הוד מלכותה חוקרת 1 - קשר וינדזור

חלק ראשון

Honi soit qui
mal y pense 

"ארור החושב אוון" — המוטו של מסדר הבירית

אפריל 2016

1

זה היה יום אביבי כמעט מושלם.

האוויר היה קריר וצלול, ופסי התעבות פילחו את השמיים הכחולים כדרדר. מעליה, מעל צמרות העצים בהום פארק, זהרה טירת וינדזור באור הבוקר. המלכה עצרה את הפוני שלה כדי ליהנות מהנוף. אין דבר יפה לנפש מבוקר שטוף שמש באנגליה הכפרית. אחרי שמונים ותשע שנים, היא עדיין התמוגגה ממלאכת האל. או האבולוציה, אם לדייק בעובדות. אבל ביום כזה, היא חשבה על האל.

לו הייתה צריכה לבחור את החביב עליה מכל מעונותיה, הרי שזה היה המקום. לא ארמון בקינגהאם, שהיה כמו בניין משרדים מוזהב המשקיף אל כיכר תנועה. וגם לא בלמורל או סנדרינגהאם, אף על פי שהיו בשר מבשרה. וינדזור פשוט הייתה הבית. שם חוותה את ימי ילדותה המאושרים ביותר: הבקתה המלכותית, מופעי הפנטומימה, הרכיבות. ולשם המשיכה להגיע בסופי שבוע, כדי לנוח מהרשמיות האינסופית בעיר. שם נח פאפא מנוחת עולמים, וגם מאמי היקרה, ולצידם מרגרט, אף על פי שהכנסתה לאחוזת הקבר הצפופה לא הייתה עניין של מה בכך.

אם תתחולל מהפכה אי־פעם, הרהרה, היא תבקש לפרוש לשם. לא שייתנו לה. המהפכנים בוודאי ישלחו אותה ל... לאן? לגלות? אם כן, היא תעבור לווירג'יניה, שנקראת על שם אליזבת קודמתה, שם חי סֶקרֶטֶריאֶט, הסוס שזכה במרוץ הגביע המשולש ב־73'. למען האמת, לולא חבר העמים הבריטי, ולולא צ'רלס המסכן, ויליאם וג'ורג' הקטן שמסודרים יפה לרשת אותו אחרי הסוף המר, זה היה רעיון לא רע בכלל.

אבל וינדזור תהיה האפשרות הטובה ביותר. כאן אפשר לשאת הכול.

מהמרחק הזה הטירה נראתה שלווה, עצלה ומנומנמת. טעות. בפנים התרוצצו חמש מאות איש. זה היה כפר, כפר יעיל במיוחד. היא נהנתה לחשוב על כולם, החל במנהל משק הבית הבודק את החשבונות וכלה בחדרניות המציעות את המיטות אחרי המסיבה הקטנה של ליל אמש. אבל היום העיב צל על הכול.

אחד הנגנים נמצא הבוקר במיטתו ללא רוח חיים. ככל הנראה מת בשנתו. היא פגשה אותו. אפילו רקדה איתו שעה קלה. צעיר רוסי שהגיע לנגן בפסנתר. כה מוכשר, כה מושך. אבדה מחרידה למשפחתו.

שאגת מנועים עמומה מעל ראשה השתיקה את שירת הציפורים. ממקום מושבה על האוכף שמעה המלכה יבבה נוקבת, וכשהרימה את מבטה ראתה מטוס איירבוס A330 מתקרב לנחיתה. החיים קרוב לנתיב הטיסה של היתרו הופכים אותך למומחית בזיהוי מטוסים, אם כי זיהוי כל דגם של מטוס נוסעים ממבט ראשון הוא טריק מסיבות שאין לו דורש. רעש המטוס ניער אותה ממחשבותיה והזכיר לה שהיא צריכה לחזור למסמכים שלה.

אבל לפני כן, כך החליטה, היא תברר על אימו של הצעיר. אם להודות על האמת, היא בדרך כלל לא נהגה להתעניין בקשרי משפחה מעורערים של אחרים. המשפחה שלה הייתה די והותר. אבל משהו אמר לה שהמקרה הזה שונה. הבעת פניו של המזכיר האישי שלה כשעדכן אותה הבוקר בחדשות הייתה משונה ביותר. למרות מאמציהם הבלתי נדלים של אנשי הצוות לגונן עליה מפני כל דבר מצער, היא תמיד ידעה כשמשהו קרה. והפעם, היא הבינה פתאום, ללא ספק קרה משהו.

