הרהורים על ספרות ורפואה - כרך ח'

פתח דבר

לכבוד לי לכתוב פתח דבר לספרה החשוב, המאתגר והמעניין של ד"ר לימור שריר, הרהורים על ספרות ורפואה — דילמות ביחסי רופא־חולה, כרך ח'. המחברת פורשת בפנינו בצורה ייחודית את הזיקה בין הספרות ובין רפואה, תחום נדיר ביישומו. ייתכן שהפרספקטיבה המשלבת ספרות ורפואה מקורה באישיותה של הכותבת, שבהכשרתה המקצועית היא רופאה, אך עיסוקה בשנים האחרונות הוא כתיבה (הן ספרות בדיון והן ספרי הגות ומחקר, שהטקסט שלפנינו מציג בבהירות דואליות זו).

הספר, על שמונת כרכיו, הינו מאגר אנציקלופדי של ידע בנושא ספרות ורפואה שנאסף ונחקר על ידי הסופרת כדי להנחיל אותו לאחרים. הוא ספר יוצא דופן הן מבחינת מגוון הנושאים, הסגנונות, הסוגות והיקף הערכים שהוא מכיל, והן במידת הפירוט וההעמקה בכל ערך תוך שילוב החוויות האישיות של סופרים ומשוררים כפי שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם בתוספת נקודת המבט הייחודית של המחברת. יש לציין שכל פרק יכול לעמוד בפני עצמו ולשמש מקור ידע והתייחסות למתעניינים בנושאים ספציפיים. הספר מכיל הפניות למאמרים וספרים המשלימים ומרחיבים את המידע שמופיע בו, וכמו כן הפניות בשוליים לערכים אחרים, העוסקים בנושאים קרובים, כדי שהקורא יעיין בהם וישלים את ידיעותיו.

לידתו של הספר נעוצה בקורס ספרות ורפואה המתקיים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שאותו יזמה ופיתחה המחברת בשנת 2010 ושאותו היא מלמדת מאז. הקורס סוקר פרקים בספרות ורפואה מנקודת המבט הייחודית של סופרים, משוררים, הוגי דעות, רופאים ואנשי מדע. מעניין במיוחד הוא האופן שבו משולבים בקורס ובספר היבטים רפואיים־מדעיים עם קטעים פואטיים.

בהיבט הרפואי־מדעי מציגה המחברת סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות עם ניסיונות לבאר את פשרן, לצד ניתוח אספקטים רפואיים־מדעיים וגישות חדשניות מעולם הרפואה העכשווי. לנושאי נפש, בריאות ורפואה חלק מרכזי בהתפתחות התרבות האנושית. לכן, נוסף על הסקירות ההיסטוריות מוצגות בספר גם ההשתקפויות של נושאים אלו כפי שבאו לידי ביטוי בשבועות הרופאים השונות, החל מהקורפוס ההיפוקרטי וגלנוס, וכלה בהתפתחותן בתרבות היהודית והעברית. נושאים נוספים שאליהם המחברת מתייחסת בספר הם התפתחות תפיסת החברה לגבי המוח בעידן העתיק ועד ימינו, ההיסטוריה של השיגעון ועוד. קוראי הספר יופתעו להיווכח כי דילמות שהעסיקו את הרופאים במהלך ההיסטוריה רלוונטיות גם בימינו.

הספר מכיל דוגמאות רבות לדילמות שביחסי רופא־חולה בטקסטים של סופרים קנוניים וידועים בסצנת הספרות המקומית והעולמית. מחקר מקורי ומרתק עורכת הסופרת בייצוג הרפואי ביצירותיהם של א.ב. יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי ואלי עמיר, והיא אף מתייחסת לעולם הרפואה המתואר ביצירות פרי עטה.

מעניינת במיוחד התייחסותה הרב־ממדית של המחברת לדמותו של הרופא, הנבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטיים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטיים והגדולה שבדמותו (למשל, הרמב"ם) נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס (עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד), על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו (בולגקוב), על מצב בריאותו (רבלה), על חמדנותו (מולייר), על נטייתו הפטרנליסטית (קרלוס ויליאם), על אכזריותו (פוקו) ועוד. באופן זה, המחברת מרחיבה את תחום המחקר לא רק לדמותו של הרופא בעיני מטופליו, אלא גם לשאלה כיצד היא נבחנת בעיני עצמו ובעיני החברה בתקופות היסטוריות שונות.

המחברת מקדישה שער מיוחד לנושא הרופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשער זה מנתחת המחברת את דמותו של הרופא בשואה: לצד הרופא שדבק בשבועת היפוקרטס, נולד סוג אחר של רופא, הבוגד בשבועתו ובייעודו והופך למרצח. נושא זה כבר נדון בספר קודם של המחברת הבית על האגם, ספר שבו היא מתארת את דמותו של רופא אוסטרי לא יהודי בתקופת ה"אנשלוס", המתלבט ומתחבט בבעיות של מוסר ומצפון, בשיגעון האישי ובשיגעון הקולקטיבי.

שער רחב יריעה במיוחד עוסק בפסיכיאטריה. לצד סקירה היסטורית והתייחסות מעמיקה שמופיעה בספר מצד בכירי התחום, מופיעה התייחסות לאסכולת ה"אנטי־פסיכיאטריה", המציגה את הממד האחר בבחינת תחום מורכב זה. המחברת ממחישה כיצד — למרות ההתקדמות שחלה בתחום חקר מחלות הנפש על בסיס המודל הביו־רפואי הכולל ועל בסיס היבטים הגנטיים והכימיים של המחלה — הרי שגם כיום כל חברה נוהגת על פי נורמות, השקפות עולם, אמונות וכללי התנהגות המתאימים לה, המסדירים את החיים בצוותא והמגדירים את שפיותה. סטייה ממערכת נורמטיבית זו מהווה איום על החברה, המגיבה בדחייתם ובאכיפת הערכים הנראים בעיניה כהתנהגות נורמטיבית, לעיתים אף בכוח. לדעתה, חולה הנפש שבוי עדיין בידי התפיסה והתבונה של החברה.

הסופרת מתבוננת בעולם הרפואה דרך יצירות הלקוחות מהספרות העולמית, וכן דרך מחזות ויצירות קולנועיות. היא עורכת דיון מעניין במובאות מכתביהם של רופאים שהיו גם סופרים: אנטון צ'כוב, אכסל מונתה, ארצ'בלד ג'וזף קרונין, וויליאם קרלוס ויליאמס, מיכאיל בולגקוב, יאנוש קורצ'ק ועוד.

תשומת לב מיוחדת מוקדשת לספרו המונומנטלי של אלבר קאמי, הדבר, שבו מוצג הרופא, דוקטור רייה, כדמות מוסרית בעליל הנאבקת על חובתה לטפל בחולה כנגד עמדת החברה ומוסדותיה. התמקדותה של המחברת בנקודה זו — יחסי רופא־חולה־חברה — תופסת את השור בקרניו ומדגישה את הדילמה המוסרית הבסיסית של הרופא: האם מלחמתו מוצדקת ומחויבת גם כשנדמה שאפסו סיכויי ההצלחה? המחברת מקשרת בין נקודת המוצא האקזיסטנציאליסטית של קאמי לבין התפיסה המוסרית של היהדות, אשר לפיה כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא.

