אימפריית החול

חולות

חייל יוצא מהשער הראשי של בסיס זיקים ובמקום לפנות שמאלה עם הכביש ממשיך ישר, אל תוך החולות.

על מדיו אין דרגות, ואיש בבסיס שהשאיר מאחוריו לא יודע את שמו. עוד לא חצה את הכביש וכבר חבריו למחלקה החלו לשכוח את פניו הטריות. כשהוא התגייס, חייל חסר שם הניח מולו תיק ירוק ומגושם, גדול מכדי להיות שימושי, ואמר לו, זה שלך. בפנים היו דברי בד וגומי ומתכת שהחייל הטרי לא הבין כיצד הם יכולים להיות שייכים לו, ובכל זאת הוא לקח את התיק והמשיך בדרכו, אסור הרי לתקוע את התור. וגם עכשיו, כשעזב את הבסיס, לקח איתו החייל את התיק הכבד, שרצועותיו העבות לוחצות לו על הכתפיים, ובגבו הופיע כתם זיעה מלוחה שכבר החל להלבין בקצותיו תחת השמש שמלקה בחום שאי אפשר להאמין. עד לפני כמה ימים לא ידע החייל שיש חום כזה בעולם, חום צבאי מתיש גוף, מייבש גרון, מטריף דעת. כפות רגליו פצועות מהנעליים הצבאיות שעוד לא התרככו, והן נבלעות בכל צעד בחול הרותח, אבל החייל ממשיך. הוא לא יודע לאן ללכת, הארץ כולה היא סוג של בסיס, וכמו כל אדם שלא יודע לאן מועדות פניו, הוא מאבד את דרכו. החוף אמור להיות מאחוריו והעיר איפשהו מלפניו, אבל בכל כיוון אליו הוא מסתכל הוא רואה רק חול. אין פה חיים, פרט לשיחי יובש שמתרפסים בפני השמש וחרדון אקראי שמופיע לרגע ונעלם, והחייל מתחיל לחשוב שאולי עשה טעות, בוודאי עשה איפשהו טעות, אבל עכשיו כבר אין אלא להמשיך. השמש היא שנאה גדולה ברקיע, שמתנקמת בו על שנטש את האוהל הטוב והמיטה הבטוחה לטובת המרחבים הפתוחים, וזה לא הגיוני, אבל לחייל נדמה שהוא שוקע. החול כבר בגובה ברך, מחבק את השוקיים, וכל צעד נוסף כרוך במאמץ הולך וגובר. הוא כבר היה צריך להגיע לאיפשהו, בסופו של דבר פה זה לא אמריקה ואפילו המדבר כאן הוא סוג של חלטורה. בישראל אף אחד לא הולך לאיבוד, זו ארץ של מציאות. אבל החייל, שעוד לא שכח שיש לו שֵׁם למרות שלא שמע אותו מאז שהתגייס, לא רואה דבר באופק וכל עולמו הוא החול שכבר מגיע לו למותניים, חודר למכנסי העבודה הצבאיים הנוחים, והוא לא ממש הולך, אלא יותר שוחה בבריכה של חום ארצישראלי. הוא עייף, למעשה מותש. הוא מקלל לעצמו, את עצמו, קללה עסיסית ומקומית וטובה. כוסאומו זיקים, כוסאומו החום הזה, והחייל טועם את החול הנגרס בין השיניים ויורד בגרון, טעם גרגירי מלוח, מוכר באופן מפתיע. הוא לוקח עוד צעד, מתקרב לזיקים או מתרחק, הוא כבר לא יודע, ונבלע.

אוגוסט

הגזייה נדלקה ואלכס ידע שהוא יהיה חייב לשתות. המ"פ מוטי ייתן לו כוס זכוכית קטנה והוא יידרש ללגום מהנוזל המר מדי, החם מדי, ולהגיד מצוין. תחת צלו של עץ השיטה, ההגנה היחידה של המפקדים מהחום המשחית, הוא ישב קרוב לפינג׳ן, אף שחומה של האש צבט את איבריו הלוהטים ממילא. לאף אחד לא היה כוח לדבר. מוטי בהה בריכוז בנוזל השחור עד שרתח ואז מזג לכוסות והניח להן לרגע, מסביר שקפה טוב צריך מנוחה. אלכס ראה שלא יהיה מספיק לכולם והרים את ידו כדי לסמן שהוא רוצה עוד לפני שהמ"פ הספיק לשאול מי רוצה. אלכס קיבל ראשון, אחריו רזי קיבל ולירן וקובי, וליוחאי לא נשאר. ואלכס חשב, נו ברור.

