פרק ראשון
צפייה בכוכבים
רוֹשְׁני הצמידה את הטלסקופ שלה לכַּן שלו. ההתרגשות הציפה אותה. ״אני ממש מקווה לראות אותו הלילה,״ היא אמרה לעצמה.
היא היתה על החוף באגם פֶּנְגּוֹנְג שבהודו. המים נראו דוממים ושקטים כמעט כמו פני הירח. ההורים שלה דיברו בשקט ליד המדורה. במרחק נראו הרי ההימָלָאיָה הענקיים, וצורותיהם האפלות והעצומות הסתירו חלק מהשמים. מעל לראשה זרחו הכוכבים כמו אבק זוהר.
היה קר, אבל לרושני לא היה אכפת. היא גם לא פחדה מהחושך. היא מתה עליו!
בעצם, היא העדיפה פחות אור. בעיר לא רואים טוב את הכוכבים, בגלל הפנסים. אבל כאן, רחוק כל כך מהעיר הקרובה ביותר, הכוכבים בלטו כמו סיכות מבריקות. זה המקום המושלם לצפות בכוכבים, רושני חשבה.
היא סיימה לכַוֵון את הטלסקופ שלה והציצה מבעד לעדשה. הטלסקופ לא היה צעצוע — הוא היה מכשיר מדעי אמיתי, שאורכו כמטר. רושני התגאתה בו מאוד. על צד הטלסקופ היא כתבה את הפתגם החביב עליה: הלילה מסתיר עולם, אבל מגלה יְקום.
היא כִּוְונְנָה בזהירות את הטלסקופ, וכוכב לכת זהר בעוז על רקע החשיכה.
״אני רואה אותך, צֶדֶק!״ היא לחשה וחייכה. ״שלום, בחור גדול.״
זה היה חודש יוני, התקופה שבה צדק נמצא במסלול שמקרב אותו לכדור הארץ. רושני כבר ראתה את צדק בעבר, אבל לא כל כך בבירור. הפעם היא אפילו הצליחה לראות את הטבעות הצבעוניות שמקיפות אותו.
מה שרושני באמת רצתה לראות היה את הסערה העצומה על פני השטח של צדק. היא נקראה ״הכתם האדום הגדול״. רושני תיארה לעצמה שהיא תיראה כמו עין של ענק זועם! אבל היא לא יכלה להגדיל את התצוגה עוד יותר.
היא נאנחה. הטלסקופ האהוב שלה פשוט לא היה חזק מספיק.
״אני יודעת!״ היא אמרה. ״העדשות החדשות שלי!״ ההורים שלה קנו לה אותן כדי לשפר את הטלסקופ. אולי אחת מהן תוכל להגדיל את התמונה של צדק כך שהיא תוכל לראות את הכתם האדום הגדול?
היא עזבה את הטלסקופ, רצה לאוהל הקטן שלה — ונעצרה בבת אחת.
על פתח האוהל שלה הופיע סמל מצפן. הוא זהר.
רושני הכירה את הסמל הזה מצוין. לדש הז’קט שלה הוצמד תג באותה צורה בדיוק — זה היה הסמל של ההרפתקנים הסודיים!
היא חייכה לעצמה, נכנסה לאוהל ולתוך אור לבן בוהק. הרוח שרקה בשְׂערה ונופפה בשולי הז’קט שלבשה. היא הרגישה כאילו היא צוללת מהר כמו מֵטֵאור מהשמים.
האור התפוגג כעבור כמה רגעים. רושני הסתכלה סביבה. היא היתה מוקפת בקירות האבן השחורים המוכרים של תחנת החקר, שהבהיקו כמו מראות. שורה של מסכי מחשב הִבהבה.
״רושני — כאן!״ היא צרחה.
הילדה היחידה הנוספת בסביבה היתה טָמיקוֹ, שסידרה כמה מאובנים בתיבת תצוגה. ״הַיי!״ טמיקו קראה ונופפה לה.
רושני נופפה בחזרה.
״עצמות של דינוזאור?״
״אלא מה!״ טמיקו אמרה וחייכה. היא היתה הרפתקנית הדינוזאורים.
רושני כבר רצתה לגלות למה קראו הפעם להרפתקנים הסודיים. היא קפצה על הספה הענקית והרכה כדי לחכות לאחרים.
