גורלות

1

היה זה אחד מימי הקיץ הלוהטים והלחים של ראשית אוגוסט, שהפך את השהות בפיאצה ונציה שברומא לבלתי נסבלת כמעט. צמרות העצים ניצבו דוממות, ענפיהן לא זעו. שמש יוקדת הפיצה חום מעיק על ראשיהם של פוקדי הכיכר המיוזעים, ברובם תיירים מכל קצווי תבל, שבאו להתפעל מהעיר הזאת, אחת היפות והמרתקות בערי תבל. עכשיו תרו הכול אחר פינות מוצלות, וברי המזל שביניהם הסתופפו בבתי הקפה, שמלאו עד אפס מקום. את הקיוסקים הניידים הפזורים בכל פינה גדשו עשרות תיירים בלבוש קיץ מינימלי ובכובעים צבעוניים, בידיהם מצלמות, וכמה מהם נושאים מימיות שזה זמן יבשו מכל משקה. אבות, אימהות וילדים המתינו לתורם בסבלנות ראויה כדי לרכוש משקה צונן או שלגון, לעיתים במחיר מופקע. סמוך לפינה השמאלית של האנדרטה המרשימה על שם ויטוריו אמנואלה השני (Vittorio Emanuele II), שמלך באיטליה במאה ה-19, היה ממוקם קיוסק שבו היו נמכרים משקאות, ממתקים ושלגונים. מאחורי דלפק קטן ניצב גבר בעל מבנה גוף רזה אך מוצק, גובהו כ-1.65 מטר, פניו שזופים ותוויהם נאים, עיניו ירוקות, לראשו כובע קסקט הנושא את סמל קבוצת הכדורגל של רומא, ועל צווארו תליון מגן דוד בולט במיוחד. הוא היה לבוש בגדים הדוקים – חולצה שחורה קצרה ששלושת כפתוריה העליונים פתוחים, מכנסיים צמודים בגוון אפור בהיר, ולרגליו נעלי מוקסין חומות ללא גרביים. הוא דיבר איטלקית בסיסית שוטפת למדי, אך ניכר בדיבורו מבטא זר כבד. על פניו היה נסוך חיוך תמידי, שיצר את הרושם שהחום הכבד אינו משפיע עליו כלל. נראה שגם התנחם בכך שלפי אמונה הרווחת בקרב המקומיים, מדי שנה ב-15 באוגוסט יורד ברומא גשם. התור התקדם, ועכשיו ניצבה מולו משפחה ישראלית קולנית למדי, ולמראה משפחה זו התרחב חיוכו והאיר את פניו. ללא כל הקדמה פתח בטבעיות בשיחת חולין קצרה בעברית קולחת עם האב המופתע, ואליה הצטרפו עד מהרה שאר בני המשפחה: האם, כבת חמישים, ושתי בנות נאות למראה. האחת בשנות העשרים הראשונות לחייה, בעלת שיער אדמוני קצר, עיניה ירוקות, עור פניה בהיר ומאויר בתפזורת דלילה של נמשים, וגופה חטוב ואתלטי, ואחותה הצעירה, כבת שבע עשרה, אף היא מנומשת, שערה אדמוני ומתולתל, נמוכת קומה ובעלת מבנה גוף מלא. הם קנו בקבוקי מים קרים והודו לו בחביבות, וקודם שעזבו את המקום, שאל אבי המשפחה לשמו, ואיש המשקאות הצוננים השיב: "אנטוניו", ומייד הוסיף: "בארץ קוראים לי רון, רון מקריית מוצקין". תשובתו העלתה חיוכים על פניהם של בני המשפחה, ועם עזיבתם הפנתה הבת הבכירה את מבטה לאחור ושלחה לעברו חיוך רחב ולבבי, שחשף שיניים צחורות, והבליט שתי גומות חן מקסימות.

