הנקמה לובשת פראדה

פרק 1

כל עוד היא חיה

הגשם ירד ביריעות אלכסוניות, קר וחסר רחמים, הרוח הצליפה לכל עבר והפכה את המטרייה, מעיל הגשם ומגפי הגומי לחסרי תועלת. לא שלאנדי היה משהו מהדברים האלה. מטריית הברברי שלה, שעלתה כמעט מאתיים דולר, סירבה להיפתח ולבסוף, כשניסתה להכריח אותה, נשברה. הז'קט הפרוותי הקצר עם הצווארון המוגזם ובלי הכובע אמנם נצמד בצורה מהממת למותניים שלה, אבל לא תרם במיוחד להפרדה בינה לבין הקור המקפיא, ועקבי הזמש החדשים לגמרי של פראדה שימחו אותה בזכות גון הפוקסיה העליז שלהם אבל הותירו את רוב כף הרגל שלה חשופה. הרגליים שלה היו כאילו עירומות בטייץ הדקיק, והרוח גרמה לעור להיות עוטף ומגונן בערך כמו גרבוני משי. ארבעים הסנטימטרים של שלג שעטפו את ניו יורק בשמיכה יפה התחילו להתמוסס לתערובת אפורה ומגעילה, ובפעם האלף בערך אנדי הצטערה שהיא גרה דווקא שם ולא בכל מקום אחר.

כאילו כדי לעצור לרגע את המחשבות שלה, מונית עברה באור כתום וצפרה לה בעת שביצעה את הפשע החמור מכול: ניסתה לחצות את הרחוב. היא עצרה את עצמה לא לשלוף לנהג אצבע משולשת — כולם חמושים בימים אלה — ובמקום זה חשקה שיניים וקיללה אותו בלב. בהתחשב בגובה העקבים שלה, היא התקדמה יפה בשניים־שלושה הרחובות הבאים. 52, 53, 54... לא נשאר עוד הרבה, ולפחות יהיו לה רגע או שניים להתחמם לפני שתחזור למשרד. היא ניחמה את עצמה במחשבות על קפה חם ואולי, רק אולי, עוגיית שוקולד צ'יפס. ואז, פתאום, משום מקום, היא שמעה את הצלצול ההוא.

מאיפה הוא מגיע? היא העיפה מבט סביב, אבל היה נדמה שהולכי הרגל סביבה לא מבחינים בצליל, שהלך והתגבר בכל שנייה. בררר־ינג! ברררינג! הרינגטון הזה. היא תזהה אותו בכל מקום בעולם כל עוד היא חיה, למרות שהיא הופתעה שעדיין מייצרים טלפונים עם הצלצול הזה. היא פשוט לא שמעה אותו כל כך הרבה זמן, ועדיין... פתאום הכול חזר אליה. עוד לפני שהוציאה את הטלפון מהתיק ידעה מה תמצא, ובכל זאת הופתעה לראות את שתי המילים האלה בשיחה המזוהה שלה: מירנדה פריסטלי.

היא לא תענה. היא לא יכולה לענות. אנדי נשמה נשימה עמוקה, לחצה על כפתור ההתעלמות והשליכה את הטלפון בחזרה לתיק. הוא חזר לצלצל כמעט מיד. היא הרגישה שהלב שלה פועם מהר יותר ושלריאות שלה קשה יותר ויותר להתמלא באוויר. תשאפי, תנשפי, הנחתה את עצמה, מכניסה את הסנטר פנימה כדי להגן על הפנים מתערובת השלג והגשם שתקפה אותה. פשוט תמשיכי ללכת. היא היתה במרחק של פחות משני רחובות מהמסעדה — היא ראתה אותה מוארת כמו הבטחה חמימה ומנצנצת, כשמשב נבזי במיוחד דחף אותה קדימה וגרם לה לאבד את שיווי המשקל ולהיכנס בדיוק לתוך החלקים הגרועים ביותר של חורף במנהטן: שלולית שחורה של מים ומלח וקרח וזבל ואלוהים יודע מה עוד, כל כך מטונפת וקפואה ועמוקה עד שהיה נדמה שאין מה לעשות מלבד להיכנע לה.

