איסוף

פתח דבר

זה היה יום שבת חם. אמנם התחזית אמרה שזו תהיה נקודת השיא בשבוע, ושמעכשיו יתחיל להתקרר, אך העובדה הזו לא שינתה הרבה לעידן, שמצא את עצמו שוכב על הספה בבית כשעל מצחו שקית מלאה קרח. האוויר העומד היה מהביל, ולמרות שלבש רק גופיה ומכנסיים קצרים — זיעה כיסתה את כל גופו. הטיפות ירדו במורד גבו אל הספה, והוא נאנח בשקט כשהקרח נמס והתחיל לטפטף מהשקית.

לחום הוא היה רגיל — בהתחשב בעובדה שרוב חייו הוא גר בנגב — ולכן רק מכת חום חזקה ביותר, כמו באותו יום, יכולה הייתה לגרום לו לקרוס על הספה בחוסר אונים כזה. אבל ככל שהמעלות הלכו ועלו, התגבר הקושי של עידן לנשום. מהמזגן שמעליו הוא לא ציפה ליותר מדי — מתחילת השבוע הבטיחה להם חברת המזגנים שהם שולחים טכנאים לתקן אותו. אבל עם גל החום שתקף את המדינה באותם ימים, היה ברור שמשפחת שחר מהישוב שעורים שבנגב הרחוק הם לא אלו שעומדים בראש סדר העדיפות. עידן חשב אולי להחליף קרח ולהיפטר כבר מהטיפות המעצבנות שחודרות לעיניים שלו, אבל הוא לא מצא את האנרגיות הרצויות לקום.

צליל מפתחות נשמע בדלת ואמו של עידן, אישה בשנות הארבעים לחייה בשם לימור, נכנסה הביתה, נושאת בידה האחת שקית מלאה מוצרים מהמכולת. היא זרקה את צרור המפתחות על הספה ליד עידן ושמה את השקית על השולחן במטבח. "וואו," מלמלה לפתע בעודה מנגבת את הזיעה ממצחה. "בפנים יותר חם מאשר בחוץ."

"את מספרת לי?" הוא החזיר לה באנחה, מחפש בייאוש קוביית קרח שעוד לא נמסה בשקית, ולבסוף מתייאש וקם באיטיות משכיבה לישיבה מרושלת. "כבר שלוש שעות אני נמס פה. הבחורים של המזגן לא היו אמורים להגיע כבר?"

"הטכנאים?" היא מיהרה להכניס את החלב למקרר לפני שיתקלקל. "דיברתי עם החברה שוב היום בבוקר. הם אמרו שבגלל עיכובים בדרך, הם לא יגיעו לפני הערב."

"אני מקווה שלפחות המזגן שלהם ברכב גם לא עובד..." עידן חזר ונשכב. "את ואבא הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהחלטתם לגור בפריפריה. אני בטוח שבתל אביב לאנשים זה לא קורה."

לימור הביטה בו בחיוך קל. "אם אתה כל כך רוצה, אתה יכול ללכת לעשות אמבטיה קרה," אמרה לו.

"עשיתי כבר פעמיים היום."

"מה עם המאוורר הנייד?"

"תקוע במחסן."

"חשבת להוציא אותו?"

"כן," השיב. "אם היה לי כוח לזה..."

לימור משכה בכתפיה. "מצטערת, אין לי עוד מה להציע לך."

בנה כבר לא הקשיב לה. הוא שם בשנית את שקית המים על המצח והתפלל שהמים יחזרו להיות קרים.

ואז, להפתעתו הרבה, זה אכן קרה. המים התערבלו מעט ואז התקררו והתקשו. עידן בהה בהם בהלם, ואז החליט שזו ודאי הזיה מהחום ונאנח פעם נוספת.

"כל כך חם," אמר בלחש.

***

"כל כך קר!" צעק יאיר באושר, בעודו קופץ אל תוך המים. "אשרי העם שאלו מעיינותיו!"

"אמן!" צעקו אליו במקהלה כל שאר הבחורים שהיו יחד איתו באחד המעיינות הרבים ברמת הגולן. חלקם שחו איתו בהנאה, ועוד כמה אחרים ישבו על שפת המעיין והרתיחו מים לקפה. המעיין עצמו היה ממוקם לא רחוק מהישוב מצפה כנרת - ומישיבת ההסדר בה למדו שם — ואלו היו כמה שעות אותן הבחורים החליטו לגנוב על מנת לצאת אליו, תוך כדי שהם עם יד על הדופק כדי להספיק לחזור בזמן לתפילת מנחה.

