המראה

ההפגנה

"כיתה ו' 4, כולם אחרַי! הכיתה דורשת שיתחיל חופש גדול! הכיתה דורשת שיתחיל חופש גדול!״ נעמדתי ליד השולחן שלי וקראתי בקול רם. רוב הילדים בכיתה קמו גם הם, מחאו כפיים ושרו אחרַי. ככה זה כשאתה הילד הכי מקובל בכיתה. כולם עושים מה שאתה עושה.

הגברתי את קולי, "יאללה, בלגן!"

ההתלהבות זרמה בכל גופי.

בום! סרגל המתכת של המורה שירִי הִכּה בחוזקה על שולחנה והשמיע רעש מבהיל.

"אני מבקשת שכולם יחזרו לכיסא ויהיו בשקט!" קראה בכעס ובעיקר הסתכלה עלַי.

הסתכלתי עליה בחזרה. ידעתי שאני צריך להפסיק, אבל לא התחשק לי. בראש שלי שמעתי רק מילה אחת: בלגן.

התחלתי לטפס על השולחן כדי להמשיך בהפגנה, אבל מישהו משך לי בשרוול. זה היה דרור, אחד החברים הטובים שלי, שאמר בתוקף, "בן, לא כדאי לך להסתבך עכשיו, תזכור את משחק האליפות!"

הוא צדק. הקבוצה שלנו עלתה לאליפות הארצית בכדורגל בפעם הראשונה, ואני הייתי השחקן הכי טוב בקבוצה. היה לי חשוב מאוד להשתתף במשחק ולהביא לנו את הניצחון. ידעתי שכל הסתבכות תסכן את ההשתתפות שלי ושבלעדַַַי הקבוצה שלנו אבודה. אבל לא הייתי מסוגל להפסיק. הצורך להפריע היה חזק ממני. חזרתי לטפס על השולחן.

באותו רגע הרגשתי יד עדינה שנגעה בכתף שלי. סובבתי את הראש וראיתי את המורה שירי עומדת לידי.

"בן, לך בבקשה למזכירות ותביא לי עוד טושים מחיקים ללוח!" אמרה בטון שקט אבל נחוש. זה היה ההסכם שלי עם המורה, שאם אני מתחיל להשתולל ולא מצליח לשלוט בעצמי, היא שולחת אותי להביא משהו מהמזכירות, גם אם היא לא באמת צריכה את זה. נשמתי עמוק. לא היה קל לעצור ככה את הכיף, הרגשתי את העצבים בתוכי זורמים כמו הר געש שעומד להתפוצץ. אבל הבנתי שאני חייב להפסיק. הורדתי את הרגל מהשולחן ויצאתי בטריקת דלת.

* * *

לא תכננתי לעשות בלגן באותו יום ראשון. דווקא התחלתי טוב את הבוקר. קמתי מאוחר כמו תמיד, התארגנתי כמו שצריך — חולצת בית ספר ירוקה, מתאימה לג'ינס הדהוי האהוב עלי, חגורת עור, נעלי כדורגל של נייק. אחרי סירוק מהיר של השיער כך שנראה כמו של מֶסי, ומבט אחרון במראה לפני היציאה, לוודא שאני קוּל כמו תמיד, יצאתי מהחדר.

יעלי, אחותי הקטנה והמעצבנת, הלכה לכיוון חדר האמבטיה. השיער שלה היה קלוע בשתי צמות מסודרות. בתנועה זריזה ומדויקת משכתי את הצמה הימנית בחוזקה עד שהגומייה השתחררה.

"איי!! אמא!!" היא צרחה ישר לתוך האוזן שלי. ברחתי לכיוון המטבח, בניסיון להציל את עור התוף שלי.

"בן, די כבר!" צעקה אמא.

"לא עשיתי כלום," עניתי כרגיל.

המוטו שלי בחיים הוא לא להודות אף פעם באשמה. זה רק מסבך אותך.

לקחתי חטיף שוקולד ויצאתי מהבית במצב רוח מצוין.

לבית הספר הגעתי, כרגיל, באיחור. נכנסתי לכיתה וצעדתי בביטחון לכיוון הכיסא שלי, כשאני מסמן שלום לחברים בתנועת ראש.

"קח את הזמן שלך, אדון בן," אמרה המורה, "אנחנו נחכה עד שתגיע למקום שלך."

"תודה, המורה," עניתי ובכוונה הלכתי לאט. עצרתי להגיד שלום ליותם, ונתתי כִּיף לתמר. היה כֵּיף לעצבן את המורה על הבוקר.