וזה בדיוק מה שאנדי עשתה, בבריכת התופת הזאת שנוצרה בין הכביש למדרכה. היא עמדה כמו פלמינגו, התנודדה בחינניות על רגלה האחת ששקעה, ואת הרגל השנייה הצליחה להשאיר — זה היה מרשים — מעל הזוועה המימית במשך שלושים או ארבעים שניות. כך נשארה ושקלה את האפשרויות שלה. האנשים סביבה עקפו אותה ואת האגם השחור שלה, מתרחקים ככל האפשר. רק אלה שנעלו מגפי גומי עד הברך העזו לזנק בדיוק לאמצע. אבל אף אחד לא הושיט לה יד, ואחרי שהבינה שהשלולית גדולה מדי והיא לא תוכל פשוט לברוח לאחד הצדדים, היא הכינה את עצמה להלם נוסף והורידה את רגל שמאל לצד רגל ימין. המים הקפואים מיהרו לטפס במעלה רגליה ונעצרו בתחילת השוקיים, בולעים את נעליה הוורודות וגם חמישה־עשר סנטימטרים מטייץ העור שלה, והיא נדרשה לגייס את שארית כוחותיה כדי לא לבכות.

הנעליים והטייץ שלה נהרסו, והיא היתה בטוחה שכוויית הקור תשמיד את כפות רגליה. לא היתה לה ברירה אלא לחלץ את עצמה מהזוועה הזאת באמצעות דשדוש, וכל מה שהיא יכלה לחשוב היה: זה בדיוק מה שמגיע לך על זה שסיננת את מירנדה פריסטלי.

אבל לא היה זמן לשקוע בסבל. ברגע שהגיעה למדרכה ועצרה לרגע להעריך את הנזק, הטלפון שלה שוב צלצל. זה היה אמיץ — שלא לומר ממש חסר אחריות — להתעלם מהשיחה הראשונה. היא פשוט לא יכולה לעשות את זה שוב. נוטפת, רועדת וכמעט בוכה, אנדי לחצה על המסך שלה ואמרה שלום.

"אההנ־דריי־אה? זאת את? נעלמת כבר נצח. אני אשאל אותך רק פעם אחת. איפה. ארוחת. הצהריים. שלי? אני פשוט לא יכולה להמשיך לחכות ככה."

ברור שזאת אני, חשבה אנדי. חייגת למספר שלי. מי עוד יכול לענות לך?

"אני מצטערת, מירנדה, ממש מחריד בחוץ כרגע ואני עושה כמיטב יכולתי ל —״

"אני מצפה לך בחזרה מיד. זה הכול." ולפני שאנדי יכלה לומר עוד מילה, השיחה נותקה.

פתאום כבר לא היה חשוב שהמים הקפואים שנכלאו בתוך הנעליים שלה פעפעו מסביב לכפות רגליה באופן הדוחה ביותר שאפשר לדמיין, או שהיה קשה ללכת בעקבים האלה גם כשהנעליים היו יבשות, או שהמדרכות נהיו חלקלקות יותר ויותר בכל רגע: אנדי התחילה לרוץ. היא זינקה במהירות במורד הרחוב, ונותר לה רק עוד רחוב אחד לפני ששמעה מישהו קורא בשמה.

אנדי! אנדי! זה אני! תפסיקי לרוץ!

היא תזהה את הקול הזה בכל מקום. אבל מה מקס עושה פה? הוא נסע לסוף־השבוע, לאיזה מקום בצפון, מסיבה שלא ממש הצליחה לזכור. לא? היא עצרה והסתובבה, חיפשה אותו במבטה.

אנדי, פה!