כשסיימו, מוטי שפך את מה שנותר בתחתית הפינג׳ן, בוץ על אדמה יבשה, הסתכל שוב על השעון ואמר שבטח עוד רגע יקבלו אישור. הוא קם, פסע את הצעדים הספורים עד לקו הגבול שבין צלו של העץ לאור חסר הפשרות והביט אל עבר הגבעות שמולם, כאילו הן עצמן אמורות לבשר לו שעומס החום נשבר ואפשר לצאת לריצת הניווט. זה אולי המקום הכי יפה בארץ, הכריז, ואלכס ניסה לעקוב אחר מבטו אל תוך הרכסים הצחיחים כדי לזהות את הנקודה המדויקת שעוררה את פליאתו. דרך מבטו של המ"פ הצליח אלכס לראות את ההדר שבטרשים החשופים, בשיחים העירומים, בעצים הבודדים המושפלים, בחול. הנוף דיבר אליו לרגע, אך השתתק כשמוטי ניתק את מבטו והלך אל החפ"ק. הוא דפק על החלון של הג׳יפ המונע והחלון נפתח, חושף את החובשת, נעליים על הדשבורד, בקושי ערה. הם החליפו כמה מילים ואחרי שנאמרו, מוטי מחא כפיים פעם אחת וסימן לכל המפקדים הסחוטים מחום ומשעמום לקום. מה אמרתי? מה אני אמרתי? הוא קרא, נלהב ומנסה להלהיב, חיוך כובש מאיר את פניו השזופות — כולם על הרגליים, יש אישור.

אלכס קם ראשון, מוכן לכול, והחל לנער את רגליו המאובנות מחוסר תנועה. כמו כולם הוא לבש חצי ב׳ — מכנסי עבודה צבאיים וחולצת טי אזרחית, שחשפה את זרועותיו המנומשות הדקות. ממש חם עדיין, אמר יוחאי לאף אחד, ונראה שאיש לא שמע, ואולי רק אף אחד לא טרח להקשיב, חוץ מאלכס, שקילל בלבו את המ"כ האיטי בפלוגה, שבחוסר צדק בלתי נתפס הוגרל להיות שותפו באימון. נחמתו היחידה היתה כישורי הניווט של יוחאי, שקרא מפה כאילו חייו תלויים ביכולת שלו לא ללכת לאיבוד.

היציאה מהצל היתה מערערת. ללא ההגנה שעץ השיטה סיפק, השמש צרבה את העור והלמה בקרקפת כמו צרחה. הגוף הפך כבד, מבקש לקרוס. כוסאומו אוגוסט, אמר אחד המפקדים, מדייק לבטא את מה שכולם חשבו על החודש האין־סופי הזה, שרדף אותם כבר שבועות רבים, כך היה נדמה, וקִצו לא נראה באופק. מוטי הזניק אותם בהדרגה, עומד זקוף תחת השמש כאילו לא שם לב אליה בכלל, ואף להפך, היא צריכה לשים לב אליו. כשהגיע תורם, אלכס ניגש עם יוחאי למ"פ וחש את חדוות התנועה מעקצצת בקצות בהונותיו.

מוטי, חם מדי, זה לא הגיוני, אמר יוחאי, לראשו כובע מצחייה עם הבז שהיה סמל הפלוגה ופניו מוסוות תחת מסכה שקופה־לבנה של קרם הגנה. זה בגלל הקפה, חשב אלכס, הוא כועס כי לא קיבל קפה.

עומס החום ירד, אמר מוטי.

אבל עדיין ממש חם. איך אפשר לרוץ ככה? זה לא אנושי, כל אחד יגיד לך.

אלכס שתק, מבקש בשתיקתו להפריד את עצמו משותפו לריצה, עד שמוטי פנה אליו. הנה, מזל שיש פה בדיוק אחד כזה. מה אתה אומר, אלכסיי, הצ׳יטה שלנו? לרוץ או לא לרוץ, זאת השאלה.

אלכס לא היסס. בטח לרוץ, הוא אמר בהחלטיות, כפי שהבין שנדרש ממנו, ושיקף בחיוך את החיוך שקיבל מהמ"פ.