הטרמפים היו טובים והדרך לא נמשכה זמן רב, ולכן כעבור זמן קצר הם שכשכו בהנאה במים הקרים, מנסים להירגע קצת מגל החום שתקף את המדינה. יאיר שחה על גבו כשאחד מחבריו צעק לעברו משהו לא ברור, אבל הוא לא הצליח לשמוע.

"מה?"

הצעקה נשמע שוב. "אתה מתרחק יותר מדי!"

למרבה החרדה, יאיר הבין פתאום שהוא צודק. זה קרה ברגע, אבל הוא עבר פנייה שהפכה את המעיין באחת לנחל זורם, והוא נתפס בזרם חזק. יאיר ניסה לשחות בבהלה חזרה אל השאר, אבל המים סחפו אותו איתם. באיטיות נוראה הוא התחיל להרגיש איך זרועותיו נחלשות מהמאמץ לחתור, והוא נאבק כל שנייה רק כדי להשאיר את הראש מעל פני המים המאיימים לחנוק אותו ולגרור אותו למטה.

תלמידי הישיבה לא העזו לעזור לו. הם בעצמם חששו להתקרב לאזור הסחף החזק, כיוון שאיש מהם לא היה שחיין מנוסה יותר מיאיר. כל מה שיכלו לעשות היה לקרוא לעזרה, למרות שאיש לא היה שם. לא זוגות שבאו ליהנות גם הם מהמים, לא אנשים מישיבות אחרות ולמרבה הפלא — אפילו לא פקחים של רשות הטבע והגנים.

יאיר, בינתיים, המשיך להיאבק. הוא כבר בלע כמויות אדירות של מים וניסה בכל כוחו לא להיחנק. בראש שלו התחילו לרוץ מחשבות מבהילות, שלא תרמו למורל שלו להמשיך. בניסיון נואש אחרון, הוא דחף בידיו את המים בשחיית חזה מרושלת, האימה מאיימת להטביע אותו יחד עם המים.

אלא שפתאום, המים סביבו התחילו להתחמם ולהעלות אדים. כמו טיל, יאיר מצא את עצמו טס קדימה בלי להתחשב בזרם, במים, או בחבריו שעמדו מולו וקפצו מיד הצידה. התופעה המשונה הפסיקה רק אחרי שהקרקעית התחככה בבטנו, ויאיר ההמום דשדש החוצה ונשכב על חלוקי הנחל, חזהו החשוף שנשרט מהם עולה ויורד בפראות.

במטושטש הוא הבחין בחבריו רצים אליו מהמים. "וואו!", "מה זה היה?" וקריאות אחרות התערבלו בתוך ראשו הכואב.

הוא החזיר להם מבט מבולבל. אם היה מצליח לדבר, היה עונה להם שאין לו מושג.

***

ניק ניסתה עוד סט בגדים — לא שזה משנה כשכל המלתחה שלך בגווני שחור. השעון תקתק והזכיר לה כל שנייה שאם לא תמהר היא תפספס את הטרמפ שלה. אבל האמת שמה שהכי התחשק לה עכשיו היה פשוט לזרוק מגף על הדבר המרגיז הזה. על השעון. לא על הטרמפ.

הטלפון על המיטה רטט שוב ושוב ועל הצג הופיעו הודעות עם סימני שאלה עליהן. ניק ניסתה להתעלם, תוך כדי שהיא מודדת את ז'קט העור השחור על מנת לראות אם הוא עדיין במידה שלה.

"חמש דקות, נו," סיננה מבעד לפה קפוץ.

הודעה אחת צדה את עינה. אנחנו למטה. יש לך דקה.

בלחץ הזמן, ניק בחרה בסט הבגדים הראשון שעלה בראשה. שחורים, כאמור. מה לעשות? היא אהבה שחור - הצבע של שערה ועיניה. והייתה גם הבעיה עם הגיוון בארון שלה. אולי היא צריכה להוסיף יותר צבעים? היא לא רצתה להתחיל לחשוב אפילו מה יקרה כשהיא תצטרך להתגייס.