נקודת התייחסות שונה לדילמה זו עולה במחזה אויב העם מאת הנריק איבסן. דבקותו של ד"ר שטוקמן באמת הרפואית מובילה אותו למאבק באזרחי העיר, עד כדי הפיכתו ל"אויב העם". "ולמרות הכול נוע תנוע" — הוא יאמר את האמת שלו. ביצירה זו האמת והיושרה המוחלטים של הרופא מתעמתים עם הפשרה שבמציאות, והרופא — בשל תחושת השליחות שלו המלווה בתחושת קורבנות — מתחיל לפתח רגשות ניטשיאניים — תחושה שהוא נעלה, אדם עליון. בדומה לתפיסת המדינה של אפלטון, הרופא חש שהזכות להחלטות אמורה להיות מוקנית לו בלבד, ושהוא אלמותי. נושא זה קשור לאסימטריות שביחסי רופא־חולה הנדון רבות בספרות כמו גם בשער העוסק באתיקה רפואית ובמנגנונים של חוקים ותקנות האמורים להסדיר את יחסי רופא־חולה, כולל חוק זכויות החולה, ובהתייחסות המשפטית למוות ולהמתות חסד.

המחברת עוברת עם קאמי לטפל בבסיס הקיומי המרכזי של מקצוע הרפואה. "Primum non nocere", כך נפתחת השבועה ההיפוקרטית. כלומר, בראש ובראשונה — אל תזיק. זוהי שאלת החיים והמוות, שכן לא זו בלבד שזו השאלה העיקרית של הרפואה, אלא היא עומדת בבסיס יצירתה הספרותית של המחברת, שהרי החיים והמוות הם מרכז הספרות והאומנות. המילה "אומנות" בעברית גזורה מהמילה "אומן", והמילה "אומן" מהמילה "אמת". לפיכך, הרופא העוסק בענייני החיים והמוות והסופר במיטבו, העוסק בחיים ובמוות — הם הם המהווים בסיס לקיום החוויה האנושית. הלחימה של הרופא במוות, גם אם זו תהיה ללא סיכוי, ונשיאת דגל החיים של הסופר נגד אימת המוות, וגם היא כנגד כל הסיכויים, מהווים כלים שלובים, אשר מיטב אונו וחילו של המרפא מצד אחד והסופר מצד השני, נרתמים למענם (כרכים א'-ד').

ד"ר לימור שריר מדגישה שבתקופתנו מקצוע הרפואה נשען יותר ויותר על טכנולוגיות מתקדמות לאבחון ולטיפול, כשהממד האנושי ביחסי רופא־חולה הולך ומתמעט וגוברת תחושת הניכור. ככל שמעמיקה הדרישה להתמקצעות בענפי הרפואה השונים כך, פוחתת אפשרותו של הרופא להעשיר את עולמו הרוחני בתחומים שאינם רפואיים גריידא.

דמותו של הרופא בימינו התרחקה רבות מזו שאפיינה אותו בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, איבן סינא והרמב»ם, כאשר הרופא היה איש אשכולות ששילב בין מחקר מדעי לפילוסופיה. לדברי הסופרת, דווקא כיום חייבת להתחזק בנו הזיקה לאדם שהוא בבחינת סובייקט, ובכלל זה לרופא. על כן היא החליטה לחזור 800 שנים אחורנית ולשוב ולעיין בגישתו הרפואית־חינוכית של הרמב"ם (כרך ה'). בגישה ייחודית היא מתייחסות לעולם הערכים של הרמב"ם, כמו גם לעולם המושגים והידע שלו. מעניינת היא ההשוואה המפורטת שמופיעה ביצירתה בין גישתו למחלות ולסיבות התחלואה לבין הגישה המקובלת בימינו, המדגישה רפואה מותאמת אישית.

ד"ר שריר מתארת את ביקורתו של הרמב"ם על הרופא והשגותיו, על תכונותיו המעולות אך גם על שגיאותיו. היא מדגישה: "נוכחתי שהרפואה כיום ממשיכה במידה רבה את גישתו הרציונליסטית, הפוזיטיביסטית וההוליסטית של הרמב"ם, שעל בסיסה קמה 'הרפואה החדשה'." ואכן כרך ו' של הסדרה עוסק ברפואה החדשה־דמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה. הכרך מתייחס לחידושים פורצי דרך ברפואה ובביוטכנולוגיה. כרך ז' עוסק במגפות בספרות ובמציאות, עם התייחסות מיוחדת לפנדמיית הקורונה על היבטיה המדעיים־מחקריים, החברתיים, המשפטיים והאתיים.

בכרך ח' מנתחת הסופרת שבע יצירות של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית שפעלו במפנה המאה ה־20 ולאחריו על רקע התמורות המסעירות בכל שטחי התרבות, הספרות, ההגות, האומנות, הרפואה והמדע. היהודים השתלבו במקצועות החופשיים, בחיים התרבותיים והאינטלקטואלים של אירופה בה בעת שהשתלבותם החברתית הייתה בעייתית בשל היחס האמביוולנטי והחשדנות שהופגנה כלפיהם. חלקם התנכרו ליהדותם. מדובר בשטפן צווייג, ארתור שניצלר, פרנץ וורפל ובסופר הגרמני הלא יהודי תומאס מאן. הסופרת מפענחת את גישתם של ענקי רוח אלה לאדם על מורכבותו, להלכי הרוח שפשטו באותה התקופה כלפי נושאים אוניברסליים, למחלות שהיו נפוצות בתקופתם ודרך ריפוין ולדמותו של הרופא.

ד"ר לימור שריר מיטיבה לגייס בעבורכם את אונה במיטבה, כשהיא מציגה בפניכם את משמעות מקצוע הרפואה דרך מספר רב של יצירות ספרותיות הנותנות משמעות למקצוע הרפואה. ספרה רב הכמות והאיכות ישרת את ציבור הרופאים, אשר לעיתים קרובות נתקפים בספקות בוחני כליות ולב של "למען מי אני עמל?". אין ספק שספר זה יהווה כיוון דרך למחשבה כיצד למצוא משמעות לעיסוק במקצוע הרפואה, גם בעיתות קשות ועל סף הייאוש. אך לא זו בלבד, יש בספר זה הארה הומניסטית ופילוסופית על אודות משמעות החיים ועל הצורך של הרופא להיות אידיאליסט ואידיאולוג, כי הרי בבסיס מקצוע הרפואה מצויות השאלות האתיות. והרופא, כאיש מוסר, ימצא הרבה כיווני דרך והכוונות מאירות עיניים בספר מחונן, מבריק ובהיר זה. לא בכדי סדרת הספרים זכתה בפרס על שם ד"ר מדשה איינהורן לחקר ספרות ורפואה.

פרופ' שלמה גיורא שוהם

שלמה גיורא שוהם הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הקרימינולוגיה לשנת תשס"ג, חתן פרס אמ"ת, חבר האקדמיה האמריקאית לקרימינולוגיה, בעל פרס היוקרה על שם לין גליק ובעל תואר כבוד מראש ממשלת צרפת.