מעליהן, על כיפת התקרה, היתה תמונה של שביל החלב. על הרצפה היתה פרושׂה מפה ענקית של כל העולם. כשההרפתקנים הסודיים נכנסו בריצה דרך הדלת הזוהרת, הבזיקו אורות קטנטנים ממדינה למדינה והראו מאיפה הם מגיעים.
״קונור — כאן!״ קונור נופף לרושני ולטמיקו. הוא היה ההרפתקן הימי וידע הכול על האוקיינוסים.
ליאה, הרפתקנית הביולוגיה, דילגה בעקבותיו. היא קראה בשמה והצדיעה כרגיל. ליאה ידעה הכול על צמחים וחיות. אחר כך הגיע אוֹלי, לבוש במכנסיים ירוקים קצרים ובחולצת טריקו שלבש כדי לסייר ביערות הגשם.
״מה המשימה?״ אוֹלי שאל.
״תחנת החקר עוד לא אמרה לנו,״ ענתה רושני.
״קיקי — כאן!״ ילדה נכנסה בטיסה דרך הפתח על סקייטבורד חשמלי. קיקי היתה הרפתקנית ההנדסה, ורושני ידעה שהיא בנתה את הסקייטבורד בעצמה.
צֶ'נְג, הרפתקן הגֵיאולוגיה, היה הבא בתור. הוא לבש חולצת טריקו עם תמונות של כמה אבנים צבעוניות. גוּסטבו, הרפתקן ההיסטוריה, נכנס בעקבותיו, והדלת נסגרה.
כל ההרפתקנים הסודיים עמדו במעגל סביב המפה על הרצפה. בעוד רגע תחנת החקר תציג להם את המשימה.
תֶּכף...
״לא קורה כלום,״ אמר גוסטבו. ״תחנת החקר לא מקולקלת, נכון?״
״אין מצב,״ קיקי אמרה ברצינות.
״הנה התשובה, חבר’ה!״ אמר צ'נג וצחק. הוא הצביע למעלה. ״אנחנו מסתכלים למקום הלא נכון.״
כולם הרימו את העיניים אל שביל החלב שזהר על התקרה. רושני נמלאה התרגשות. זאת עמדה להיות משימת חלל — והיא היתה הרפתקנית החלל!
בין הכוכבים הופיעה תמונה בחלון קטן ומרובע. בתמונה נראה חפץ מתכתי עם צלחת גדולה בחזית. החפץ נע לאט בחושך המנוקד בכוכבים.
״זאת גָּשוֹשית!״ אמרה רושני.
״מה זה?״ ליאה שאלה וקימטה את המצח.
״זאת מין חללית לא מאוּיֶשֶׁת. שולטים בה מרחוק, מבסיס על כדור הארץ,״ רושני הסבירה. ״מדענים שולחים גשושיות לחלל כדי לגלות דברים. בטח יש איזו בעיה עם הגשושית הזאת!״
עכשיו, כשכולם ידעו מה המשימה, נותרה רק עוד שאלה אחת — מי ייבחר ללכת? אני ממש מקווה שזאת אני, חשבה רושני. כולם עמדו בשקט וחיכו בהתרגשות. כולם ידעו שרק שני הרפתקנים בני מזל ייבחרו.
המצפן של רושני נדלק.
״יש!״ היא קראה בשמחה. ״אני טסה לחלל!״
כולם צחקו. ״זה ממש לא מפתיע,״ טמיקו אמרה וחייכה. ״בכל זאת, את הרפתקנית החלל!״
אבל התג הבא שנדלק היה של אוֹלי.
הוא נעץ מבט בתג שלו. ״אה... רושני, יש בחלל יערות גשם?״
״עד כמה שאנחנו יודעים, לא,״ אמרה רושני.
״אל תדאגו,״ אמר קונור. ״תחנת החקר אף פעם לא טועה. אנחנו יודעים את זה, נכון?״
״נכון!״ הסכימו כולם. גם אם הם לא הבינו את הבחירות של תחנת החקר, היא אף פעם לא אִכזבה אותם.
״טוב, חבר’ה. מוכנים לצאת לדרך?״ קיקי חיכְּכָה יד ביד. ״אני מתה על החלק הזה!״
היא ניגשה ללוח הבקרה ולחצה על הלחצן האדום הענקי.
כֶּבֶשׁ הֲרָמָה התרומם מתחת לרצפה ברטט מכני. במרכז הכבש עמד קארטינג ישן וחבוט עם שני מושבי פלסטיק. הוא נקרא הבִּיגל, על שם הספינה שהמדען הדגול צ’רלס דַרווין הפליג בה. ההרפתקנים הסודיים ידעו שהבִּיגל שלהם הרבה יותר מרשים מכפי שהוא נראה.
