המתמודד

1

בכנסת יש קטע יפה בשירותים. אתה נכנס, ועל מושב האסלה יש מתקן כזה עם ניילון. לחיצה אחת על הכפתור האדום משמאל והוא מתגלגל בחינניות עם מנוע כזה, והופ, מושב האסלה נקי לחלוטין. כאילו אומרים לך, שמע, במקום הכי מלוכלך בישראל, שבו המילים הן הסוואה על מניפולציה, מחמאות הן סכינים, והקרבת קורבנות היא פרקטיקה יום־יומית, לפחות שהתחת שלך יהיה נקי.

ובאמת, אני הכי אהבתי שהתחת שלי נשאר נקי. אפס ביקורת, אפס חיצים. זה מה שהוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום. פרח לבן עם סרט כחול על הדש של החליפה, המכנסיים למטה בשירותים ספיישל של חברי הכנסת בקומת המליאה, ממש ליד דלתות העץ העצומות עם השומר, דקה לפני טקס ההשבעה שלי בכנסת, ואפס חברים. אבל איפה הם ואיפה אני.

2

טוב. צריך לצאת מכאן. אנחנו חמש דקות לפני השבעה וזה הנוהל. את חדרי השירותים האלה נועלים, שאף אחד לא יישאר בפנים בזמן שהוא אמור לעלות לדוכן. זה כבר צלצול רביעי, ספרתי. צלצולי ההצבעות בכנסת הם כמו צלצול של כניסה לשיעור בבית ספר בשנות השמונים, אבל כבר אין את עיגול המתכת עם הפטיש שדופק עליו בקצב חשמלי, אלא רק הקלטה דהויה של מה שהיה פעם אמת. צלצול חמישי. הגיע הזמן לצאת.

"חבר. הי, חבר." זה היה קול חצי גברי, היה לו מנעד קולי של חצ'קונים. כמו של נער שלא החליט עדיין אם לגדל שערות זיפים או לראות בוב ספוג. הרמתי עיניים אל התקרה הלבנה ודמיינתי איך יד ענקית יורדת ממנה ודופקת שתי סטירות לחצי גבר שישב לידי. מי בכלל רוצה לדבר? מי הוא בכלל? ואיך הוא הגיע לשירותים של הח"כים ולמה אני צריך להיות ליד הטינופת הזו, אנשים קטנים וחסרי —

"חבר, נשאר לך נייר? אני תקוע כאן אחי עם חתיכה אחת וחשבתי לעשות את הטריק עם החור והציפורן, אבל אתה יודע."

"תגיד, אתה יודע מי אני בכלל?" דיברתי אל קיר הדיקט הצבעוני שמשמאלי, בוהה בו כאילו אם אני אתרכז מספיק, העיניים שלי יפלטו קרני לייזר אדומות שיפערו בו חור ויחתכו לשניים את הראש המחוצ'קן של האהבל הזה שיושב בצד השני שלו.

"לא, תכלס לא," הוא ענה. הרמתי את הראש וראיתי קווצת שיער מדובללת שבלטה מעל המחיצה, "אבל אם תיתן לי כמה ריבועים, אני אשאל," שמעתי אותו מגחך.

"יודע מה, קח נו," התכופפתי והעברתי לו נייר טואלט ברווח שבין הדיקט לרצפה.

"נו, אז מי אתה?"

"אני ערן בלום. חבר כנסת. או תכף אני אהיה."

"ואיך הגעת לכאן?" שמעתי אותו מתיישב וזז על האסלה.

יצאתי החוצה ושטפתי ידיים. ניסיתי לצאת מהשירותים. נעול. דפקתי על הדלת. כלום.

"הלו, אנחנו נעולים כאן בפנים, תוציאו אותנו!"

כלום.

"הלו! תוציאו אותנו! יש שם מישהו?"

כלום.

"הלו!!!" התחלתי לדפוק על הדלת בכוח. ידיים, רגליים, כלום. ניערתי את הידית, שום דבר. "אני לא מאמין!" נשכבתי על הרצפה, מנסה להגיע לחריץ שבין הדלת לבלטות, וצעקתי למי שאולי נמצא שם, "הלו, תוציאו אותנו, הלו! יש שם מישהו? הלו!"

גררתי את הפח מהפינה ליד הכיור והתחלתי להטיח אותו בדלת. פעם, פעמיים, שלוש. הפח נשבר, הדלת נותרה כרגיל, וכלום. חזרתי לנער את הדלת, לבעוט, משכתי בכל הכוח, ניערתי, והצלחתי. הידית נשארה לי ביד.

"אחי," שמעתי קול מהשירותים, "אין מה להתרגש. עוד כמה דקות יבואו להוציא אותנו."