אין זמן לזה עכשיו. ניק מיהרה לרדת אל פתח הבניין — מנופפת תוך כדי לאביה אשר ישב בסלון והחליק באצבעו על מסך הטלפון בחיפוש אחר מוצרי גינה, ואמה שגם הייתה בטלפון, מחפשת משלוחים. מזל שהם היו עסוקים בזה, כי לניק לא היה כוח שישאלו אותה לאן היא הולכת — דבר שבעקבותיו ככל הנראה תצטרך לשקר להם. הם לא אהבו את זה שיצאה לשתות עם חברים, וזה שעוד לא מלאו לה שמונה עשרה רק הוסיף לחוסר שביעות הרצון שלהם מהדבר.

באופן מפתיע הרכב אכן חיכה לה למטה, ובו סיגל ועוד שתי בנות עם פנים זועפות. ניק ניסתה לחייך את החיוך הכי מקסים שלה ובאותו זמן להתעלם מכך שלפי המבט שלהן — נראה כי היו מוכנות לירות בה על האיחור.

זמן הנסיעה עבר מהר, תודה לאל. המכונית נסעה בכבישי תל אביב ההומים מרוב אדם, על אף שעת הלילה המאוחרת, ועצרה לבסוף ליד אחד מהמועדונים הרבים שבעיר. ניק מיהרה לצאת מהרכב ולרוץ לעבר הכניסה, ולמראה המבט השואל שלהן, מילמלה, "חייבת לשירותים לפני..."

כשהיא נכנסה לכיוון תאי השירותים שבמועדון, האורות לא דלקו, כנראה בגלל תקלה, ולכן ניק כמעט ולא ראתה דבר בעודה מתקדמת. היא לא ציפתה ליותר מזה — אם האורות היו תקינים זה היה מפתיע אותה — ולכן היא ניסתה רק להתעלם מהשירותים עצמם שגם לא היו נקיים, כשהיא רק רוצה למצוא מראה לסדר בפעם האחרונה את השיער והאיפור לפני שתיכנס אל המועדון, בזמן שחברותיה ימצאו מישהו עם תעודת זהות שיוכל לקנות להן קצת אלכוהול. היא סיננה כמה קללות וגיששה את דרכה קדימה.

ברגע של חוסר תשומת לב היא החליקה עם העקב של המגף לפתע על שלולית, מה שגרם לה ליפול ברעש ולהתעצבן עוד יותר. ניק ניסתה לשמור על הכעס שלה עמוק בפנים, נאבקת ברצון לצרוח בתסכול, אבל הרגישה איך הלחץ מכך שהתגנבה למועדון כשהיא עוד לא בת שמונה עשרה, ביחד עם העובדה שמצאה את עצמה נבוכה מההחלקה בשירותים — שלא לדבר על הכאב הפיזי שנגרם לה — יוצרים מועקה כבדה שמאיימת להתפרץ בתוכה.

ואז רעד אדיר טלטל את הבניין, וגרם לנורות להבהב ולכבות שוב. ניק נאחזה בכיור כדי לא ליפול בזמן שדלתות השירותים נפתחו ונסגרו ברעש שהפחיד אותה. רעידת האדמה — אם אכן זה מה שקרה — נפסקה לאחר רגע. היא מצאה את עצמה רועדת ומנסה לייצב את רגליה. ניק התקשתה לבלוע לרגע מרוב ההלם, ואז פקדה על עצמה להירגע.

אחרי כמה נשימות עמוקות, ליבה חוזר לפעום בקצב נורמלי. ניק ניסתה לסדר את השיער שלה ואת האיפור — שהתבלגנו בתוך כל מה שקרה. אחרי שהייתה מרוצה היא יצאה מהשירותים לכיוון רחבת הריקודים והבר, צעדיה כעת איטיים ושקטים. בגלל הקצב איטי בו הלכה, עברו יותר מדקה וחצי עד שהיא הגיעה אל דלת הכניסה, וכשפתחה אותה לא ניגשה אל רחבת הריקודים, אלא אל הבר. תחושת ההתרגשות והמתח שתמיד ליוותה אותה כשיצאה לשתות — החשש שמישהו יתפוס אותה עושה משהו אסור — נעלמה לגמרי, וכל מה שניק חשבה עליו היה שאם חברותיה לא הצליחו להשיג לה עד עכשיו צ'ייסר של משהו אלכוהולי חזק כדי שתוכל להירגע, היא תחנוק את הברמן.

