לו ואז הסתובבה וחשפה בפניו את ישבנה המוצק. "זהו, זאת הפעם היחידה והאחרונה שתראה אותם," הוסיפה וחשפה את שדיה המוצקים.

אלבר בלע את הרוק. "למה את משגעת אותי?" נאנח וחזר לביסטרו.

שרלוט כיבתה את הסיגריה בעקב נעלה השטוחה ונכנסה פנימה. באותה השעה נכנס תייר הלום יין למלון והתנגש בקולונל דריק. "סלח לי, לא ראיתי אותך," התנצל התייר בעודו משהק.

"אמריקאים ארורים," סינן קולונל דריק.

התייר אחז בשולי מקטורנו של הקולונל. "צרפתים צפרדעים, חושבים שאתם מלכי העולם," נשף בפניו, הבל פיו מסריח מיין.

שרלוט מיהרה להפריד בין השניים. "באיזה חדר אתה, מיסייה?" פנתה לתייר באנגלית.

"או, סוף־סוף יש בעיר הזו מישהי שמדברת אנגלית," ענה התייר.

היא חיבקה את מותניו, הניחה את זרועו על כתפה ומשכה אותו בכיוון החדרים. "בוא, מיסייה, אעזור לך להגיע למיטה," אמרה לו, מתקדמת באיטיות תחת גופו הכבד.

"חדר שלוש!" צעקה לעברה אבלין ממרחק, לאחר שהבחינה במתרחש, ואחר כך ניגשה לקולונל דריק וסידרה את מקטורנו. "הכול בסדר, קולונל?" שאלה.

כשהביט קולונל דריק בפניה היפות מייד שכך כעסו, והוא חייך אליה ויצא מהמלון אל הרחוב הסואן.

כשהגיעו שרלוט והתייר לחדר היא פשפשה בכיסיו עד שמצאה את המפתח ואז פתחה את הדלת וגררה אותו פנימה. הוא צנח אל המיטה, מושך אותה אליו, והיא מצאה את עצמה שרועה על גופו, עיניה נעוצות בעיניו הכחולות, והיה נדמה שנותרו כך נצח.

לבסוף קמה שרלוט מעליו, זריזה כחתול.

"עזרי לי להתפשט," ביקש ממנה התייר בקול שקט.

היא חלצה את נעליו והסירה את הגרביים מעל כפות רגליו, מופתעת מכך שלא הדיפו כל צחנה. כפות רגליים מושלמות, חשבה בליבה, כאילו צוירו ביד אומן.

תמיד בחנה שרלוט את הגברים בחייה על פי צורת כפות הרגליים שלהם, ואלה שבהן הביטה כעת העידו על גבר מושלם על פי קנה המידה שלה.

היא התירה את החגורה ופשטה מעליו את המכנסיים, בעודו מרים את האגן על מנת לסייע לה. המכנסיים נשרו על הרצפה, והיא פתחה את כפתורי חולצתו וחשפה חזה חלק ובטן גדולה. כשהשלימה את המלאכה כיסתה אותו בשמיכה ועמדה לצאת.

"בואי, תיכנסי איתי מתחת לשמיכה," לחש לה.

"אני צריכה לעבוד ולהתפרנס," הסתייגה.

"אני אדאג לך, אני מבטיח."

"כל הגברים מבטיחים," ענתה במרירות.

"אני לא כל הגברים," התעקש בקול נעים ורך. "איך קוראים לך, אישה יפה?"

"שרלוט, ואני לא יפה."

"בואי, התקרבי בבקשה."

היא נענתה והתיישבה על המיטה לצידו. הוא אחז בידה, וכף ידו הייתה חמה ורכה. זו אינה יד של אדם עובד, חשבה בליבה. "אבוא כשאסיים את העבודה," הציעה.

"אחכה לך, הדלת תהיה פתוחה."

המשך העלילה בספר המלא