הסדרה כוללת שמונה כרכים

כרכים א' עד ד' מכילים עשרה שערים כדלקמן:

שער ראשון: יחסי רופא־חולה, מחלות וביקורת על עולם הרפואה ביצירות סופרים
שער שני: היבטים אתיים בקשר רופא־חולה
שער שלישי: על השיגעון
שער רביעי: המוח בעידן העתיק, הקורפוס ההיפוקרטי ושבועת היפוקרטס
שער חמישי: על עגנון ועולם הרפואה, ועל רופאים מסתכנים
שער שישי: רופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה
שער שביעי: הנכות בספרות
שער שמיני: מות החולה
שער תשיעי: עולם הרפואה ביצירות ד"ר לימור שריר
שער עשירי: הרצאות סופרים ודיונים בקורס ספרות ורפואה

כרך ה': על הרמב"ם והרפואה

כרך ו': הרפואה החדשה — דמותו של הרופא בעידן המידע והטכנולוגיה

שער ראשון: הרפואה החדשה
שער שני: על אבטחה בעולם הרפואה
שער שלישי: על ספרות בדיונית וסרטי מדע בדיוני

שער רביעי: הרהורים על דילמות מוסריות ואתיות בעידן הרפואה החדשה

כרך ז': על מגיפות בספרות ובמציאות ועל פנדמיית הקורונה

כרך ח': ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי מלחמות

מבוא לכרך ח'

בכרך זה בחרתי לנתח שבע יצירות של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית שפעלו במפנה המאה ה־20 ולאחריו: שטפן צווייג, ארתור שניצלר תומאס מאן ופרנץ וורפל. היצירות הן: אמוק, סיפור חלום, פרופסור ברנרדי, דוקטור גראסלר רופא המרחצאות, המרומה, מוות בוונציה וארבעים הימים של מוסה דאג.

את ספרו המונומנטאלי של פרנץ וורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג,¹ על אודות רצח העם הארמני על ידי הטורקים, קראתי לפני שנים. אך לאחר ה־7 באוקטובר 2023 — בעקבות הטבח הנורא שביצעו אנשי ארגון הטרור חמאס בשיתוף פעולה של תושבי עזה באזרחי ישראל — שבתי לקרוא ולהתעמק בו. היצירה קיבלה בעיניי משמעות חדשה ונוקבת, שאותה אפרט בהמשך.

רוב הסופרים שאני מתעמקת ביצירותיהם פעלו בווינה בתקופה שנודעה בשם "Fin de siècle". בתקופה זו, בשנים סביב 1900, נולדו המודרניזם, הפסיכואנליזה וההגות הרדיקלית. התרבות הייתה נתונה אז ביצר התחדשות ופעפוע, בתמורות ובתנודות בין דקדנטיות לדחף ההתחדשות.

התרחשות תרבותית עשירה פשטה בווינה בכל תחומי היצירה: האופרות של ריכרד שטראוס, גוסטב מאהלר וארנולד שנברג; ציוריהם של גוסטב קלימט, אגון שילה ואוסקר קוקושקה; הארכיטקטורה של אדולף לוס ואוטו וגנר; הספרת והשירה של חוג "וינה הצעירה" שעליו נמנו ארתור שניצלר, הוגו פון הופמנסטאל, ריכרד בר־הופמן, הרמן באהר, קרל קראוס ואחרים; הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין ושל החוג הווינאי; והולדת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד.

אף שהייתה רוויית אי־ודאות, סתירות וחרדות לעתיד, תקופת האמנציפציה היוותה גם תקופה של התקדמות יוצאת דופן, אופטימיות ותקווה. התקופה שקדמה ל־1914 הייתה תקופת השיא של האמנציפציה היהודית במרכז אירופה. בספרו העולם של אתמול² כינה שטפן צווייג (1942-1881) את החיים בווינה, תוך כדי אידיאליזציה ובלא מעט תמימות, "תור הזהב של הביטחון".

אך וינה לא הייתה אז באמת כפי שתיאר. הייתה זו עיר מרובת מוצאים אתניים, דתות ולאומים, מוקד למהגרים מכל רחבי אירופה כגון פולנים, צ'כים, סלובקים, רומנים, יהודים ורבים אחרים.³ רובם הגדול של המהגרים היהודים התגוררו בליאופולד שטראסה בתנאי עוני. לקח זמן רב עד שחלקם התגברו על מעמדם בהשוואה לבורגנים, שהתגוררו באזורים מפוארים בעיר.

וינה לא הייתה מקום שקט ושליו, אלא עיר של מאבקים והפגנות. מי שישב בארמונות המפוארים של ה"רינג" לא ממש חש באי־השקט שמסביב. בעולם שבחוץ התחוללו מלחמות, ביניהן מלחמת יפן ורוסיה ומאבקים בבלקן, הקרובה לאוסטריה, כנגד האימפריה העות'מאנית המתעוררת. השיא אירע בשנים 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה. איכשהו הבורגנים בווינה לא התעניינו מי יורה ובמי יורים ברחובות שלידם. העולם אז בהחלט היה שונה מזה שמופיע בתיאורו של צווייג. היה זה עולם קשה, קשוח, לא שוויוני ומעמדי.

בווינה שררו הבדלי מעמדות והחלו מאבקים בין מעמד הפועלים למעסיקים. נוצרו איגודים מקצועיים שדרשו ב־1905 זכות בחירה שווה, כאשר עד אז זכות ההצבעה ניתנה על פי המעמד החברתי וכמות המיסים שכל אחד שלם. המוסר והנימוסים היו קשורים בדיסציפלינות נוקשות של הגוף ושל חיי המין. מעמד הנשים היה בעייתי. הנשים היו לבושות בשכבות ומכוסות מכף רגל ועד ראש כשנאסר עליהן להראות את הקרסוליים. הפסיכואנליזה נועדה בתחילה לטפל בהיסטריה של נשים ממעמדו של שטפן צווייג עצמו.

האנטישמיות שימשה בסיס לעליית מפלגתו של ראש העיר קרל לוגר (1910-1897), והיא הלכה ופעפעה בחברה. למרות הניסיונות הבלתי נלאים, שאכן צלחו בחלקם, למנוע את כניסתם של היהודים שלא הוטבלו לנצרות לחברה — שהייתה עדיין חברה קתולית מסורתית — ולפוליטיקה המקומית (כמו גם לפוליטיקה הממלכתית), נראה כי לא היה אפשר לעצור את התקדמותם הכלכלית והחברתית.

עם הזמן היהודים, שהיו ברובם מהגרים או בנים של מהגרים, אימצו את הגרמנית כשפתם והקפידו על מתן חינוך והשכלה על פי הנהוג בחברה ההגמונית הליברלית הגרמנית. שיעור המוביליוּת החברתית והכלכלית של היהודים היה גבוה משל שאר קבוצות המהגרים, ושיעורם בקרב הבורגנות הווינאית, הגבוהה והמשכילה, היה גבוה באופן ניכר וללא שיעור ביחס לחלקם באוכלוסייה. למרות הקשיים הם הצליחו להשתלב במקצועות החופשיים ובחיים האינטלקטואליים והתרבותיים של העיר ושימשו כרופאים, פיזיקאים, כימאים, ביולוגים, מחזאים, עיתונאים ומבקרים.

הרכב החברה הפסיכואנליטית היה על טהרת היהודים, למעט קרל יונג. זיגמונד פרויד חשף לעולם את העולם המורכב של התת־מודע ואת חשיבותם של האינסטינקטים הראשוניים, בעיקר של הדחפים המיניים בהתפתחות הפרט, תיאוריה שהשפיעה על יוצרים מודרניסטים רבים. יצירותיהם עסקו בבעיות זהותו של היחיד בחברה המודרנית, זהות שהם כינו "האדם החדש". כפי שתיאר שטפן צווייג: "משהו בנפשו של היהודי מבקש מבלי דעת להימלט מהמפוקפק מבחינה מוסרית, מהמיאוס, מהקטנוני והבלתי רוחני שדבקו במסחר ובכל העסקים, כדי להתעלות אל תחום הרוח", שאיפה לברוח אל הרוחניות הצרופה בתחום ההגות, בתחום הספרות וגם במדע.