***

נועם התחבא בספרייה, מסתיר את פניו מאחורי כרך ג' של אחת האנציקלופדיות הראשונות שמצא, והתפלל שתום וחבריו, כמה מאלו שתמיד הציקו לו, לא ימצאו אותו כאן. אבל הוא לא סמך על זה יותר מדי. הם כבר מצאו אותו במקומות מחבוא טובים יותר, כמו הפעם שבה הסתתר בתוך משאית הזבל שעצרה ליד הכיתות או כשהתחבא בסיר מרק גדול מחדר האוכל של הפנימייה למחוננים בה למדו. היה לו מזל שהוא קטן במקרה הזה, אחרת לא היה מצליח להיכנס לשם.

אבל המזל לא תמיד ממשיך לשחק לך, ומי כמו נועם יודע את זה. לכן, גם הפעם הוא לא הופתע כשהם נכנסו לספרייה, קבוצה גדולה של נערים שהתחביב הגדול שלהם היה לטפח את כבודם הגברי בכך שרדפו אחרי בחורים כמוהו. נועם כבר הספיק מזמן למחוק את המחשבה התמימה שהייתה לו כשהגיע לתיכון, ועוד אחד כמו זה שבו למד — שדברים כאלה נגמרים ביסודי.

ואכן, הם הבחינו בו גם הפעם. מרפי בטח יושב בשמים וצוחק עליו. תום היה הראשון, והוא פנה אליו בחיוך מעושה. "היי, נועם!" הוא צעק, כדי שכל היושבים בספרייה יישמעו, כולל הספרנית שישבה מאחורי הדלפק שלה ועטפה ספרים. "המורה קוראת לך לחזור לכיתה. לא אמרת לה שאתה הולך לשירותים?"

נועם קילל אותו בלב. תום ידע שהוא ייענש אם הוא ירביץ לו פה מול הספרנית, ולכן הוא מוציא אותו החוצה. לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

וגם ככה הבריונים במקום הזה היו גם הם תלמידים מחוננים. אבל כמו בכל מערכת — גם כאן יש טורף ונטרף.

אלא שלא נראתה אפשרות אחרת עכשיו. הספרנית, שהייתה בטוחה שהוא אמור להימצא בשיעור, הסתכלה עליו בחומרה מבעד למשקפיים מרובעות והורתה לו לצאת מהספרייה. נועם קם לאט, נוטש את האנציקלופדיה. בדרך החוצה הוא חלף על פני הנערים המגחכים וברגע שעבר את המפתן פתח בריצה חסרת מעצורים ללא כיוון מוגדר, העיקר שיגיע רחוק משם. כמה שיותר רחוק.

הם רדפו אחריו מיד, והחלו להדביק אותו. עם הגוף החלש שלו, נועם לא היה מסוגל לרוץ יותר מהר. והוא כל הזמן החזיק את המשקפיים שלו כדי שלא ייפלו, דבר שדי הפריע לו לכוון את עצמו.

הם יצאו מן המבנה שבו הייתה הספרייה אל מול מבנה אחר — בניין הכיתות. לנועם לא נשאר מקום בטוח אליו יוכל לרוץ. הדלתות הכפולות היו בצדו האחר של הבניין, ועד שיגיע לשם הם כבר ישיגו אותו. הדרך היחידה הייתה לטפס אל אחד החלונות ומשם אל הכיתה מאחוריו. אולי אם הכושר שלו היה במצב קצת יותר טוב — סליחה, הרבה יותר טוב — הוא היה חושב על כך מיד. אבל זה לא היה המצב, ונועם נאלץ לנסות זאת כמוצא אחרון. הוא עצר במקומו, כופף את ברכיו וקפץ אל החלון הקרוב ביותר.

משום מה, הקפיצה שלו לא נגמרה. נועם הביט בזעזוע באדמה המתרחקת ממנו ובפנים הנדהמות שלהם בעודו עף למעלה. הוא עבר את כל הבניין, אשר היה בגובה שישה מטרים, ונחת ברכות על גגו השטוח — מבהיל כמה יונים שמיהרו לעוף משם. לא עבר רגע לפני שהוא נצמד אל גג הבניין בפחד.