ואז היא קלטה אותו. ארוסה, עם השיער הכהה והסמיך שלו, עיניו הירוקות הנוקבות והמראה המוצלח והמחוספס שלו. הוא ישב על סוס לבן עצום. אנדי לא חיבבה סוסים במיוחד מאז שנפלה מסוס בכיתה ב' ושברה את מפרק כף יד ימין, אבל הסוס הזה נראה ידידותי יחסית. היא התעלמה מזה שמקס רוכב על סוס לבן באמצע מנהטן בעיצומה של סופה — היא היתה כל כך נרגשת לראות אותו, שלא חשבה אפילו לפקפק במראה עיניה.

הוא ירד מהסוס בקלילות של רוכב מיומן, והיא ניסתה להיזכר אם אי־פעם סיפר לה שהוא משחק פולו. בשלושה צעדים ארוכים הגיע לצדה ועטף אותה בחיבוק החמים והטעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. היא הרגישה את כל הגוף שלה נרגע כשקרסה לתוכו.

"תינוקת מסכנה שלי," הוא מלמל, תוך שהוא מתעלם לגמרי מהסוס ומעוברי האורח. "את בטח קופאת."

צלצול הטלפון — הטלפון הזה — נשמע ביניהם, ואנדי מיהרה לענות.

"אההנ־דריי־אה! אני לא מבינה איזה חלק מהמילה 'מיד' את לא מבינה, אבל —״

כל גופה של אנדי רעד כשקולה החד של מירנדה קדח לתוך מוחה, אבל לפני שהצליחה להזיז ולו שריר אחד, מקס שלף את הטלפון מקצות אצבעותיה, לחץ על "סיום" והשליך אותו בצורה מדויקת ישר לתוך השלולית שגבתה קודם את חיי כפות הרגליים של אנדי. "את גמרת איתה, אנדי," אמר ועטף אותה בשמיכה גדולה ומהוהה.

"אומייגאד, מקס, איך יכולת לעשות את זה? אני בכזה איחור! אפילו לא הגעתי עדיין למסעדה, והיא תהרוג אותי אם אני לא אחזור עם האוכל שלה בתוך —״

"ששש," אמר והצמיד שתי אצבעות לשפתיה. "את בטוחה עכשיו. את איתי."

"אבל כבר אחת ועשרה, ואם היא לא —״

מקס השחיל את זרועותיו מתחת לזרועותיה והרים אותה בקלות באוויר לפני שהפקיד אותה על גבו של הסוס הלבן ששמו, לדבריו, היה בנדיט.

היא ישבה בדממה המומה כשמקס חלץ את נעליה הרטובות והשליך אותן אל המדרכה. מתוך התרמיל הגדול שנשא איתו לכל מקום שלף את נעלי הבית האהובות עליה, דמויות מגפונים ומרופדות בפליס, ונעל אותן על כפות רגליה האדומות והדואבות. הוא הניח את השמיכה על חיקה, קשר את צעיף הקשמיר שלו סביב ראשה וצווארה והושיט לה תרמוס מתכת ובתוכו שוקו חם. עשוי משוקולד מריר, כמו שהיא אוהבת. ואז, בתנועה חלקה ומרשימה, עלה על הסוס ותפס את המושכות בידיו. לפני שהספיקה לומר מילה נוספת, הם כבר טופפו לאורך השדרה השביעית בקצב נעים, בזמן שניידת משטרה לפניהם מפנה עבורם את הכביש ממכוניות ומהולכי רגל.

איזו הקלה זאת, להיות מחוממת ונאהבת, אבל אנדי לא הצליחה להיפטר מהפאניקה שאחזה בה כי לא השלימה את המשימה שהקצתה לה מירנדה. יפטרו אותה, בזה היא בטוחה, אבל מה אם העונש יהיה חמור יותר? מה אם מירנדה תכעס כל כך עד שתשתמש בהשפעתה האינסופית כדי לוודא שהיא לעולם לא תתקבל לעבודה נוספת? מה אם היא תחליט ללמד את האסיסטנטית שלה לקח ותראה לה בדיוק מה קורה כשמישהי פשט עוזבת — לא פעם אחת אלא פעמיים — את מירנדה פריסטלי?