היהודים השתלבו גם בתמורות המסעירות שחלו בעולם המדעי בשליש הראשון של המאה ה־20, ובפרט בשינויים הדרמתיים שחלו עם פיתוח "הפיזיקה החדשה" (תורות היחסות הפרטית והכללית והפיזיקה הקוונטית, שכונו בהמשך על ידי הנאצים בשם "הפיזיקה היהודית"). כשליש מזוכי פרס הנובל בפיזיקה בתקופה שבין 1945-1905 היו גרמנים או אוסטרים, וכמחציתם יהודים. תיאור מרתק של חיי המדע התוססים של מרכז אירופה בשנים 1933-1900 מופיע בפרקים הראשונים בספר של רוברט יונק שבעתיים כאור החמה⁴, כולל תיאור ההתדרדרות המדעית של המדע הגרמני עם עליית הנאציזם והרדיפה אחר המדענים היהודים עד הגירתם מאירופה.

השתלבותם החברתית של היהודים הייתה קשה יותר. היחס החברתי כלפיהם היה אמביוולנטי וחשדני ולכן חלקם לא העמידו את יהדותם בראש מעיניהם, כזיגמונד פרויד וארתור שניצלר. היו כאלה שהגדירו את שייכותם היהודית באופנים לא דתיים, כדוגמת תיאודור הרצל וריכרד בר הופמן, וכאלה שהמירו את דתם כגוסטב מאהלר, קרל קראוס או ארנולד שנברג. חלקם היו בנים להורים שהתנצרו, כדוגמת אביו של הפילוסוף הנודע אמיל ויטגנשטיין.

היהדות לא עמדה גם בראש מעייניו של שטפן צווייג (1942-1881), יליד וינה. הוא מעולם לא פיתח שנאה עצמית כיהודי, אבל גם לא הזדהה כיהודי. דרך המחשבה שלו לא תאמה את זאת היהודית, אבל הרגישות וההומניות שלו כפי הנראה הושפעו מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על העולם ומצד שני הוא היה התגלמות של עולם — חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה ה־20 באירופה.

באחד המכתבים במסגרת חליפת המכתבים ביניהם בין השנים 1922-1921 כתב צווייג להנס רוזנקרנץ: "מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית..." בהמשך כתב לו: "גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי — הבעייתי תמיד... אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה”.⁵, ⁶

צווייג, שהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בשליש הראשון של המאה ה־20 בגרמניה. בזיכרונותיו הודה שבשנים 1934-1933 איש בגרמניה או באוסטריה לא העלה על הדעת מה עתיד לקרות. כנהוג באותה התקופה בקרב אינטלקטואלים ואנשי רוח במרחב דוברי הגרמנית, צווייג הכיר ושיתף פעולה עם סופרים ומשוררים נודעים בעת שנסע במיוחד לפוגשם ברחבי אירופה כדי ליהנות מהפריה הדדית. הוא התעמק ביצירותיהם ואף תרגם מהן לגרמנית. כמו כן שיתף פעולה עם המלחין הנודע ריכרד שטראוס (1949-1864), שהיה נערץ על היטלר, וששימש בין השנים 1935-1933 כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך".⁷

צווייג נענה לבקשתו של שטראוס וכתב לו ליבריות לאופרות שהלחין, כדוגמת האופרה "האישה השתקנית" שעלתה בהופתיאטר של דרזדן למרות ציון שמו של צווייג היהודי בכרזות. בהמשך צווייג הוזמן לחקירה בגסטאפו עקב קשריו עם ריכרד שטראוס, שפוטר ממשרתו לאחר שהמשיך להתכתב עם צווייג. ספריו של צווייג נאסרו לפרסום והוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים. הוא חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי ולבסוף התיישב בברזיל, ארץ שאהב אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי שמע. צווייג כתב במכתב התאבדותו על אירופה בימי שלטון הנאצים: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת."⁸

בספרי בחרתי לנתח בצורה מעמיקה את יצירתו אמוק, העוסקת בעולמו המרתק של רופא על תחושותיו, לבטיו, מאבקיו האישיים והאתיים הקשורים ביחסי רופא־חולה, והנחשפים בה במסגרת של סיפור בתוך סיפור. היצירה שופכת אור על מחלות וסוגיות רפואיות הרלוונטיות גם לימינו.⁹

ארתור שניצלר (1931-1862) היה מחזאי, סופר ורופא יהודי אוסטרי, ונחשב לאחד הסופרים הפוריים של הקיסרות ההבסבורגית בסוף ימיה. המעבר מרפואה לספרות הוא מעניין. ב־1879 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה וסיים ב־1885. הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי הכללי בווינה כמתמחה ברפואה פנימית וכן עבד במחלקות הפסיכיאטרית והדרמטולוגית. ב־1886 עבד גם כאסיסטנט לפסיכיאטר הנודע מיינרט (Meynert), שאצלו התמחה גם זיגמונד פרויד. בהמשך עבד עד 1893 בקליניקה של אביו, רופא אף אוזן וגרון נודע בווינה. בין השנים 1893-1886 פרסם שניצלר מאמרים רפואיים ומחקרים בכתב העת הרפואי שייסד אביו, "Internationalen Klinischen Rundschau". בין השאר פרסם מאמר על אפוניה פונקציונלית ועל הטיפול בה באמצעות היפנוזה וסוגסטיה שנקרא "Uber funktionelle Aphonie und deren Behandlung durch Hypnose und Suggestion" (1889).

עם הזמן הפך שניצלר לסופר ומחזאי, ומסוף המאה ה־19 ואילך הפך לאחד המחזאים האוסטרים המפורסמים ביותר. הוא כתב מחזות ופרוזה שבהם הדגיש בעיקר את התהליכים הפסיכולוגים המתחוללים בנפשם של גיבוריו. העלילה ביצירותיו של שניצלר מתרחשת לרוב בסביבה הקונקרטית של וינה של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, כאשר גיבוריו הראשיים הם דמויות טיפוסיות לחברה הווינאית של אז: קצינים ורופאים (שניצלר היה אחד הקצינים היהודים הראשונים בצבא ההבסבורגי), אומנים ועיתונאים, שחקנים וגנדרנים נהנתנים, וכן נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר ושימשה בידי מתנגדיו — בראש ובראשונה קרל קראוס — כנשק אשר בעזרתו ביקשו להציג את שניצלר כפשטני ושטחי. ביצירתו של שניצלר מופיעים לא פעם גירושין — כמו למשל במחזה השערורייתי "המעגל" — רומנים חשאיים ונשים כגיבורות ראשיות.

ארתור שניצלר וזיגמונד פרויד היו תושבי אותה עיר, בני אותו זמן ובני אותה קהילה, אך לא נפגשו מעולם. לדברי פרויד: "לכל מקום שאליו האנליטיקאי מגיע, הוא מגלה שהיה שם סופר לפניו". דהיינו הכתיבה הספרותית השפיעה מבלי דעת על התפתחות הפסיכואנליזה, והיא עצמה השפיעה על היוצרים המודרניסטים בכל התחומים. שניצלר הכיר את התיאוריות של פרויד בתחומי הפסיכואנליזה, ¹⁰וביצירותיו נתן ביטוי לאיסורים השונים, בעיקר המיניים, אשר רווחו בחיים הציבוריים כמו גם בחיי הפרט בחברה בת זמנו, אשר הייתה משועבדת לערכי הרציונליות והקדמה. שניצלר הדגים את פעולתם של כוחות בתת־מודע שאינם נשמעים להיגיון. פרויד עצמו היה מלא הערכה לתובנות הפסיכולוגיות העמוקות שביצירותיו של שניצלר וביטא זאת אף במכתביו אליו. הוא ראה בארתור שניצלר את כפילו הספרותי.