לפנות ערב הגיף רון-אנטוניו את התריס האפור של הקיוסק ונעל אותו במנעול תלייה גדול. בצעדים מהירים חצה את הכיכר, נכנס לבית קפה קטן, וחיסל בלגימה אחת ספל אספרסו קצר, האספרסו של רומא, הידוע בעולם בזכות הארומה הייחודית שלו. במרחק פסיעות אחדות משם עלה על אוטובוס ונסע אל דירת הסטודיו השכורה שבה הוא מתגורר בגפו, בקרבת תחנת הרכבת טרמיני (Termini). הרובע מאכלס מהגרים ואיטלקים בעלי הכנסה נמוכה, פרוצות, בתי מלון בסיסיים ומסעדות עממיות. עם זאת, פנים הדירה בהק בניקיונו והדיף ריח נעים, והדבר חיפה מעט על פשטותה ועליבותה. אכן, מדי בוקר שטף אנטוניו את רצפת הדירה במים מהולים בחומר ניקוי ריחני, ופתח לרווחה את חלונותיה למשך כמחצית השעה, מאפשר לרוח קרירה של בוקר לחדור אל פינותיה ולאווררה היטב. עכשיו, בשובו מיום עבודה מתיש ומתסכל למדי, חש לאות גופנית ונפשית. עד מהרה שקע בכורסה הישנה שניצבה במרכז החדר, עוטה ריפוד דמוי עור חום דהוי ומרופט, והדליק את הטלוויזיה, שהייתה מכוונת מראש לערוץ CNN. הוא בלע בשקיקה את מהדורת החדשות, לאחר מכן אכל ארוחת ערב קלה שהרכיב מלחם, מגבינה ומירקות טריים אחדים אשר נותרו במקרר, ולגם מה שנותר בבקבוק הבירה היחיד שמצא במקרר. כשסיים פנה מייד להתקלח. לאחר מכן, וכמדי ערב, נכנע לעייפות והקדים לעלות על יצועו. לבד מהפגת הלאות, הייתה השינה מבחינתו גם מפלט מפני שלל מחשבות קודרות וטורדניות סביב גלגולי הגורל שהביאוהו עד לכאן לעבוד לפרנסתו הדחוקה כמוכר משקאות בקיוסק שהוא אינו בעליו, ולשקוע בחיי בדידות בנֵכָר, רחוק ממשפחתו ומחבריו, מנותק מעברו ונטול אהבה. ובכל זאת, כך חשב לעצמו לפני שנרדם, לעולם אין לאבד תקווה. ואז – ביום שבו תתגשם התקווה ותבוא עליו הישועה בדמות שיפור משמעותי במצבו הכלכלי – לא ישתהה עוד רגע נוסף. הוא ידע היטב כי השימוש הראשון שיעשה בכספו יהיה העברת הסכום הדרוש לעורך הדין שיקבל על עצמו את ההגנה על אלעד – חברו הטוב ביותר. אלעד נידון לפני כשנה למאסר בארצות הברית בעקבות חקירה והליך משפטי שהתנהלו כנגדו לאחר שהסתבך עם החוק המקומי. רון חש כי הוא חייב זאת לחברו, אך יותר מכך – חייב זאת בראש וראשונה לעצמו, למצפונו, שאינו יודע רוגע. אבל הוסיפה להטריד את מנוחתו המחשבה שלמרות רצונו העז – שהוא, פחות או יותר, כל מה שעומד לרשותו – הוא עלול לאחר לרכבת. לא נותר לו אלא לשאת תפילה לבורא עולם, כפי שעשה בכל לילה לפני שנרדם מאז היום שבו הגיע לרומא לפני פחות משנה. למרות הכול, הלילה שפר מעט מצב רוחו, ובתחילה לא מצא הסבר לכך, אבל משעצם את עיניו – שניות אחדות בטרם נרדם – שבה ועלתה מול עיניו דמותה של הנערה האדמונית – התיירת מישראל – בחיוכה הלבבי המתוק כל כך. מי יודע, הרהר לעצמו, אולי עוד יזכה לראותה...

המשך הפרק בספר המלא