כל ההרפתקנים שלא יצאו למשימה ניגשו לשבת ליד המחשבים שלהם. המסַכִּים נדלקו והציגו תמונות של מערכת השמש. רושני ידעה שאם היא ואוֹלי יצטרכו עזרה במהלך המשימה, הם תמיד יוכלו לפנות לחברים שלהם.
בִּיפּ־בּוּפּ, הבִּיגל צִפצף. נראה שהוא אומר, ״תזדרזו!״
״אל תדאג,״ רושני אמרה וצחקה. ״גם אנחנו מתים כבר לצאת לדרך.״
היא ואוֹלי התיישבו במקומות וחגרו את חגורות הבטיחות. רושני נשמה עמוק ולחצה על לחצן ״הפעֵל״ הגדול והזוהר.
אור מסנוור הבזיק מיד. הבִּיגל זִמזם וטִרטר בקול רם, והתחיל לשנות צורה בעודם יושבים בתוכו. מושבי הפלסטיק הנוקשים הפכו למושבים מרופדים. סוללות של מכשירים צצו לנגד עיניהם הנדהמות.
הבִּיגל זינק קדימה למנהרת אור מסתחררת שהופיעה מולם. הוא האיץ וטס מהר יותר ויותר. האור היה מסַנוור מכדי להסתכל עליו... ומהר מאוד התעמעם.
רושני הסתכלה סביבה. מולה הופיעו חלונות, לוחות בקרה מסובכים וג’ויסטיק. פתאום הכול היה שקט מאוד. היא נתקפה תחושה מוזרה — מין קלילות מרחפת.
בחוץ נצנצו כוכבים כמו יהלומים על רקע חשיכה מוחלטת.
פיה נפער בתדהמה. יכול להיות שזה אמיתי?
״כבר לילה?״ שאל אוֹלי. ״אני רואה כוכבים בחוץ.״
״כי אנחנו בחלל,״ רושני אמרה בתרועת ניצחון. ״עכשיו הבִּיגל הוא חללית!״
פרק ראשון
צפייה בכוכבים
רוֹשְׁני הצמידה את הטלסקופ שלה לכַּן שלו. ההתרגשות הציפה אותה. ״אני ממש מקווה לראות אותו הלילה,״ היא אמרה לעצמה.
היא היתה על החוף באגם פֶּנְגּוֹנְג שבהודו. המים נראו דוממים ושקטים כמעט כמו פני הירח. ההורים שלה דיברו בשקט ליד המדורה. במרחק נראו הרי ההימָלָאיָה הענקיים, וצורותיהם האפלות והעצומות הסתירו חלק מהשמים. מעל לראשה זרחו הכוכבים כמו אבק זוהר.
היה קר, אבל לרושני לא היה אכפת. היא גם לא פחדה מהחושך. היא מתה עליו!
בעצם, היא העדיפה פחות אור. בעיר לא רואים טוב את הכוכבים, בגלל הפנסים. אבל כאן, רחוק כל כך מהעיר הקרובה ביותר, הכוכבים בלטו כמו סיכות מבריקות. זה המקום המושלם לצפות בכוכבים, רושני חשבה.
היא סיימה לכַוֵון את הטלסקופ שלה והציצה מבעד לעדשה. הטלסקופ לא היה צעצוע — הוא היה מכשיר מדעי אמיתי, שאורכו כמטר. רושני התגאתה בו מאוד. על צד הטלסקופ היא כתבה את הפתגם החביב עליה: הלילה מסתיר עולם, אבל מגלה יְקום.
היא כִּוְונְנָה בזהירות את הטלסקופ, וכוכב לכת זהר בעוז על רקע החשיכה.
״אני רואה אותך, צֶדֶק!״ היא לחשה וחייכה. ״שלום, בחור גדול.״
זה היה חודש יוני, התקופה שבה צדק נמצא במסלול שמקרב אותו לכדור הארץ. רושני כבר ראתה את צדק בעבר, אבל לא כל כך בבירור. הפעם היא אפילו הצליחה לראות את הטבעות הצבעוניות שמקיפות אותו.