ב־1900 פרסם פרויד את ספרו פשר החלומות שבו הוא מכמת ומקטלג את הפעילויות המורכבות של תת־ההכרה. ביצירה זו הודגשה התזה שתכליתו של החלום למלא את המשאלה המינית הלא מודעת. בספרו משחרר פרויד את חקר החלום מתוך הספקולציות הרומנטיות ומעבירו לתחום של השיח המדעי הפוזיטיביסטי.¹¹ היצירה סייעה בהסרתה של המחיצה המסורתית שחצצה בין קהילת הרופאים לבין קהילת המטופלים ואף הרחיבה את מעגל המתעניינים במחקריו של פרויד. במקרים רבים התעניינותם של אומנים, חוקרי ספרות, פולקלוריסטים והיסטוריונים באנליזה של החלומות הדביקה את זו של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בני התקופה.¹²

בכרך זה בחרתי לנתח, בין השאר, את יצירתו של ארתור שניצלר סיפור חלום.¹³ סיפור חלום הוא סיפור על זוגיות אשר מתרחש במהלך יממה וחצי ומתאר בפרק הזמן המצומצם הזה את שגרת חייהם של בני זוג בווינה. חייהם מתוארים כהרמוניים, אך מתחת לפני השטח רוחשים חיים רגשיים אחרים. במהלך העלילה ניווכח שהאירועים שעוברים על הדמויות יכולים להתפרש כהזיה או חלום. לנובלה מאפיינים פסיכולוגיים מובהקים, שבהם ממלא החלום תפקיד מרכזי. בעוד שהווידוי — שההיבט המרפא שלו חותם את הנובלה — מעיד גם הוא על קשר לתיאוריות פרוידיאניות, כאשר הנרטיב התרפויטי שלו קשור לביטוי המודחק.

שניצלר נמנה כאמור על האליטה התרבותית הווינאית. בין ידידיו נמנו גוסטב מאהלר, שטפן צווייג, ברונו ואלטר, פליקס זאלטן ופרנץ וורפל — כולם יהודים שהקשר שלהם עם היהדות היה רופף ובעייתי ושסבלו מגילויי אנטישמיות. יצירה אחרת שבחרתי להתעמק בה היא מחזהו פרופסור ברנרדי,¹⁴ העוסק בדילמה האתית של הרופא, גיבור היצירה, המסתבכת כאשר היא נבחנת בווינה של 1900 על רקע האנטישמיות המושרשת בחברה האוסטרית המתוארת בפרוטרוט בעלילת המחזה. עולם בית החולים מהווה מיקרוקוסמוס המצביע על המתחולל בחברה הכללית. עם זאת בחרתי לבחון את היצירה לא רק תוך התייחסות לתקופה שבה נכתבה אלא גם להשוות את עולם הרפואה ואת הדילמות האתיות המתוארות בה לאלה של תקופתנו.

רופא רווק מזדקן, הרפתקן בצעירותו, שבוחר בשנות ה־50 של חייו לעסוק במקצועו בבתי מרפא קטנים באירופה מתואר בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות.¹⁵ שניצלר מתעכב ביתר שאת על תיאורו הסובייקטיבי של הגיבור כאדם על חולשותיו, הנשים שבחייו והתחבטויותיו כאשר הוא שוזר ביניהם פרטים שונים שמשלימים את דמותו ומאירים את יחסו למקצוע הרפואה ואת הדילמות האתיות שהוא נתקל בהן במסגרת הקשר הייחודי רופא־חולה.

פאול תומאס מאן, יליד ליבק שבגרמניה (1955-1875), היה סופר, מסאי ומחזאי גרמני שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1929, בפרס גתה מטעם גרמניה המערבית ומטעם גרמניה המזרחית, שניהם ב־1949, ובפרס שילר לשנת 1955. הוא נודע בעיקר בנובלות וברומנים הריאליסטיים והאירוניים שלו, המספקים תובנות אנושיות אוניברסליות.

מאן נמנה עם המתנגדים הבולטים והחשובים ביותר של הנאציזם. ב־17 באוקטובר 1930 נשא מאן נאום באולם בטהובן בברלין, שהוכר בהיסטוריה בשם "הפנייה הגרמנית”. הוא כינה את הנציונל־סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל מאן, ממקום גלותו בשוויץ, בכתיבת קובץ המכתבים "מאזינים גרמנים", שיועד לתושבי גרמניה הנאצית.¹⁶ באותו זמן שודרו מן הקובץ 25 מכתבים בגלי רדיו ארוכים ובינוניים בידי הבי־בי־סי לגרמניה הנאצית, כחלק ממאמצי התעמולה נגדם של בנות הברית. באחד השידורים — שהיה יוצא דופן מבחינת עזות הדברים שהוטחו בו נגד הנאצים, כמו השוואת החיילים הגרמנים לרוצחים שפלים אשר טובחים כל דבר הנקרה בדרכם כולל שבויי מלחמה — אמר: "היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו? ואם הוא יודע זאת, אל יתפלא על אשר לאור עובדות כאלה הופכת הקריאה להשמיד את הנאצים לקריאה להשמיד את הגרמנים בכלל. כל עוד העם הגרמני לא יגיע לידי הכרה כי הוא עם ככל העמים עם יתרונות מסוימים וחסרונות מסוימים, לא ימצא לעצמו מקום בין העמים ולא יוכל לקחת חלק בבניית עולם חדש ובפיתוח התרבות".

לשידורים אלו הייתה גם חשיבות עליונה לגבי הדיווח על מצב היהודים תחת שלטון גרמניה הנאצית. מאן היה לסופר הגרמני הראשון, ולאחד מראשוני הדוברים אשר התריעו עוד במהלך המלחמה על השואה שהתרחשה באושוויץ. בקובץ המאמרים זאת המלחמה משנת 1940 ¹⁷ כתב: "כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא־אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב לב בישותם, את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עַם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך לא על ידי אלוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ בני אדם מופקרים ושיכורים מדם? מרה ואפלה היא הדרך אל המטרה שהם הציגו לך, ואיום יהיה מצבך משתשיג את המטרה. בידוד, שנאת העולם כולו, שלילת זכויותיך האזרחיות והרוחניות ואובדן דברים רבים אחרים — כל אלה מונו לך לעולמים".

בספרי בחרתי לנתח שתיים מיצירותיו: המרומה עוסק בעולמה של אישה בגיל המעבר, בת למשפחה בורגנית שחיה בדיסלדורף שבגרמניה במאה ה־20 לצד בנה ובתה לאחר שהתאלמנה מבעלה, אשר מתאהבת עד כלות בבחור צעיר;¹⁸ היצירה השנייה היא מוות בוונציה העוסקת בהתאהבות ובתשוקה הומו־ארוטית של סופר מזדקן לנער יפהפה בעת פגישתם האקראית במלון בוונציה, על רקע התפרצות מגפת הכולרה בעיר.¹⁹ רוב ההתרחשויות קשורות כפי הנראה לאוטוביוגרפיה של מאן, כפי שאפרט בניתוח היצירה.

בכל היצירות שבחרתי לחקור בכרך זה — מלבד חקר ההעלילה עצמה, ניתוח הדמויות על תיאורן הפיזי, עיסוקיהן ונטיות ליבן — אני מתעמקת גם בעולמם הנפשי של הסופרים, בהתחבטויותיהם ובדילמות מוסריות ומצפוניות שנתקלו בהן בהתאם לנורמות שהיו מקובלות בחברה שבה חיו ופעלו.