בטח לרוץ, חזר מוטי והניח יד על כתפו של אלכס. יאללה, יוחאי, תיצמד לחבר שלך פה ואתם תגיעו ראשונים. עכשיו עופו מפה.

והם יצאו. אלכס רק החל להרגיש את הרוח החמה על פניו, וכבר הבחין שהותיר את יוחאי הרחק מאחור, הוא לא מספיק מהיר, אבל לא נורא, הם כבר מתורגלים: אלכס שועט קדימה, מרחף בין הנון-צדיקים, בעוד יוחאי צועק מאחוריו הנחיות ניווט. כך אלכס אוהב להיות, בתנועה, לוהט שרירים, צופה שָׁקֵט בפעולות הגוף. מ־א׳ ל־ב׳, שמאלה בפיצול, למטה בגיא, רק שמישהו יכוון — הוא כבר יגיע. לפקודת יוחאי, עדיין אי־שם מאחוריו, הוא עצר בכתף קירחת, אפילו לא שיח זעתר אחד שיעיד על חיים. רק רוג׳ום אבנים נמוך בישר שהוא הגיע לנקודה הנכונה. הוא היה רטוב מזיעה, פניו סמוקות והגוף כמו כבשן. שלף פנקס, רשם את המספרים והסימונים שרוססו על הארץ מסביב לרוג׳ום, ובינתיים יוחאי המזדחל הגיע, מלוּוה בהתנשפויות ובידיים שמנסות לסמן דבר־מה. אדום, קורס, זועם, הוא אמר, בן אדם, אתה חייב להאט, אתה טס. עוד רגע אני מקיא פה ריאה.

אלכס הצביע על המפה שבידו של יוחאי, שאל לאן.

עכשיו להריסות, אבל תן לי רגע.

אלכס לא נתן. הוא רץ, מרגיש את החום הנורא פולש מכל הכיוונים ומשתלט על הגוף מבפנים, אבל מתעלם, דוחף אל עבר הקלה שאולי תגיע, כי יותר חם מזה לא יכול להיות. ההריסות נראו מכל נקודה בשטח, מקבץ סלעים אפורים על הכיפה הכי גבוהה. כדי להגיע הוא לא היה צריך את יוחאי המעכב, המתלונן תמיד, הוא פשוט הביט מעלה וגמע את הקרקע והסלעים והשיחים השפופים ורץ מהר ככל שהצליח במדרון, אבל כמו אוגוסט, הוא סירב להיגמר. גבוהה יותר משנראתה מלמטה, הכיפה דרשה עוד ועוד מאמץ, עד שהיה נדמה שהריצה היא סוג של טירוף, הזיית חום.

אלכס הגיע לפסגה עם שרירים שחוקים וריאות רעבות. הגוף מתבשל מבפנים, נשרף מבחוץ, עוד רגע משנה מצב צבירה — ובשביל מה? מלבן אבנים לא מסותתות, פעם מבנה קטן, שנכבש על ידי צמחייה אפורה. מרשים יותר מהרוג׳ום רק בגלל חוסר הסבירות של נוכחותו. מי ירצה לבנות פה משהו?

ואז הצעדים הקצרים של יוחאי, נוכחותו מפליאה אף יותר מזו של ההריסות. אבל הנה בכל זאת הצליח להגיע, מקופל לשניים, הזרועות שעונות על הברכיים, הפה מתחנן לאוויר. הוא ניסה לומר משהו, כשל, הסתכל סביב מבולבל, ניסה שוב. איפה הטירונים, אמר.

מה קשור טירונים, שאל אלכס, ורק כשהנשימות של יוחאי הפכו יותר ויותר שטוחות ומהירות, נואשות, הוא הבין שיש בעיה. הוא הביט בפניו המבועתות של שותפו לריצה, שלא הבין למה הגוף שלו לא מסתדר, ואז יוחאי הקיא, נפל קדימה כמו זרד תחת נעל כבדה והחל לפרכס. אלכס הסתכל על הגוף השרוע על הקרקע במשך כמה שניות, קפוא מול ההבנה המתגבשת שברור שזה מה שקרה, ורק אז התחיל לצעוק לעזרה.