"מי יוציא, מה יוציא? אני אפסיד הכול."

"מה תפסיד?"

"את ההשבעה."

"אבל אתה מבין ששום דבר באמת לא ישתנה," שמעתי את הקול מדבר מבעד לדלת.

"אבל איך, איך אני יכול להפסיד?"

"כן, אבל כלום לא ישתנה במציאות."

"נכון. הרי נבחרתי. זה לא משנה אם אני אאחר להשבעה. מקסימום ישביעו אותי מאוחר יותר היום. או בישיבה מחר."

"אז תירגע רגע, או־קיי?"

"או־קיי, או־קיי," הסתובבתי לכיורים ופתחתי את הברז. שטפתי את הזיעה מהמצח.

"אם כבר יש לנו זמן, אולי תספר לי איך הגעת לכאן?"

"זה קצת מסובך," הרמתי את הראש לתקרה. "אבל אפשר להגיד שזה התחיל בזה שהרעלתי למישהי את הקפה.

3

אתה מבין, לחברת הכנסת הראשונה שהסכימה לשכור אותי היתה פאה בצבע בלונד אדמוני. היא היתה לועסת מסטיק ובוהה בתקרה בישיבות, או מורידה את החלון בנונשלנטיות כשהיתה נופחת אל חלל האוטו. אבל היא הגשימה לי חלום. ערב קודם יצאתי למסע קניות ורכשתי מכנסיים שחורים מחויטים, חגורה ונעליים מעור, חולצה מכופתרת בצבע תכלת וז'קט שהיה גדול עליי בשתי מידות, אבל בהנחה. יצאתי משם חמוש בשקית ומאוהב בסטטוס החדש שלי.

בבוקר התייצבתי בהרצליה פיתוח, בחצר של הבית הענקי של הראשונה לשמה. כבר קראתי את העיתון וסימנתי לי קטעים חשובים במרקר ועמודים רלוונטיים במדבקות מלבניות צבעוניות, שגם אותן קניתי יום קודם. עברתי בראש על הנושאים החשובים של היום. חוק ההסדרים, המשבר הפוליטי, עמדת המפלגות בנוגע לנסיגה וההשפעות שלה על הכלכלה. הוצאתי את הניילונית עם דף המסרים מהתיק, ושלפתי את העמוד. הוא נראה לי עלוב, אז החזרתי אותו לניילונית ואז שפכתי את כל הדפים לתיק והחלקתי את הדף המודפס בקפידה. הוא ישב בדיוק במרכז הניילונית כששמעתי אותה קוראת מבפנים, "תישאר בחוץ, אני יוצאת."

דלת גראז' ענקית שלא שמתי לב אליה נפתחה לאיטה משמאלי, מגלה סקודה סופרב שחורה. חברת הכנסת כבר היתה שם.

"ה... הכנתי לך כמה נקודות להיום," אמרתי ונתתי לה את הניילונית. היא תפסה אותה ביד שמאל, צמידי הכסף הכבדים שלה משקשקים ורוטטים, ידה הימנית מחזיקה תיק נשים קטן. היא הסתובבה עם הדפים לרגע, כאילו מנסה להבין מה עושים עם הנייר הזה, ולאחר מכן שחררה ידית אחת של התיק ודחפה את הניילונית לתוכו. הנייר המתקמט נשמע לי כמו צלחת שנשברת על הרצפה, והוא מצא את עצמו תחוב בתחתית התיק.

"נו, למה אתה מחכה?" היא שלפה את המפתחות מהתיק ומסרה לי אותם. העיניים שלי נפערו לרווחה כשלקחתי לה אותם מהיד, "תנהג, אני צריכה לקרוא עיתון."

העבודה הפוליטית היתה מסובכת מאוד, אין ספק. קודם כול לנהוג — בעבורה ובעבור העוזרים האחרים. בבוקר, בערב, כשכולם עייפים אחרי הצבעות או מרוכזים לקראת יום של דיונים. כשכולם קוראים עיתון או מאזינים לרדיו או סתם בוהים בשתיקה בנוף. היה צריך גם לזכור איפה מכונות הצילום במסדרון, איזו מהן עמוסה, מאיפה מביאים ניירות ספייר. בכלל, להבין מאיפה הולכים, וכמה מסדרונות מובילים לכל מקום. והכי חשוב: להצליח לזכור למי שחור, למי נס, למי הפוך על סויה שתיים סוכר ואיך הולכים את כל הדרך הזו בחזרה בלי לשפוך אף טיפה, כי אחרת אפשר לשים הכול בפח הפלסטיק הקטן ולעבור שוב את אותם מסדרונות עד לפתק עם ההפוך, סויה על חלב שקדים עם שתיים סוכרזית.