יוצאת דופן היא התייחסותי לספרו של פרנץ וורפל ארבעים הימים של מוסה דאג שבו, כאמור, אני מתעמקת בתופעה של רצח עם ופשעים נגד האנושות, בסצנות שבהן מתגלה האדם בשיא אכזריותו ושפלותו. כמו כן, אציג גם את הרקע ההיסטורי שקדם לכתיבת הספר, את חייו ודמותו האמביוולנטית של וורפל ואחדים מגיבורי העלילה, בעיקר את הכומר המנהל את בית היתומים. הדילמה של הכומר מאפשרת לנו לנסות ולבדוק מזווית ראייה מוסרית את ההכרעה במצבים של חיים ומוות ולהרהר: האם החיים קודמים למוסר? האם לגיטימי שאדם ידאג תחילה לאינטרס שלו בטרם ידאג לאלה של הזולת? והאם רשאי אדם להעדיף את חייו על פני ציבור הנתון לטיפולו? מכאן נדרש הדיון להשוואה ליאנוש קורצ'אק.

כרופאה בהכשרתי אני רואה חשיבות מרובה בפענוח הקשר שבין ספרות ורפואה, שעובר כחוט השני ביצירות. אני מנתחת מחלות ומצבים רפואיים, פיזיים ונפשיים שמופיעים בטקסטים. לצד תיאור ההתייחסות למחלות בתקופה שבה נכתבו היצירות, אני מרחיבה במחקרי על אודותן מהידוע לנו ממדע הרפואה בימינו. במהלך הכתיבה התעכבתי על גורמי המוות ממחלות וממצבים רפואיים של גיבורי היצירות הדמיוניים המתוארים בסיפורים ותהיתי מה הקשר ביניהם ובין מקרי המוות האמיתיים שאירעו באוכלוסייה הכללית בתקופה שבה נכתבו. לשם כך, אדון תחילה ברקע הרפואי שלאורן נכתבו.

בתחילת המאה ה־19, לאחר המהפכה הצרפתית, נכנסו רופאים בחסות השלטון החדש לבתי החולים הציבוריים והפכו אותם למוסדות מחקר והכשרה.²⁰ בתקופה זו, השלימה הרפואה המערבית את עיצובה כמדע בעל מתודולוגיה של תיעוד, ידע מצטבר ושיטות סדורות להסקת ידע. ביסוסה של הרפואה המערבית כרפואה הגמונית נבע משני מקורות: שיתוף פעולה עם המנגנון הפוליטי, ועיצוב המחשבה הרפואית כמחשבה מדעת. האנתרופולוג ארתור קליינמן (Arthur Kleinman)²¹ מייחס את הדומיננטיות של הביו־רפואה — כפי שהוא מכנה את הרפואה המערבית — לאקלים התרבותי של החברה המערבית, המדגישה את האובייקטיביות שבחומר ותולה במטריאליזם את הכמיהה לוודאות.

בתחילת המאה ה־19 הכירו הרופאים את הגוף לפרטיו, כמו כן תהליכים פיזיולוגיים בגוף האדם: התפתחו חקר התא, אפשרויות דיאגנוסטיות כולל הרכב המוח והאנדוקרינולוגיה; חלה התקדמות עצומה בנושא החיסונים (לואי פסטר — Louis Pasteur‏) וקודם ענף המיקרוביולוגיה — ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה (רוברט קוך — Robert Koch); התגלו מתג השחפת ומתג הדיפטריה (פרידריך לפלר — Friedrich Loeffler) ופרזיטים כמחוללי מחלות כגון מלריה וקדחת צהובה; נחקרו מחלות כגון עגבת וקדחת; התפתח מערך חיטוי פצעים ומערך ההרדמה בכלורופורום (תומאס מורטון — Thomas Morton); הומצאו מכשירי חדר ניתוח כולל כפפות ומסכות (ג'וזף ליסטר — Joseph Lister); הוכח תפקידן של הכדוריות הלבנות במערכת החיסונית (אליה מיצ'ניקוב — Elie Metchnikoff) והחלו לפתח חיסונים נגד טטנוס, אבעבועות שחורות (אדוארד ג'נר — Edward Jenner) דבר, דיזנטריה ועוד; התגלו קרני הרנטגן וקרני הרדיום (פייר ומארי קירי — Pierre and Marie Curie) וחלה התקדמות רבה בתחום מחלות הנפש. בשלהי המאה ה־19 המשיכו התגליות ששינו את פני הרפואה. עם זאת, בתקופתם של הסופרים במרחב דוברי הגרמנית, שיצירותיהם מהוות מושא למחקרי, לא התגלו עדיין תרופות רבות המשמשות בימינו. אלה יכלו למנוע את מותם של מיליוני חולים בני התקופה, ומותם של הגיבורים החולים המתוארים ביצירות אלה מעידות על כך.

נושא קרדינלי הוא החסר באנטיביוטיקה. הפניצילין התגלה על ידי אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming) ב־1928, אך המחקר בתחום התפתח ב־1939 והגיע לשימוש מעשי רק לאחר 1941 ובעיקר ב־1944, כאשר זריקות הפניצילין הגיעו אל שדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. ב־1945 קיבלו אלכסנדר פלמינג, הווארד פלורי (Howard Florey) וארנסט בוריס צ'יין (Ernst Boris Chain)²² יחדיו את פרס הנובל לרפואה בעבור פיתוח הפניצילין, שהייתה לאחת התרופות היעילות והנמכרות ביותר בהיסטוריה. העידן שלפני השימוש באנטיביוטיקה גרם למוות של עשרות מיליוני אנשים, בין השאר מזיהומים מינוריים. ביצירות שנחקרות על ידי מוזכרים זיהומים שהתפתחו לאלח דם (ספסיס) וגרמו למות גיבורות העלילה, למשל זיהום לאחר הפלה מלאכותית המופיע בסיפור אמוק ובמחזה פרופסור ברנרדי. התייחסות נרחבת להפלות מלאכותיות תוכלו למצוא בניתוח הסיפור אמוק.

אחת המחלות הנפוצות בתקופה שבה מתוארות היצירות הייתה העגבת (סיפיליס). לפי תיאורו של צווייג, "הנערות סולקו מהחיים על ידי מחיצות אטומות והועמדו תחת פיקוח המשפחה, התפתחותן הגופנית והרוחנית נבלמה, הצעירים נאלצו לעשות מעשיהם בחשאי ובעורמה, במצוות מוסר שאיש לא האמין בו ולא קיים אותו".²³

שטפן צווייג התייחס למחלות מין שהרפואה בזמנו לא ידעה להתגבר עליהן ועל אופן הריפוי המאוס והמשפיל שנוסה אז כדי לטפל בהן. למשל, הוא כותב לגבי טיפול בעגבת: "שבועות על שבועות היו מושחים את גופו של חולה העגבת בכספית, והתוצאה הייתה נשירת שיניים ופגעי בריאות אחרים. קורבן המחלה האומלל הרגיש שגם נפשו זוהמה כגופו. וגם בתום ריפוי מחריד זה לא הובטח לו שלא יפרוץ החיידק הזומם משביו ויתעורר, ישתק את האיברים וירכך את המוח. לא ייפלא אפוא כי צעירים רבים שלחו יד בנפשם לאחר האבחנה..."²⁴

צווייג מזכיר את פאול ארליך (1915-1854), רופא וחוקר יהודי-גרמני שחזה את התופעה האוטואימונית, היה חלוץ הכימותרפיה וזכה בפרס נובל לרפואה ב־1909. הוא חקר והשתמש ב־Salvarsan) Arsphenamine) לריפוי עגבת, חומר רעיל לגוף שעלול לגרום לנזק לכבד ואף למוות. למחקר בתרופה הייתה חשיבות עצומה שכן הוא היווה זרז למחקר שהוביל לפיתוח תרופות הסולפה, הפניצילין ומיני אנטיביוטיקה אחרות.

