מאזניים - קצר

קלרה מתעוררת
טל ניצן

האם יש רגע מסוים אחד שבו אנחנו נעקרים ממהלכו של הזמן הבא והולך ובא שוב, ומטיל אותנו אל מסילותיו של זמן מקביל שכיווניו משתנים? ומה קורה לנו בעקירה הזו, מה נשמט ומה חולף כראינוע על פנים העפעף, מבזיק התרחשויות כמו אלו שנדחסות לחלום? נדמה שכך מקרינה טל את קלרה ועושה מהלך הפוך לכותרת הסיפור, זאת אומרת, קלרה אינה מתעוררת, היא בוהה, וכל מי שאוהב לבהות, כמוני, ויקרא לאיטו את הסיפור מספר פעמים, לאו דווקא בסדר בו טל מניחה את כותרות המשנה, יראה את היופי שטמון בכאוס הכל כך ישראלי שהיא מתווה. ואי אפשר שלא לרפרר ל״קלאס״, הספר המונומנטלי של קורטאזר, אבל עבורי יותר מכך צפה הפסקה שמסיימת את הספר, ״אתה לא יכול לחזור הביתה״ (You Can't go Home Again) של תומאס וולף: ״אתה לא יכול לחזור הביתה למשפחה שלך, לחזור הביתה לילדות שלך. לחזור הביתה לחלומות התהילה והזוהר של איש צעיר... לחזור הביתה למערכות חיים ישנות, שפעם דומה היה כי יתמידו לעולם אך בפועל הן משתנות בלי הרף — אתה לא יכול לחזור הביתה ולא יהיה לך מפלט בזמן ובזיכרון.״ (יפתח אלוני)

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט־לאט, כמו באי־רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו הייתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה הייתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה בכל פעם שהתעוררה וקלרה — כמו שנאמר — מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג־סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך — כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טלטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחניה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל־סי־די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן (בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: ״איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה —"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי —"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון —"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם —"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי־משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהייתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי־סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות־בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה — טעות — שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשרט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

״את בטח שירן?" שאלה את הבייבי־סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד־ראש לא־מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

המשך בספר המלא