מה שרושני באמת רצתה לראות היה את הסערה העצומה על פני השטח של צדק. היא נקראה ״הכתם האדום הגדול״. רושני תיארה לעצמה שהיא תיראה כמו עין של ענק זועם! אבל היא לא יכלה להגדיל את התצוגה עוד יותר.
היא נאנחה. הטלסקופ האהוב שלה פשוט לא היה חזק מספיק.
״אני יודעת!״ היא אמרה. ״העדשות החדשות שלי!״ ההורים שלה קנו לה אותן כדי לשפר את הטלסקופ. אולי אחת מהן תוכל להגדיל את התמונה של צדק כך שהיא תוכל לראות את הכתם האדום הגדול?
היא עזבה את הטלסקופ, רצה לאוהל הקטן שלה — ונעצרה בבת אחת.
על פתח האוהל שלה הופיע סמל מצפן. הוא זהר.
רושני הכירה את הסמל הזה מצוין. לדש הז’קט שלה הוצמד תג באותה צורה בדיוק — זה היה הסמל של ההרפתקנים הסודיים!
היא חייכה לעצמה, נכנסה לאוהל ולתוך אור לבן בוהק. הרוח שרקה בשְׂערה ונופפה בשולי הז’קט שלבשה. היא הרגישה כאילו היא צוללת מהר כמו מֵטֵאור מהשמים.
האור התפוגג כעבור כמה רגעים. רושני הסתכלה סביבה. היא היתה מוקפת בקירות האבן השחורים המוכרים של תחנת החקר, שהבהיקו כמו מראות. שורה של מסכי מחשב הִבהבה.
״רושני — כאן!״ היא צרחה.
הילדה היחידה הנוספת בסביבה היתה טָמיקוֹ, שסידרה כמה מאובנים בתיבת תצוגה. ״הַיי!״ טמיקו קראה ונופפה לה.
רושני נופפה בחזרה.
״עצמות של דינוזאור?״
״אלא מה!״ טמיקו אמרה וחייכה. היא היתה הרפתקנית הדינוזאורים.
רושני כבר רצתה לגלות למה קראו הפעם להרפתקנים הסודיים. היא קפצה על הספה הענקית והרכה כדי לחכות לאחרים.
מעליהן, על כיפת התקרה, היתה תמונה של שביל החלב. על הרצפה היתה פרושׂה מפה ענקית של כל העולם. כשההרפתקנים הסודיים נכנסו בריצה דרך הדלת הזוהרת, הבזיקו אורות קטנטנים ממדינה למדינה והראו מאיפה הם מגיעים.
״קונור — כאן!״ קונור נופף לרושני ולטמיקו. הוא היה ההרפתקן הימי וידע הכול על האוקיינוסים.
ליאה, הרפתקנית הביולוגיה, דילגה בעקבותיו. היא קראה בשמה והצדיעה כרגיל. ליאה ידעה הכול על צמחים וחיות. אחר כך הגיע אוֹלי, לבוש במכנסיים ירוקים קצרים ובחולצת טריקו שלבש כדי לסייר ביערות הגשם.
״מה המשימה?״ אוֹלי שאל.
״תחנת החקר עוד לא אמרה לנו,״ ענתה רושני.
״קיקי — כאן!״ ילדה נכנסה בטיסה דרך הפתח על סקייטבורד חשמלי. קיקי היתה הרפתקנית ההנדסה, ורושני ידעה שהיא בנתה את הסקייטבורד בעצמה.
צֶ'נְג, הרפתקן הגֵיאולוגיה, היה הבא בתור. הוא לבש חולצת טריקו עם תמונות של כמה אבנים צבעוניות. גוּסטבו, הרפתקן ההיסטוריה, נכנס בעקבותיו, והדלת נסגרה.
כל ההרפתקנים הסודיים עמדו במעגל סביב המפה על הרצפה. בעוד רגע תחנת החקר תציג להם את המשימה.
תֶּכף...
״לא קורה כלום,״ אמר גוסטבו. ״תחנת החקר לא מקולקלת, נכון?״
״אין מצב,״ קיקי אמרה ברצינות.
״הנה התשובה, חבר’ה!״ אמר צ'נג וצחק. הוא הצביע למעלה. ״אנחנו מסתכלים למקום הלא נכון.״
כולם הרימו את העיניים אל שביל החלב שזהר על התקרה. רושני נמלאה התרגשות. זאת עמדה להיות משימת חלל — והיא היתה הרפתקנית החלל!