נועם רעד בכל גופו. למשך דקה הוא לא הצליח לזוז. ואז, בכוח רצון עצום, הוא גרר את עצמו לשפת הגג והביט למטה. הרודפים בעטו באדמה בכעס ושלחו מבטים מלאי כעס לכל עבר. לאחר שפרקו את תסכולם הם הלכו משם, מכריזים בקולי קולות מה הם הולכים לעשות לו ברגע שיניחו עליו את ידיהם. זה לא בדיוק הוסיף למוטיבציה שלו.

אבל ברגע שהם עזבו, והוא הרשה לנשימה שדחק להשתחרר החוצה ברוגע, נועם שם לב לבעיה החדשה שצצה. הוא הסתכל למטה וצעק:

"איך אני יורד מכאן?!"

***

תמר וחברותיה יצאו מבית הכנסת, דנות בשיחה אותה סיים להעביר רב השכונה לפני כמה דקות. הודיה ונעמה לא הפסיקו לדבר בהתרגשות על נושא אותה שיחה ודברים שניתן ללמוד ממנה, בעוד תמר מקשיבה להן ומוסיפה מדי פעם דברים משלה.

השעה הייתה כבר מאוחרת. ירח מלא זרח בשמיים הכהים ולידו נצנצו כוכבים. אך הבנות השתדלו לא לשים לב לזה, אלא להמשיך לפטפט וליהנות זו מחברתה של זו.

בעודן משוחחות, הן הבחינו באדם שעמד בצד הדרך כשמבט חסר אונים על פניו. הוא היה מבוגר, לבוש סוודר בעל קפוצ'ון פתוח וכובע קסקט מונח על ראשו המגולח. "תוכלו לעזור לי כאן לרגע?" הן שמעו אותו.

תמר מיהרה לגשת אליו, מזהה אותו בתור תושב חדש שהגיע לא מזמן, אם כי לא מצליחה להיזכר בשם. "אל תחכו לי," פנתה אל חברותיה ואז אל האיש. "הי, כן. בטח," אמרה לו בחיוך. "איך אפשר לעזור לך?" פניו של האיש אורו. הוא הצביע לעבר חנייה חשוכה. "אני צריך עזרה עם השקיות מהמכולת," אמר בקול גרוני. "המכונית שלי פה, ואני גר שם," הוא הורה לכיוון חלון גבוה וחשוך באחד מהמבנים הקרובים.

"החלפת את גרושקביץ, לא?" היא אמרה בעודם מתקדמים אל הרכב. האיש לא ענה. טיפות גשם החלו לרדת פתאום, ותמר מצאה את עצמה מקווה שכל העניין הזה ייגמר מהר. כמה שהיא שמחה לעשות מצווה, היא לא רצתה לחזור לביתה רטובה עד לשד עצמותיה. כנראה שהשרב של הימים האחרונים בחר להישבר דווקא היום, וליפול כולו עליה.

בינתיים האיש פתח את תא המטען של רכבו ולקח שתי שקיות. תמר עקפה אותו ועמדה לקחת עוד מצרכים לסחיבה, כשהרגישה יד נכרכת סביב מותניה. היא הסתובבה לאחור בבהלה.

הקניות הונחו מיותמות על הכביש בעוד שהוא ניסה לאחוז בה, כשמבט פראי וכפייתי בעיניו. תמר נאבקה כדי להשתחרר, זיעה זולגת על מצחה, אך האיש לא הרפה אלא הצמיד אותה בכוח אל גופו. היא התפתלה בין זרועותיו כשהאיש כובל אותה בחיבוק מאלץ.

היא ניסתה לצעוק לעזרה, אבל הגבר הניח כף יד גדולה על פיה וחסם אותו בעודו מוריד אותה באיטיות לכביש. הגשם ניתח על שניהם בחוזקה והתערבב על פניה יחד עם הדמעות. עם מזג אוויר כזה, בחנייה המוצלת, לא היה סיכוי שמישהו אחר יצליח לראות אותם. תמר המשיכה להשתולל בין ידיו במאמץ שנידון לכישלון, כיוון שהאיש היה חזק ממנה בהרבה.