"אני חייבת לחזור!" היא צעקה לתוך הרוח כשהטפיפה שלהם נהפכה לריצה קלה. "מקס, תסתובב ותחזיר אותי! אני לא יכולה..."

"אנדי! אהובה, את יכולה לשמוע אותי? אנדי!"

עיניה נפקחו לרווחה. הדבר היחיד שהרגישה היה לבה ההולם בחזה.

"בייבי, הכול בסדר. את בטוחה עכשיו. זה היה רק חלום. ונראה שחלום ממש זוועתי," זמזם מקס והניח על לחייה את ידו הקרירה.

היא התרוממה לישיבה וראתה שאור השמש מסתנן מבעד לחלונות. לא היה שלג, לא היה שלג מעורב בגשם, לא היה סוס. כפות רגליה היו יחפות אך חמימות מתחת למצעים הרכים והחמאתיים, וגופו החזק והמגונן של מקס היה צמוד אליה. היא שאפה שאיפה עמוקה וריחו של מקס — הבל פיו, עורו, שערו — מילא את נחיריה.

זה היה רק חלום.

היא בחנה את חדר השינה במבטה. היא הרגישה חצי ישנה, מעורפלת אחרי שהתעוררה בשעה הלא נכונה. איפה הם? מה קורה? היא הציצה בדלת, שעליה היתה תלויה שמלת ערב מגוהצת ולגמרי מהממת של מוניק לולייה, ואז נזכרה שהחדר הלא מוכר הוא בעצם סוויטת הכלולות — סוויטת הכלולות שלה — ושהיא הכלה. כלה! זרם של אדרנלין גרם לה להתיישב במיטתה במהירות כזאת, שמקס קרא בהפתעה, "בייבי, על מה חלמת? אני מקווה שזה לא היה קשור להיום."

"בכלל לא. רק רוחות מהעבר." היא רכנה לנשק אותו בזמן שסטנלי, הכלב המלטזי שלהם, השתחל ביניהם. "מה השעה? רגע, מה אתה עושה פה?"

מקס חייך את החיוך הממזרי שאהבה ויצא מהמיטה. כמו תמיד, היא לא יכלה שלא להתפעל מכתפיו הרחבות ומבטנו המהודקת. היה לו גוף של בן עשרים וחמש, רק טוב יותר — לא קשיח ושרירי מדי, אבל ספורטיבי ומהודק בדיוק כמו שצריך.

"עכשיו שש. באתי לפני שעתיים בערך," הוא אמר בזמן שלבש את המכנסיים של פיג'מת הפלנל שלו. "הרגשתי בודד."

"טוב, כדאי שתצא מפה לפני שמישהו יראה אותך. לאמא שלי יש קטע כזה שאסור לנו להתראות לפני החתונה והיא מאוד רצינית בקשר לזה."

מקס משך אותה מחוץ למיטה ועטף אותה בזרועותיו. "אז אל תגלי לה. אבל אין מצב שהייתי מחכה כל היום עד שהייתי רואה אותך."

אנדי העמידה פני עצבנית, אבל בחשאי שמחה שהתגנב אליה לכרבול זריז, במיוחד לאור הסיוט שהפריע את שנתה. "בסדר," נאנחה בדרמטיות. "אבל לך בחזרה לחדר שלך בלי שאף אחד יתפוס אותך! אני אקח את סטנלי לטיול לפני שההמונים יגיעו."

מקס הצמיד את האגן שלו לשלה. "עדיין מוקדם. בואי נתערב שאם נזדרז, נספיק —״

אנדי צחקה. "לך מפה!"