ארתור שניצלר תיאר ביצירותיו דמויות טיפוסיות בחברה הווינאית בת התקופה, כולל את נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר. חלק נכבד ביומניו ובאוטוביוגרפיה שלו מוקדש לחוויותיו המיניות, ובהקשר אליהן למערכות היחסים שלו עם נערות שזכו לכינוי "הנערות המתוקות" כגון גוסטי, אנני וז'נט. שניצלר מתאר את אנני כ"נערה בלונדינית קטנה וחמודה", המתגלה כבעלת ניסיון רב עם גברים. "הייתה מוכתמת אך ללא חטא, תמימה בלי בתולין, ישרה אבל גם יודעת להוליך שולל."²⁵

ביצירות שנחקרו על ידי מופיעות מחלות שונות שנגרמות מרעלנים של חיידקים כגון דיפטריה, סקרלטינה וכולרה. מות החולים נגרם בהיעדר טיפול נכון, בהיעדר תרופות אנטיביוטיות ובהיעדר נקיטת היגיינה ציבורית. הטיפול במחלות פרזיטריות כגון המלריה שטופלה בסיפורו של צווייג אמוק בכינין בהיעדר תרופות המונעות מלריה הנפוצות כיום גבתה חיים רבים. במוות בוונציה אני מתייחסת לנושא ההקפדה על הגיינה ציבורית והתנהלות השלטונות בעת מגיפה, אשר כשלו במיגור מגפת הכולרה בשל אינטרסים זרים לבריאות הציבור תוך גרימת מותם של המונים.

רבות נכתב על מחלת השחפת ותרבות הסניטריום בספרות הכללית והעברית בכלל ובספרו הנודע של תומאס מאן הר הקסמים. לכן בחרתי לעסוק במחלה ביצירתו דוקטור גראסלר רופא המרחצאות שמושאה הוא רופא שבחר לעבוד כרופא סניטריום, והמשאפה המוזכרת בסיפור מרמזת על התייחסות למחלת השחפת.

ב־24 במרץ 1882 הודיע ד"ר רוברט קוך על גילוי החיידק גורם השחפת — המיקובקטריום טוברקולוזיס. אך בתקופה שבה נכתבו היצירות לא הייתה תרופה למחלה ונהגו לבודד את חולי השחפת בבתי מרפא (סניטריום) שהיו ממוקמים בהרים באוויר הצח. השחפת גרמה למותו של אחד מכל שבעה אנשים באירופה ובאמריקה. למרות התקוות הגדולות שליוו את גילוי החיידק, מתו משחפת מאז ועד היום לפחות עוד 200 מיליון בני אדם בעולם. שחפת היא עדיין מחלה מידבקת שכיחה, אשר גורמת למותם של למעלה מ־2 מיליון אנשים מדי שנה.

הפניצילין כאמור, התרופה האנטיביוטית הראשונה שפותחה, אינה יעילה לטיפול בשחפת. רק ב־1946, כאשר פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין ולאחר מכן האיזוניאציד, נוצר לראשונה טיפול יעיל לריפוי המחלה. כיום ישנן כמה תרופות יעילות לטיפול במחלה. העיקריות שבהן: אתמבוטול, ריפמפין, איזוניאזיד ופירזינאמיד.

בהמרומה מאת תומאס מאן מופיעה התייחסות לסרטן הרחם ולמוות שנגרם בגינו. הכימותרפיה התפתחה והלכה בעיקר משנות ה־50, כאשר מדע האימונולוגיה והתרופות האימונותרפיות המקובלות בימינו מאריכות בצורה ניכרת את חיי המטופלים. חלק מהירידה בתמותה נזקפת לפעולות מניעה ולשיפור ביכולת הגילוי המוקדם שלא היו בתקופתם של הסופרים המוזכרים בכרך זה. בנוסף, ההבנה של הפרופיל המולקולרי של הגידולים חיונית כיום לבחירת הטיפול התרופתי וברוב סוגי הסרטן כשרק תת־קבוצה של חולים יראה תגובה לתרופה חדשה.

כאשר אני דנה במחלת השחפת ובמחלת הסרטן, חשוב להזכיר את הסופרת, הפילוסופית ובמאית הקולנוע האמריקנית־יהודייה סוזן סונטאג, (Susan Sontag 2004-1933), השואלת בספרה המחלה כמטאפורה (1978) באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות: האם דימויים של מחלות משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? היא קוראת תיגר על המנטליות של "האשמת הקורבן", שמסתתרת מאחורי השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן. היא מדגימה את טיעוניה תוך כדי בחינת היחס למחלת השחפת במאה ה־19 ולמחלת הסרטן במאה ה־20. לטענתה שתי המחלות מתקשרות עם תכונות פסיכולוגיות. היא סוברת שמטאפורות ומונחים המשמשים לתיאור שתי המחלות הובילו ליצירת קשר בין המבנה האישיותי של החולה לבין המחלה הפיזית עצמה. השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, אומנים, וקשורה בתשוקות חסרות מימוש וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים. לסרטן, לדבריה, מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות והדחקה.²⁶

אוטם שריר הלב הגורם למות החולה מוזכר בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות וגם בסיפור חלום. בסיפורים מוזכר טיפול במורפין המקובל גם כיום. לא היה אז טיפול ניתוחי למחלה. יש לציין שמתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 — אז החל עידן ניתוחי המעקפים — חלה ירידה גדולה בשיעורי התמותה ממחלות לב, וכיום הטיפול המקובל באמצעות סטנטים בצנתור דחוף מונע פגיעה בשריר הלב ומציל חיי חולים רבים.

ביצירות שנחקרו על ידי מצאתי התייחסות גם למצבים פסיכיאטריים. דיכאון והתאבדות מופיעים באמוק וגם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. פסיכיאטרים תלו ציפיות רבות במהפכה הפסיכו־פרמקולוגית. רבים מהם נוטים לדבר על "חוסר איזון כימי במוח" כבסיס להפרעות נפשיות וכהצדקה לטיפול תרופתי. אולם 50 שנות מחקרים לא הצליחו לחשוף בצורה עקבית ומשכנעת פגם נוירו־כימי כבסיס להפרעה נפשית במחלות פסיכיאטריות שונות. החיפוש מורכב במיוחד, מאחר וממצא של שיבוש לכאורה בכימיה של המוח עשוי להיות תוצאה של חוויות קשות שעברו על האדם ולא פגם ראשוני מולד. קשר הגומלין בין סביבה, פסיכולוגיה, תורשה ומוח רחוק מלהיות מובן. הציפייה שתרופה לבדה תפתור את המצוקה היא פשטנית. התרופות משפיעות על האדם ולעיתים ההשפעה עשויה להיות חיובית ונחוצה, לפחות לטווח קצר, אבל אין זה אומר שהתרופה מתקנת את שורש הבעיה.