בראשה רצו תסריטים מזוויעים. דברים עליהם שמעה רק משיחות שבאו לעשות להן בכיתה כדי שידעו להיזהר. אבל ככל שניסתה לברוח או אפילו רק לזוז — אחיזתו של הזר לא אפשרה לה אפילו לא במילימטר.

"ששש..." אמר הגבר, וקולו הגרוני שקודם ניסתה להתעלם ממנו צרם כעת באוזניה. "זה לא יכאב." הוא הושיט יד אל חולצתה.

זה לא קורה לי! חשבה תמר בבהלה. הקור הכה בגופה שוב זה פשוט לא -

האיש הועף מעליה. תמר מיהרה להזדקף כשגופה רועד בפראות. היא הצליחה לראות אותו מבעד לחושך והגשם, נאבק ב... שלולית מים?

תמר לא הצליחה להבין בדיוק מה היא רואה אבל השלולית התרוממה לגל אדיר. האיש ניסה לברוח אך היא ניחתה עליו בעודו צורח ובולע מים. היא ראתה את ידיו מבעד לזרם המלוכלך, והן התפתלו בעוויתות נוראיות, ואז התקשחו. המים נסוגו והוא צנח על הקרקע, דומם. הכל חזר להיות שקט.

תמר הייתה מכוסה בזיעה קרה שהתערבבה עם הגשם שכבר ירד עליה. היא לא התעכבה כדי לראות אם הגוף השוכב מולה בלי לזוז חי או מת, אלא פנתה וברחה משם כל עוד רוחה בה, משאירה מאחוריה שקיות מכולת פזורות ואת בעליהן על החצץ.

היא לא הפסיקה לרוץ עד שהגיעה לביתה, שהיה במרחק של כמה עשרות מטרים משם. ברגע שנכנסה לבית היא מיהרה לחדרה — מתעלמת מהוריה ושלושת האחים שלה שישבו בסלון והספיקו ללטוש מבטים בשערה ובגדיה הקרועים והנוטפים מים לפני שנעלמה על הקומה השנייה. תמר שמעה אותם צועקים לה לעצור אך היא נכנסה במהירות אל תוך החדר ונעלה מאחוריה את הדלת. רק אז הרשתה לזעקה להיפלט מפיה ולדמעות לזלוג מעיניה.

***

אבנר גולדשטיין פסע בצעדים נמרצים אל חדר המנהל. הלמות נעליו הכבדות של האיש הגדול הדהדו בכל רחבי המסדרון הגלילי, הארוך והכסוף שנראה כאילו עשו לו העתק־הדבק מסרט מדע בדיוני. הוא לבש חליפה שחורה למרות החום והדגישה את מבנה גופו החסון. ידו הימנית אחזה בתיק מסמכים בעוד השמאלית דוחפת הצידה כל אדם שהפריע לו לעבור. לא היו כמעט כאלה במסדרון.

הוא חלף בלי לעצור על פני כמה דלתות. כל דלת הייתה זהה לקודמתה — דמוית כספת, עגולה, כסופה וגדולה הנעה על צירים נסתרים מעין. לבסוף נעצר ליד אחת הדלתות. לידה היה קבוע בקיר לוח מגע ועליו צורת יד. גולדשטיין הניח את ידו השמאלית על הסמן וחיכה בקוצר רוח עד שהמערכת תהבהב בירוק ותודיע: "אבנר גולדשטיין, סגן מנהל." רעש של מוטות זזים ופותחים מנעול מורכב נשמע, והדלת סבבה על צירה וחשפה פתח עגול אל משרד המנהל. גולדשטיין צעד פנימה.

המשרד היה מרווח וגדול, כיאה לאדם שהשתמש בו, הוא גם היה מרוהט בהתאם — ארון גדול מלא ספרים וקלסרים ולצדו כמה ארוניות קטנות ובהן מגירות מלאות בדפים ומסמכים סודיים, קירות מכוסים בתעודות ותמונות ממוסגרות — שפניו של המנהל הופיעו ברובן — ובנוסף גם דגל ישראל גדול, ומעליו מגן עם האותיות א' ס' ו־פ' עליו. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח גדול ונעים למגע, אשר נפרש על כולה. מול הפתח היה שולחן משרדי ועליו מחשב נייד, מעמד ריק לעטים, דפים וטפסים וכן קופסה מלאה בכדורי שוקולד עטופים נייר כסף דק. מאחורי השולחן הייתה כורסת עור רחבה, ועליה ישב המנהל בנוחות כשהוא מעלעל באחד מניירותיו. הוא הרים את מבטו כשגולדשטיין נכנס.