התיישבתי ליד יריב הג'ינג'י, החבר הכי טוב שלי. לפנינו ישבו דרור ותום. אנחנו כולנו חברים מתחילת כיתה א'. אני המנהיג של החבורה, זה שקובע תמיד מה עושים. יריב החזיר לי כִּיף, דרור הסתובב ולחש לי שעכשיו שיעור לשון. אני אף פעם לא יודע באיזה שיעור מדובר, זה התפקיד של דרור לעדכן אותי. הוא התלמיד הכי רציני בחבורה שלנו, וזה לא אומר הרבה.

כהרגלי לא הקשבתי למורה ולא כתבתי במחברות. בעיקר הסתכלתי על השעון, רוצה שהמחוגים יזוזו מהר יותר ותהיה כבר הפסקה. הכול השתבש כשהמורה רצתה להחזיר לנו את המבחנים בלשון. לא התחשק לי לקבל את המבחן הזה בחזרה. הוא היה ארוך ומשעמם, אפילו לא הצלחתי לסיים אותו. בשביל מה בכלל צריך לדעת לשון? לשון צריך רק כדי לטעום סטייק עסיסי. אני רק צריך לדעת לבעוט בכדור! הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה כדורגל. זה החיים שלי. שיחקתי מאז שלמדתי ללכת, וזה לא היה סתם תחביב, תכננתי להיות כדורגלן מפורסם כשאגדל ואפילו לשחק במונדיאל.

רק אחרי שיצאתי ורצתי הלוך ושוֹב במסדרון, אולי עשר פעמים, הרגשתי שאני מספיק רגוע ובשליטה. התקרבתי למזכירות, אבל לא זכרתי מה בדיוק הייתי צריך להביא, אז פשוט ביקשתי מהמזכירה ערֵמה של ניילוניות. נכנסתי שוב לכיתה, כמו תמיד מלא ביטחון, הנחתי את הניילוניות על השולחן של המורה שירי וחזרתי למקום. המורה בדיוק חילקה את המבחנים.

כשהיא הניחה את המבחן על השולחן שלי וראיתי את הציון "54" על הדף, הזזתי אותו ממני בתנועה מזלזלת, כאילו לא אכפת לי. כשהסתכלתי לצד קלטתי את ניר, ה"חנון" של הכיתה, מרים את המבחן טיפה וקלטתי בעין את הציון "100".

"המורה, לא שמת לב שעשיתי את שאלת הבונוס?" הוא עוד הֵעז לשאול.

ניר הוא הילד הכי חכם וחרוץ בכיתה, זה שתמיד מגיע בזמן לשיעורים, מקשיב בריכוז רב למורה, מבין את כל השאלות ויודע את כל התשובות. הוא מקבל 100 או יותר בכל מבחן. ההורים שלו פרופסורים באוניברסיטה, וכל המשפחה שלו חכמה כזאת. ניר מתעניין בדברים משעממים כמו היסטוריה ולא אוהב בכלל כדורגל. בכלל לא אכפת לו מהמראה שלו — השיער שלו תמיד פרוע, והוא לובש טרנינגים דהויים. כמעט שאין לו חברים. בשיעורי ספורט הוא התבכיין שיש לו "רגליים עקומות״, ואפילו קיבל פטור מהשתתפות, אבל לדעתי הרגליים שלו בסדר. פעם ראיתי אותו רץ דרך שער בית הספר כמו טיל, כשיריב איים להרביץ לו, והרגליים שלו זזו ממש בסדר. נראה לי שהוא המציא את הבעיה כי הוא פשוט עצלן. איך אפשר להבין את זה? תנו לי רק לרוץ כל היום.

הרמתי את המחק שלי מהשולחן וזרקתי עליו. קלעתי לו בול במצח.

"איי!" הוא קרא, והרים את ידו כהגנה, אבל מאוחר מדי כמובן. זה היה ממש מצחיק.

"בן, ראיתי את זה ואני מבקשת שתישאר בהפסקה!" ציוותה שירי המורה.

אוף, עצבן אותי שוב לפספס הפסקה בגלל ניר הזה. מרוב עצבים קיפלתי את המבחן לצורה של מטוס קרב מפואר, בזמן שחיכיתי שהשיעור ייגמר. עם הצלצול התחלתי לקום, מקווה שהמורה שירי שכחה. אבל היא נעמדה על ידי וסימנה לי להישאר במקום. היא לא שמחה לראות איך קיפלתי את המבחן.

"אני רוצה לשבת איתך על המבחן, להבין למה היה לך כל כך קשה. חוץ מזה, אני חושבת שהגיע הזמן לשיחה עם ההורים, כדי לראות איך עוד לעזור לך. תבקש מאמא להתקשר אלי בבקשה."

אוף! למה שוב? מה כבר קרה? נמאס לי מהשיחות האלו. הן לא עזרו בכלל, וההורים שלי לקחו אותן ממש קשה.