כל זה היה מהנה מאוד, אבל מבחינת העוזר בחדר ממול, בלתי נסבל לחלוטין. מתברר שנעלי העור שלי חרקו בכל פעם שעברתי ליד החדר שלו, והוא החליט לשים לזה סוף. וכך, כששוב שעטתי בפרוזדור הוא פתח את הדלת.

"הלו הלו הלו אחשלי בוא הנה, תקשיב לי טוב," הוא אמר לי, חוסם את המעבר. היו לו מכנסיים שיכלו להקיף בָּלָה של חיטה וראש שאיים לשקוע בחור שהיה פעם הצוואר שלו. "תשמע לי טוב," הוא התנשף במאמץ לסיים משפט, "אם אתה תמשיך לרוץ פה כל הזמן, לא אני ולא אתה נצא מזה. כבר שיגעת אותי עם כל ההלוך־חזור הזה. עכשיו תקשיב לי טוב: מה הבעיה שלך? אתה תגיד לי אתה."

"קפה. בעיקר הפוך על סויה. אבל גם שחור."

"שחור זה יופי. עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב," הוא תפס לי בזרוע מעל המרפק כמו שעיוורים או סבתות תופסים כשהם רוצים להבהיר לך איזה משהו חשוב, וקירב את הראש תוך שהוא נשען קדימה, כדי לחצות את המרחק שנוצר בשל הבטן העצומה שלו, "אתה לוקח הקפה, מבין? לא נותן להם במזנון — מכין אתה. ואז, אתה שם קודם סוכר, כפית, ועל זה קפה. אחרי זה מים. לא מערבב. מביא להם ככה. זה יוצא עוגה. עוגה. כל הקפה בלמעלה ואי אפשר לשתות. הכול שחורים־שחורים בשיניים שעה. ואז יפסיקו לבקש ממך. או שיעיפו אותך בבעיטה, יפטרו אותך ולא תראה הבניין של הכנסת מבפנים יותר בחיים. בכל מקרה, מה שבטוח, אתה תפסיק לשגע אותי עם החריקות שלך במסדרון. יאללה, סע סע מפה."

את הדרך בחזרה למשרד עשיתי כמו על הגרין מייל. מארי אנטואנט נושאת תקרובת בדרך לגרדום. שלוש קפה שחור עוגה, ואחד הפוך סויה עם חמש סוכרזית בפנים. זה היה להיות או לחדול. בראש הייתי שוב באוטו, עוצר ברמזור לאט, מבקש סליחה כשהסיבוב חד מדי, מקבל בהכנעה כשחברת הכנסת מבקשת ממני לעצור רק לרגע אחד פה על המדרכה ליד הסופר או המספרה ונעלמת לשעה, מסביב מכוניות צופרות ונשים עם עגלות נאבקות כדי לעבור ברווח הצר שנותר על המדרכה. מה אני עושה? בסוף יפטרו אותי. נביא להם קפה נורמלי. הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה למזנון כשאחד העוזרים עבר מולי. "כמה זמן לוקח להביא קפה, נהגוס," סינן תוך שהוא חולף במסדרון בלי אפילו להביט לכיוון שלי.

הסתכלתי עליו והבנתי. אם אני לא אדפוק את זה, אני לנצח אנהג ואכין קפה.

חזרתי למשרד, פתחתי את הדלת, ושמתי את הכוסות על השולחן. באותו היום ירדתי את כביש 1 בחזרה למרכז ב־160 קמ"ש. היד של הח"כית הלבינה על ידית הדלת בסיבובים, והבנתי שלעולם לא יבקשו ממני יותר להכין קפה.

4

"והיא לא פיטרה אותך?" שמעתי אותו מוריד את המים. הוא פתח את הדלת ונעמד מולי: בחור בגובה ממוצע עם זקן מדובלל שנראה תוצר של הזנחה יותר מאשר כוונות היפסטריות. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש, ורזה הרבה יותר. החליפה שלבש כיסתה מחצית מכפות הידיים שלו, ומעל הכיס התנוסס תג שעליו היה רקום בכחול על רקע לבן "מדריך." הוא שטף ידיים, ואז הסתובב ונשען על הכיור.

"לא," עניתי, "אנחנו אפילו מדברים מדי פעם."

"כן," הוא חייך, "אבל יש מיליון עוזרים. אתה כבר לא עוזר."

"כן, אבל זה קשור למשיח."

"למשיח?"

"אתה לא צריך ללכת לאנשהו? אין לך קבוצה להדריך?" שאלתי.

"אתה לא צריך ללכת לאנשהו, אין לך כנסת להישבע אליה?" הוא ירה בחזרה.

"תכלס. בכל מקרה אי אפשר לצאת. אז לגבי משיח —