ההתייחסות לחלום והזיה המופיעים בסיפור חלום מפגישה אותנו עם תורת הפסיכואניליזה של זיגמונד פרויד, שחי בתקופתו של שניצלר ושבאמצעות חליפת המכתבים ביניהם ביטאו את הערכתם ההדדית זה אל זה. התעכבתי על הפטרנליזם של הרופא, שהיה נהוג בתקופתם של המחברים. לרופא ולמנהל מחלקה כדוגמת פרופסור ברנרדי, גיבור מחזהו של שניצלר, הייתה סמכות בלתי מעורערת בקרב הרופאים ששעו למרותו ובוודאי בקרב החולים שבהם טיפל. כמו כן נחקרו על ידי דילמות מוסריות ומצפוניות ודרכי ההתמודדות עימן, כפי שננקטו אז על ידי הרופאים עצמם וכפי שנתפשו על ידי החברה.

אמות המידה המוסריות השתנו מאז 1912, שנת פרסומה של יצירתו של שניצלר, כאשר זכויות החולה נגזרו מזכויות האדם עת נתנה להן חשיבות מיוחדת לאחר מלחמת העולם השנייה (משנת 1945). ב־10 לדצמבר 1948 אומצה הצהרה עולמית של זכויות האדם שעל בסיסה התפתח הרעיון של זכויות החולה שמצדדות בהגנה על כבודו ופרטיותו. בארץ נחקק חוק זכויות החולה ב־1996.

בפרופסור ברנרדי אני מתעכבת על אמות מוסר והתנהגויות שכיום אינן מקובלות ביחסי רופא־חולה ואף ביחסים שבין הרופאים עצמם בהתייחס להיררכיה הנהוגה בבית החולים.

בהמרומה אני מתייחסת לפער בתפישה המחלה שבין החולה לרופא: לתפישה הרומנטית ולמנגנון ההדחקה הננקטים על ידי החולה לבין המציאות הרפואית המוצגת בכל חומרתה על ידי הרופאים. כמו כן מצאתי התייחסות שונה בין בני אדם שונים באותה המשפחה לפגם רפואי (חסר של כליה) כאשר גיבורת העלילה מקשטת את החסר במעטה של הירואיות בעוד בתה מתייחסת לחולה כאל אדם פגום.

יחסי רופא־חולה ביזריים המתנהלים בין רופא למטופלת מתוארים באמוק ואף רמזים לכאלה מתוארים גם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. במחקרי אני מציגה את השאלה היכן עובר הגבול בין המקצועי לבין האישי, בין הרופא לבין האדם שהוא מייצג.

כולי תקווה שהקורא ילווה אותי במסע האינטלקטואלי שאני חושפת לפניו באמצעות חשיבה ומחקר בדיסציפלינות השונות המופיעות במבחר יצירותיהם של סופרים קאנונים במרחב דוברי הגרמנית ממפנה המאה ה־20 ושמטביעים את חותמם גם כיום.

הערות

1 פרנץ וורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (Die vierzig Tage des Musa Dagh). תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, 2014. נכתב על ידי וורפל ב־1933.

2 שטפן צווייג, העולם של אתמול (Die Welt von Gestern). תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012. את הספר החל צווייג לכתוב ב־1934 והמהדורה הראשונה פורסמה בסטוקהולם באוקטובר 1942 לאחר התאבדותו.

3 וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 15.

4 רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה: גורל חוקרי האטום. תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 1960. הספר מ־1956 מבוסס על ראיונות עם מרבית המדענים היהודיים שנמלטו מאירופה, ושימש כבסיס לסרט עטור הפרסים "אופנהיימר" (2023).

5 הנס רוזנקרנץ (1905-1956) מהעיר קניגסברג (כיום קלינינגרד) היה יהודי חובב ספרות ומעריצו של שטפן צווייג עוד מגיל 16. הוא קיים איתו חליפת מכתבים מ1921 ועד 1933. בהמשך הקים הוצאת ספרים. המכתבים כלולים בספר בגרמנית שנקרא "Briefe zum Judentum" ויצא לאור בהוצאת "Suhrkampf" בעריכתו של ד"ר שטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח ואיש מחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. את המכתבים המובאים כאן תרגמה לעברית טלי קונס. את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, שהייתה בתו החורגת של רוזנקרנץ, אשר היה נשוי לאימה.

6 "שטפן צווייג — המכתבים: מה מכתביו מלמדים עליו" באתר הספרנים (nli.org.il).

7 ריכרד שטראוס היה מנצח, מלחין וכנר גרמני שנחשב למלחין בולט בסוף התקופה הרומנטית והפוסט־רומנטית. נחשב יורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. הוא וגוסטב מאהלר מייצגים את הפריחה המאוחרת של הרומנטיקה הגרמנית.

8 "שטפן צווייג — מכתב ההתאבדות: מולדתי איבדה עצמה לדעת" באתר הספרנים (nli.org.il).

9 שטפן צווייג, אמוק, הוצאת עם עובד, 1999. הנובלה "Amoke" או "Der Amokläufer" ("ריצת אמוק") פורסמה תחילה ב־1922 בעיתון "Neue Freie Presse", ובאותה השנה פורסמה בספר כאוסף נובלות בהוצאת Insel שבלייפציג.

10 קראו על המונח בוויקיפדיה.

11 זיגמונד פרויד, על החלום. תרגום: אדם טננבאום. הוצאת רסלינג, 2004, עמ' 11.

12 וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 15.

13 ארתור שניצלר, סיפור חלום. תרגום: ניצה ואורי בן ארי. גוונים, 2008. פורסם תחילה ב־1925 בעיתון הנשים הברלינאי "Die Dame" וב־1926 ראה אור בהוצאת Fischer בברלין.

14 ארתור שניצלר, פרופסור ברנרדי (Professor Bernhardi). תרגום: א.ל. יעקובוביץ. אברהם יוסף שטיבל, 1992 (ורשה). המחזה נכתב ב־1912 והוצג תחילה ב־Kleines Theater שבברלין ואחר כך באוסטריה.

15 ארתור שניצלר, "דוקטורר גראסלר רופא המרחצאות" (Doktor Gräsler, Badearzt) בתוך ד"ר גראסלר וסיפורים אחרים. תרגום: יצחק עקביהו. כנרת זמורה ביתן, 1993. נכתב ב־1914, פורסם ב־1917 בעיתון הגרמני "Berliner Tageblatt" ובאותה השנה ראה אור שם בהוצאת Fischer.

16 מאזינים גרמנים (Deutsche Hörer!), הוצאת אלפרד א. קנופף, בגרמנית, 1943.

17 תומאס מאן — ויקיפדיה.

18 תומאס מאן, "המרומה" (Die Betrogene) בתוך סיפורים מאוחרים. תרגום: יעקוב גוטשלק. ספריית פועלים, 1997. פורסם ב־1953 בירחון "Merkur" שיצא בהוצאתKlett-Cotta שבשטוטגרט וראה אור גם בהוצאת Fischer.

19 תומאס מאן, מוות בוונציה (Der Tod in Venedig). תרגום: נילי מירסקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. נכתב ב־1911, פורסם בכתב העת הספרותי "Neuen Rundchau" ב־1912 וראה אור ב־1913 בהוצאת Fischer.

20 מישל פוקו, הולדת הקליניקה, 1963. הוצאת רסלינג, 2009.

21 ארתור קליינמן — ויקיפדיה.

22 ביוכימאי יהודי גרמני שנמלט מהנאצים לבריטניה ב־1933.

23 שטפן צווייג, העולם של אתמול (Die Welt von Gestern). תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012. עמ' 77.

24 שם, עמ' 78-77.

25 ארתור שניצלר, "נעורי בווינה" בתוך וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 384.

26 סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה. תרגום: יהודה לנדא. הוצאת עם עובד, 1980.