"אתה חייב להתחיל להשקיע, אתה מבזבז את השכל שלך,״ נדנד לי אבא.

"יש לך יכולת טובה, והמורה באמת רוצה לעזור לך. כל השטויות האלו שאתה עושה בכיתה, זה כבר ממש לא מתאים," אמא תמיד הוסיפה.

פירקתי את המטוס בחוסר רצון. באותו הרגע, כאילו בנס, נכנסה המורה דבורה מהכיתה המקבילה כדי לבקש את עזרתה של המורה שירי. כששתיהן יצאו, ניצלתי את ההזדמנות להתחמק החוצה. המורה צריכה להבין שאני לא מסוגל להמשיך לשבת על כיסא כל כך הרבה זמן בלי הפסקה!

מצאתי את החבורה שלי מחכה לי בחצר. הייתי עצבני מכל מה שקרה בשיעור ורציתי להוציא את העצבים שלי על מישהו. נזכרתי בניר עם ה־100 המעצבן שלו, ה"מסכן" שלא שמו לב שהוא עוד עשה שאלת בונוס, שבגללו כמעט הפסדתי את ההפסקה.

"בואו נציק לניר החנון!" אמרתי. מצאנו אותו יושב על הרצפה במסדרון, קורא ספר.

"ניר החנון, ישן עם חיתול!" שרתי והחבורה שלי אחרי בהרמוניה.

ניר ניסה להמשיך לקרוא את הספר ולא להתייחס אלינו, עד שהתקרבנו אליו ושרנו בקול רם יותר. ידעתי שזה יעצבן אותו, כי הוא שונא רעש. ובאמת תוך רגע ניר הרים את הראש מהספר, והבחנתי במבט של כאב על פניו. זה לא עצר אותי מלהתכופף לעברו ולחטוף לו את הספר מהיד.

"תחזיר לי בבקשה את הספר," הוא ביקש, חצי מתחנן. הוא נעמד, הרים את היד וניסה לקחת לי אותו.

"מה אתם אומרים?" שאלתי את החברים שלי בלעג, "נחזיר לחנון את הספר או נגרום לו להתאמץ? בוא נראה אותך תופס אותו!"

הרמתי את הספר גבוה מעל הראש שלו. לא היה לי קשה, אני גבוה ממנו. ניר מתח את ידו כלפי מעלה, כשהוא עומד על קצות אצבעותיו כדי לנסות להגיע לספר, ואני הרמתי אותו גבוה יותר מחוץ להישג ידו.

"קפוץ!" צעקתי.

"קפוץ! קפוץ! קפוץ!" הצטרפו החברים שלי, יוצרים חצי עיגול מסביבו.

חבורה גדולה של ילדים החלה להתאסף סביבנו, סקרנים לראות מה קורה. ניר עמד במרכז, נראה נבוך וחסר אונים, עם דמעות בעיניו.

"תעזבו אותו!" הרגשתי פתאום דחיפה מאחורַי ויְמימה נכנסה למעגל, "מה אתם עושים? תתביישו לכם."

בתנועה מהירה ולא צפויה חטפה יְְמימה את הספר מהיד שלי, וביד השנייה דחפה את ניר החוצה מתוך המעגל. שניהם מיהרו לכיוון הספרייה, שם ידעו שהם בטוחים.

ימימה היא החברה הכי טובה של ניר. ילדה משונה, רזה וגבוהה, שמתלבשת בסגנון של פעם, עם שמלות פרחוניות, ושיער ארוך קשור בסרט. היא הצטרפה לכיתה שלנו רק השנה, אחרי שעברה לגור עם סבתא שלה. היא אמרה שההורים שלה נסעו לחו"ל לכמה חודשים ולא הסכימה לספר יותר. הסיפור נראה לכולנו מוזר. בחבורה הימרנו שקרה להם משהו ממש גרוע, שהם בכלא, או אולי אפילו מתו.

אבל הקטע שממש היה מוזר היה הסיפורים שהיא סיפרה. היא טענה שיש גלגול נשמות ושהיא זוכרת את עצמה בגלגולים קודמים. למשל כשהיתה נסיכה יפהפייה בתקופת המהפכה הצרפתית, דבר שקצת קשה לדמיין עליה. היא טענה גם שהיא יכולה לדבר עם המתים. היא אפילו מסרה דרישת שלום מסבתא של תמר, שנפטרה חודש לפני כן. תמר התחילה לבכות, אז המורה דיברה עם סבתא של ימימה, ומאז ימימה הפסיקה לספר סיפורים. אבל יש ילדים שפוחדים לדבר איתה. אני כמובן לא מדבר איתה, כי היא משונה מדי לטעמי. אני גם מפחד קצת כי סבתא שלי נפטרה לפני כמה שנים וממש לא מתחשק לי לקבל ממנה דרישת שלום.