* * *

בעוד שאר המפקדים חזרו לבט"ר זיקים, אלכס התנוּּדב לנסוע לסורוקה. יוחאי לא התעורר כשהחובשת שפכה עליו ג׳ריקן שלם של מים וגם לא למשמע הלהבים המנסרים את האוויר של מסוק הפינוי. אלכס לא הבין אם הוא עצמו בהלם או שרוי אולי בשלב מקדים, אטימות מגוננת שלפני ההלם, אבל הוא לא הרגיש כלום. ובעיקר, לא ידע איך הוא אמור להרגיש. מוטי נעלם עם יוחאי בשמים חסרי העננים, ומאז אלכס לא ראה אותו. כשהגיע לבית החולים, הצביעה אחות אקראית על ספסל מתכת במסדרון מחוץ למחלקת הטיפול הנמרץ ואמרה לו שב, אז הוא ישב וחיכה, נהנה מהקור המופרז שפלטו המזגנים, מרשה לעיניים שלו להיעצם ולהיפקח, מדדה לאורך הגבול שבין ערות לשינה.

כשהמ"פ הגיח מתוך הדלתות האוטומטיות עם שתי כוסות קפה, הוא נראה כגרסה מצומקת של עצמו. השעות האחרונות שאבו את הצבע מפניו, ריככו ועיגלו אותן. אלכס ראה לראשונה את הנער השמנמן שמוטי פעם היה, ואת הגבר השמן שהוא יום אחד יהפוך להיות. הוא קיבל לידיו את אחת הכוסות, ומוטי התיישב לידו. איך אתה? שאל המ"פ, ואלכס השיב במשיכת כתפיים ובהנהון לא מחייב.

הוא יהיה בסדר, הוסיף מוטי, הרופאים אומרים שאין סכנה יותר שהוא...

מוטי נתקע, גיחך בעצבנות לעצמו — הבנת, בקיצור.

אלכס הבין, והם השתתקו. רגלו הימנית של מוטי תופפה על רצפת המסדרון ומצחו התקמט כאילו הוא לכוד בחישוב מורכב. אלכס תהה אם עליו להניח יד מנחמת על הבחור הזה שישב לצדו, בן גילו, אבל לא הצליח להגיע לכדי החלטה.

תגיד, מה בדיוק הוא אמר? שאל מוטי כבדרך אגב אחרי איזה זמן. הוא אמר שחם, נכון? אבל זהו, בעצם. כאילו, כולנו אמרנו שחם רצח היום.

כן, אמר אלכס, מורגל ומתורגל להסכים עם המ"פ שלו.

ויוחאי כזה, בוא נגיד תכלס, מתבכיין כל הזמן.

אלכס הינהן.

לא ככה?

כן.

הוא לא אמר משהו חריג.

אלכס הינהן.

אתה יכול לדבר? זעם מוטי, יוחאי לא אמר כלום.

כן.

אלכס חש את מבטו של מוטי על פניו אך לא הביט חזרה, פחד לראות שם משהו חשוף מדי. כדי לשנות נושא הוא שאל, ההורים שלו כבר פה?

מה קשור ההורים שלו עכשיו, נזף מוטי בטון מ"פ שלו, תקשיב לי רגע. תקשיב. תסתכל עליי. אתה לא מבין באיזה מצב אני. אני לא איזה מ"כ שהיום פה, מחר עושה קוק בחוף בדרום אמריקה, זאת הקריירה שלי. אלה החיים שלי. אז זה מאוד חשוב שתזכור מה היה היום, ומה לא היה. אפשר לסמוך עליך?

אלכס הסתכל כפי שהונחה לעשות, ולא זיהה את מי שיושב לצדו. אדם זר הביט בו בתחינה. זה היה מביך. ובכל זאת, אלכס פתח את פיו ואמר כן, בטח, כי הוא כבר הספיק ללמוד שבצה"ל הבחירה הנכונה תמיד היא להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו.

מלך, אמר מוטי, ועם חיוכו משהו מהמוטיות שלו חזר לפניו. אתה מלך רציני, אני אזכור את זה. הוא לגם מהקפה, אמר גועל נפש וזרק לפח מתכת קרוב, שופך קצת על הרצפה. אחרי רגע הוא הוסיף, אנחנו נודיע להורים כשיהיה מה להודיע, כרגע לא יודעים כלום.

אלכס אמר, צודק.

המשך בספר המלא