הוא נישק אותה שוב, הפעם ברכות, ויצא מהסוויטה.

אנדי הרימה את סטנלי בזרועותיה, נישקה אותו על האף ואמרה, "זהו זה, סטן!" הוא נבח בהתרגשות וניסה לברוח, והיא נאלצה לשחרר אותו כדי שלא ישרוט את זרועותיה. למשך כמה שניות נפלאות הצליחה לשכוח את החלום, אבל מהר מאוד הוא צץ בחזרה עם כל פרטי הפרטים המציאותיים שלו. היא נשמה נשימה עמוקה, והפרגמטיות שלה נכנסה לפעולה: הלחץ של יום החתונה. חלום חרדה קלאסי. זה הכול. לא פחות ולא יותר.

היא הזמינה ארוחת בוקר משירות החדרים והאכילה את סטנלי בביסים קטנים של ביצה מקושקשת על טוסט תוך התמודדות עם שיחות טלפון נרגשות מאמא שלה, מאחותה, מלילי ומאמילי — כולן עודדו אותה להתחיל בהכנות — וקשרה את הרצועה לסטנלי כדי לצאת לסיבוב קצר באוויר הקריר של אוקטובר לפני שהיום ייעשה מטורף מדי. היה קצת מביך ללבוש את מכנסי הטרנינג עם הכיתוב הענקי הוורוד "כלה" על הישבן, שקיבלה במתנה במסיבת הרווקות שלה. אבל עמוק בתוכה היא גם התגאתה קצת באאוטפיט הזה. היא הכניסה את השיער לתוך כובע מצחייה, נעלה סניקרס ורכסה את הפליס של פטגוניה. איכשהו היא הצליחה להגיע לגינה רחבת הידיים של אחוזת אסטור קורטס בלי לפגוש נפש חיה. סטנלי קיפץ בשמחה, עד כמה שרגליו הקצרות אפשרו לו ומשך אותה לקו העצים בקצה השטח, שם כבר התחילו העלים לשנות את צבעם לגוני האש של הסתיו. הם הלכו במשך כמעט חצי שעה, בהחלט מספיק זמן כדי לגרום לכולם לתהות לאן היא נעלמה, ולמרות שהאוויר היה רענן והשדות המתקמרים של החווה היו יפהפיים ואנדי הרגישה את עקצוצי ההתרגשות של יום החתונה מציפים אותה, היא לא הצליחה לסלק את התמונה של מירנדה מהראש.

איך יכול להיות שהאישה הזאת עדיין רודפת אותה? חלפו כמעט עשר שנים מאז שברחה מפריז ומתפקידה קוטל הנשמות כאסיסטנטית של מירנדה ב"ראנוויי". היא צמחה כל כך מאז השנה האיומה ההיא, לא? הכול השתנה, ולטובה: בשנים הראשונות אחרי "ראנוויי" עבדה כפרילנסרית, ואז שדרגה את עצמה בתבונה למשרה קבועה כעורכת וכותבת בבלוג חתונות, "עד עצם היום הזה". כמה שנים ועשרות אלפי מילים אחר כך, היא יכלה להשיק מגזין משל עצמה, "דה פּלאנג'", חוברת בוהקת, נוצצת, יפהפייה ויוקרתית. היום, שלוש שנים לתוך היוזמה, למרות כל התחזיות שהעידו על ההפך, המגזין ממש עשה כסף. "דה פלאנג'" היה מועמד לפרסים ובחלקם זכה, והמפרסמים התדפקו על דלתותיה. עכשיו, בעיצומה של ההצלחה המקצועית שלה, היא מתחתנת! ועוד עם מקס האריסון, בנו של רוברט האריסון המנוח ונכדו של ארתור האריסון האגדי, שייסד את בית ההוצאה לאור האריסון בשנים שאחרי השפל הגדול והקים את האריסון מדיה אחזקות, אחת החברות המוערכות והרווחיות ביותר בארצות הברית. מקס האריסון — חבר קבוע ברשימות הרווקים הנחשקים, בחור שיצא עם נשות החברה הגבוהה של ניו יורק, ובטח גם עם מספר לא מבוטל של אחיותיהן, בנות דודותיהן וחברותיהן — הוא בעלה לעתיד. אחרי הצהריים ישתתפו בשמחתם ראשי ערים ואילי הון, שרק מחכים לברך את הצאצא הצעיר וכלתו הטרייה. והחלק הכי טוב? היא אהבה את מקס. הוא היה החבר הכי טוב שלה. הוא סגד לה וגרם לה לצחוק והעריך את עבודתה. נכון שהגברים בניו יורק לא מוכנים עד שהם לא מוכנים? מקס התחיל לדבר על חתונה חודשים ספורים אחרי שנפגשו. אחרי שלוש שנים, הנה הם, ביום חתונתם. אנדי נזפה בעצמה על כך שבזבזה ולו שנייה אחת נוספת במחשבות על החלום המגוחך שלה והובילה את סטנלי בחזרה לסוויטה, שם נאסף צבא קטן של נשים היסטריות, לחוצות וצווחניות, שחששו כולן שמא החליטה לברוח מהזירה. אנחת רווחה קבוצתית וקולנית נשמעה ברגע שהיא נכנסה פנימה. נינה, מפיקת החתונה שלה, התחילה מיד לחלק הוראות.