בין הכוכבים הופיעה תמונה בחלון קטן ומרובע. בתמונה נראה חפץ מתכתי עם צלחת גדולה בחזית. החפץ נע לאט בחושך המנוקד בכוכבים.
״זאת גָּשוֹשית!״ אמרה רושני.
״מה זה?״ ליאה שאלה וקימטה את המצח.
״זאת מין חללית לא מאוּיֶשֶׁת. שולטים בה מרחוק, מבסיס על כדור הארץ,״ רושני הסבירה. ״מדענים שולחים גשושיות לחלל כדי לגלות דברים. בטח יש איזו בעיה עם הגשושית הזאת!״
עכשיו, כשכולם ידעו מה המשימה, נותרה רק עוד שאלה אחת — מי ייבחר ללכת? אני ממש מקווה שזאת אני, חשבה רושני. כולם עמדו בשקט וחיכו בהתרגשות. כולם ידעו שרק שני הרפתקנים בני מזל ייבחרו.
המצפן של רושני נדלק.
״יש!״ היא קראה בשמחה. ״אני טסה לחלל!״
כולם צחקו. ״זה ממש לא מפתיע,״ טמיקו אמרה וחייכה. ״בכל זאת, את הרפתקנית החלל!״
אבל התג הבא שנדלק היה של אוֹלי.
הוא נעץ מבט בתג שלו. ״אה... רושני, יש בחלל יערות גשם?״
״עד כמה שאנחנו יודעים, לא,״ אמרה רושני.
״אל תדאגו,״ אמר קונור. ״תחנת החקר אף פעם לא טועה. אנחנו יודעים את זה, נכון?״
״נכון!״ הסכימו כולם. גם אם הם לא הבינו את הבחירות של תחנת החקר, היא אף פעם לא אִכזבה אותם.
״טוב, חבר’ה. מוכנים לצאת לדרך?״ קיקי חיכְּכָה יד ביד. ״אני מתה על החלק הזה!״
היא ניגשה ללוח הבקרה ולחצה על הלחצן האדום הענקי.
כֶּבֶשׁ הֲרָמָה התרומם מתחת לרצפה ברטט מכני. במרכז הכבש עמד קארטינג ישן וחבוט עם שני מושבי פלסטיק. הוא נקרא הבִּיגל, על שם הספינה שהמדען הדגול צ’רלס דַרווין הפליג בה. ההרפתקנים הסודיים ידעו שהבִּיגל שלהם הרבה יותר מרשים מכפי שהוא נראה.
כל ההרפתקנים שלא יצאו למשימה ניגשו לשבת ליד המחשבים שלהם. המסַכִּים נדלקו והציגו תמונות של מערכת השמש. רושני ידעה שאם היא ואוֹלי יצטרכו עזרה במהלך המשימה, הם תמיד יוכלו לפנות לחברים שלהם.
בִּיפּ־בּוּפּ, הבִּיגל צִפצף. נראה שהוא אומר, ״תזדרזו!״
״אל תדאג,״ רושני אמרה וצחקה. ״גם אנחנו מתים כבר לצאת לדרך.״
היא ואוֹלי התיישבו במקומות וחגרו את חגורות הבטיחות. רושני נשמה עמוק ולחצה על לחצן ״הפעֵל״ הגדול והזוהר.
אור מסנוור הבזיק מיד. הבִּיגל זִמזם וטִרטר בקול רם, והתחיל לשנות צורה בעודם יושבים בתוכו. מושבי הפלסטיק הנוקשים הפכו למושבים מרופדים. סוללות של מכשירים צצו לנגד עיניהם הנדהמות.
הבִּיגל זינק קדימה למנהרת אור מסתחררת שהופיעה מולם. הוא האיץ וטס מהר יותר ויותר. האור היה מסַנוור מכדי להסתכל עליו... ומהר מאוד התעמעם.
רושני הסתכלה סביבה. מולה הופיעו חלונות, לוחות בקרה מסובכים וג’ויסטיק. פתאום הכול היה שקט מאוד. היא נתקפה תחושה מוזרה — מין קלילות מרחפת.
בחוץ נצנצו כוכבים כמו יהלומים על רקע חשיכה מוחלטת.
פיה נפער בתדהמה. יכול להיות שזה אמיתי?
״כבר לילה?״ שאל אוֹלי. ״אני רואה כוכבים בחוץ.״
״כי אנחנו בחלל,״ רושני אמרה בתרועת ניצחון. ״עכשיו הבִּיגל הוא חללית!״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