גולדשטיין, כאמור, היה אדם גדול, אבל המנהל היה גדול ממנו. גובהו עמד על שני מטרים, וגופו היה חסון, שזוף ושרירי, כאשר כלל התעודות מאחוריו מעידות על שנים רבות שבהן שירת בצה"ל ובכוחות ביטחון נוספים. פניו היו רציניות והיה לו שיער שחור מסופר בקפידה, וגולדשטיין תמיד הרגיש קטן לידו. לא היו הרבה אנשים אחרים שגרמו לגולדשטיין להרגיש ככה.

"כן, אבנר?" שאל המנהל בקול שקט. מכל האנשים במקום שבו הם היו, הוא היה היחיד שיכל לקרוא לגולדשטיין בשמו הפרטי. כל השאר קראו לו או "סגן המנהל" או "גולדשטיין", למרות שהרוב מיהרו להסתלק כשראו אותו. גישתו הקרה לא קנתה לו חברים רבים, אלא עובדים צייתנים. גולדשטיין התיישב על כיסא מרופד מול המנהל, והחליק אליו את תיק המסמכים שנשא. המנהל שלח יד ופתח אותו.

"כמה מצאתם?" שאל בעודו מוציא ממנו מספר רב של ניירות.

"כמעט ארבעים בכל הארץ," ענה גולדשטיין. "רובם בני חמש עשרה עד עשרים. יש כמה צעירים יותר, בני עשר או אחת־עשרה."

המנהל עיין כמה רגעים במסמכים ואז חזר אל גולדשטיין. "נצטרך להביא אותם לפה. רק כאן נוכל לשמור עליהם בטווח ראייה שלנו."

"אדוני—" אמר גולדשטיין במחאה, אבל המנהל הרים את ידו כדי להראות שאינו מעוניין להקשיב.

"אבנר, דיברנו כבר על הבעיות שיש לך עם זה שאנחנו מתעסקים פה עם ילדים," הוא אמר. "אבל אין לנו ברירה אחרת. הם היחידים שיש בארץ הזו, עם הגל החדש שתוקף את כל העולם. זה מה שיש."

"זו לא בעיה," רטן גולדשטיין. "פשוט אי אפשר לסמוך עליהם."

"לכן אני סומך עליך," המנהל הביט בו. "עברנו הרבה ביחד ואף פעם לא אכזבת אותי. אבל זה," הוא החווה בידו על רשימת הדפים שסגנו הביא לו, "הדבר הזה גדול יותר ממך או ממני, ולכן אנחנו צריכים לנהוג בו בזהירות, ולעשות את זה ביחד. אנחנו צריכים להביא אותם לכאן. לשמור עליהם שיהיו בטוחים."

"עליהם או עלינו?" שאל גולדשטיין.

המנהל הביט בו לרגע, ואז חיוך קטן עלה על שפתיו. "הייתי שמח אם הכל היה פשוט כמו שהיה פעם, אבנר. אבל העולם מתחדש, ומביא לנו אתגרים חדשים. הפרויקט הזה על אחריותי, ולך רק נותר המזל שאני זה שצריך לקבל את ההחלטות הקשות בכל הסיפור הזה."

גולדשטיין הניד בראשו. "הדברים לא מסתדרים," הוא אמר, כמעט בכעס. "ברגע שנכניס אותם לכאן הדבר האחרון שאנחנו יכולים לצפות מהם זה סודיות. או שיתוף פעולה."

"ניאלץ להיות קשוחים," אמר המנהל בכובד ראש, ממשיך לעיין בדפים. "אין לנו ברירה אחרת. אני נותן לך יד חופשית בדבר, אבל המצב הוא כזה — הילדים האלו חייבים להיות פה, ולאף אחד אחר אסור לדעת על זה. אם צריך — אני אקבל את ההחלטת הקשות בעניין, ואקח את האחריות.

"תמצא את הילדים האלה ותביא אותם לכאן. אני רוצה שלא תפספס אף אחד מהם. זה חשוב מאוד לא רק לנו, אלא גם לעתיד של המדינה הזו.

"פרויקט א.ס.פ מתחיל."