השעות הבאות חלפו בטשטוש: מקלחת, פן, רולים, מסקרה, מספיק מייק־אפ כדי להחליק את עור הפנים של נערה הורמונלית. מישהי טיפלה בציפורני כפות הרגליים שלה בזמן שמישהי אחרת הביאה לה הלבשה תחתונה ומישהי שלישית התלבטה לגבי גון השפתיים שלה. לפני שקלטה מה קורה, ג'יל, אחותה, הביאה את שמלת השנהב הפתוחה שלה, ושנייה אחר כך אחזה אמה בבד העדין מאחור ורכסה את אנדי לתוכו. סבתא שלה צקצקה בעונג. לילי בכתה. אמילי הגניבה סיגריה בחדר האמבטיה של סוויטת הכלולות, היא חשבה שאף אחד לא ישים לב. אנדי ניסתה לקלוט את הכול. ואז היא היתה לבדה. למשך דקות ספורות לפני שהיתה אמורה להופיע בחדר הנשפים הגדול, כולן עזבו אותה כדי להתכונן בעצמן, והיא ישבה בצורה מוזרה בכיסא עתיק מרופד, מנסה לא לקמט או להרוס שום סנטימטר מעצמה. בעוד פחות משעה היא תהיה אישה נשואה, מחויבת לשארית חייה למקס והוא לה. זה היה כמעט יותר מדי לעכל.

הטלפון בסוויטה צלצל. אמא של מקס היתה מעברו השני של הקו.

"בוקר טוב, ברברה," אמרה אנדי בטון החמים ביותר שהצליחה לגייס.

ברברה אן ויליאמס האריסון, חברה בבנות המהפכה האמריקאית, צאצאית של לא אחד מהחותמים על חוקת ארצות הברית, אלא שניים, חברה קבועה בכל דירקטוריון של עמותה בעלת חשיבות חברתית במנהטן. החל מהשיער שלה — שעוצב רק בסלון של אוסקר בלנדי — ועד נעלי הבלרינה של שאנל, ברברה תמיד היתה מנומסת להפליא לאנדי. היא היתה מנומסת להפליא לכולם. אבל היא בהחלט לא היתה אדם רגשן. אנדי ניסתה לא לקחת את זה אישית. אולי בהתחלה ברברה חשבה שהיא רק עוד אחד מהאירועים החולפים של בנה? ואז אנדי שכנעה את עצמה שההיכרות של ברברה עם מירנדה הרעילה כל סיכוי שהיה להן לקשר עמוק בין אישה לכלתה. בסופו של דבר הבינה שזאת פשוט הדרך של ברברה — היא היתה מנומסת וקרירה לכולם, אפילו לבתה. היא לא יכלה להעלות בדעתה שאי־פעם תקרא לאישה הזאת "אמא". לא שמישהו הציע את זה...

"שלום, אנדריאה. בדיוק הבנתי שמעולם לא נתתי לך בפועל את השרשרת. כל כך התרוצצתי הבוקר בניסיון לארגן הכול, שבסוף איחרתי לאיפור־שיער שלי! אני מתקשרת לעדכן אותך שהשרשרת נמצאת בקופסת קטיפה בחדר של מקס, היא בכיס הפנימי של התרמיל המחריד הזה שלו. לא רציתי שהצוות יראה אותה פשוט מונחת לה. אולי את תצליחי לשכנע אותו להסתובב עם תיק קצת יותר מכובד? אלוהים יודע שניסיתי כבר אלף פעם, אבל הוא פשוט לא מוכן —״

"תודה, ברברה. אני אלך לקחת אותה ברגע זה."

"בשום פנים ואופן לא!" זעקה האישה בחדות. "אתם בשום פנים ואופן לא יכולים לראות זה את זה לפני הטקס — זה מזל רע. תשלחי את אמא שלך או את נינה. כל אדם שאיננו את. בסדר?"

"כמובן," אמרה אנדי ויצאה למסדרון. היא הבינה בשלב מוקדם שקל יותר להסכים עם ברברה ואז לעשות את מה שהיא רוצה. ויכוחים לא הובילו אותה לשום מקום. בדיוק בגלל זה התכוונה לענוד תכשיט שעובר בין הדורות במשפחת האריסון בתור "משהו ישן" במקום לענוד משהו שהגיע מהמשפחה שלה: ברברה התעקשה. השרשרת הזאת היתה חלק מהחתונה של שישה דורות של בני משפחת האריסון, והיא תהיה חלק גם מחתונתם של אנדי ומקס.

דלת הסוויטה של מקס היתה פתוחה קצת, והיא יכלה לשמוע את המים זורמים בחדר האמבטיה כשנכנסה פנימה. קלאסי, חשבה לעצמה. אני מתארגנת כבר חמש שעות והוא נכנס עכשיו למקלחת.

"מקס? זאת אני. אל תצא!"

"אנדי? מה את עושה פה?" קרא מקס מבעד לדלת של חדר האמבטיה.

"אני רק לוקחת את השרשרת של אמא שלך. אל תצא, בסדר? אני לא רוצה שתראה אותי בשמלה."

אנדי חיטטה בכיס הקדמי של התיק. היא לא הרגישה קופסה קטיפתית, אבל ידיה אחזו בנייר מקופל.

זה היה נייר מכתבים עבה בצבע קרם, שעליו הוטבעו ראשי התיבות של ברברה, בה"ו, במונוגרמה כחולה ומסולסלת. אנדי ידעה שברברה עזרה למותג כלי הכתיבה דמפסי & קרול לשרוד בזכות כמות ניירות המכתבים שקנתה. היא השתמשה בעיצוב הזה כבר ארבעה עשורים לברכות יום הולדת, למכתבי תודה, להזמנות לארוחת ערב ולמכתבי ניחומים. היא היתה מיושנת ורשמית והיתה מעדיפה למות שלפני שתשלח למישהו מייל גס רוח או חלילה — זוועה! — הודעת טקסט. הגיוני לגמרי שתשלח לבנה מכתב מסורתי בכתב יד לכבוד יום חתונתו. אנדי בדיוק התכוונה לקפל אותו ולהשיבו למקומו, כשקלטה מזווית העין את שמה. לפני שהספיקה לחשוב על מעשיה, היא התחילה לקרוא.

המשך הפרק בספר המלא