"קדימה," היא הורתה לפוני שלה. הסייס שלצידה דחק גם הוא בסוסו ללא מילים.

מתחת לתקרה הגותית המעוטרת בחדר האוכל המלכותי הקטן התקרבה ארוחת הבוקר אל סיומה. מנהל המרוצים של המלכה חלק ביצים ובייקון עם הארכיבישוף מקנטרברי, השגריר במוסקבה לשעבר וכמה מזדנבים מליל אמש.

"ערב מעניין," הוא אמר לארכיבישוף, שישב לשמאלו. "לא ידעתי שאתה רוקד טנגו."

"גם אני לא," גנח חברו. "גברת גוסטֶלו סחפה אותי. השוקיים הורגות אותי." הארכיבישוף הנמיך את קולו. "בסולם של אחת עד עשר, כמה מגוחך הייתי?"

שפתיו של מנהל המרוצים התעקלו. "אם לצטט את נייג'ל טאפנֶל: אחת־עשרה. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי את המלכה צוחקת ככה."

הארכיבישוף הזדעף. "טאפנל? הוא היה כאן אתמול בלילה?"

"לא. 'ספיינל טאפ'."

הרקדן בעל כורחו חייך במבוכה. "אוי ואבוי." הוא רכן לשפשף את השוק מתחת לשולחן, ומבטו הצטלב במבטה של צעירה יפהפייה, צנומה כדוגמנית, שישבה מולו. נדמה היה שאישוניה הכהים, הרחבים, ננעצים היישר בנשמתו. היא חייכה חיוך רפה. הוא הסמיק כמו נער מקהלה.

אבל מאשה פֵּיירוֹבְסקָיה לא הסתכלה עליו, אלא דרכו. הערב הקודם היה החוויה העזה ביותר בחייה, והיא המשיכה להתענג על כל רגע בו.

"סעודה," היא עשתה חזרות אילמות בראשה, "ולינה. סעודה ולינה. בשבוע שעבר הייתי בסעודה ולינה בטירת וינדזור. כן כן. עם הוד מלכותה, מלכת אנגליה. לא יצא לך להיות בערב כזה? זה נהדר." כאילו זה קרה לה כל שבוע. "יורי ואני קיבלנו חדרים שמשקיפים אל העיירה. הוד מלכותה משתמשת באותו סבון כמונו. היא כל כך מצחיקה כשמכירים אותה. והיהלומים שלה — למות..."

בעלה, יוּרי פֵּיירוֹבְסקי, התמודד עם הנגאובר כביר בעזרת תערובת של ירקות ירוקים נאים וג'ינג'ר שנרקחה על פי המתכון האישי שלו. הצוות היה יעיל בהחלט. יורי שמע שמועות על כך שהמלכה שומרת את דגני הבוקר שלה במכלי פלסטיק (לא שהיא הצטרפה אליהם הבוקר). הוא ציפה ל"שיק אנגלי מרופט" של פעם, כלומר בתים לא מתוחזקים עם חימום כושל וצבע מתקלף. אבל הוא טעה. בחדר הזה, למשל, היו וילונות משי אדומים מעוטרים, יותר מעשרים כיסאות מוזהבים תואמים סביב השולחן ושטיח בהזמנה אישית ללא רבב. כל שאר החדרים היו נקיים ומצוחצחים כמו זה. אפילו המשרת האישי שלו יתקשה למצוא סיבות לביקורת. גם הפורט בערב הקודם היה משובח. והיין. היה גם ברנדי? הוא זכר במעומעם שהיה.

למרות הדפיקות בראשו, הוא פנה לאישה משמאלו, שהייתה רעייתו של השגריר לשעבר, ובירר כיצד משיגים את שירותיו של ספרן אישי, כמו זה שפגשו אחרי ארוחת הערב. רעיית השגריר לשעבר, שלא ידעה, אך הייתה חברתם של משכילים דלפונים רבים, הגבירה את קסמה לאחת־עשרה וענתה כמיטב יכולתה.

שיחתם נקטעה למראה אישה גבוהה ששערה שחור כעורב, לבושה במכנסיים וז'קט מחויטים, שנעמדה בפתח הדלת בתנוחה דרמטית, כשידה על מותנה ושפתיה משורבבות בבהלה.

"אוי, מצטערת! איחרתי?"

"ממש לא," ענה מנהל המרוצים בחביבות, אף על פי שאיחרה ועוד איך. אורחים רבים כבר חזרו למעלה, לפקח על אריזת התיקים שלהם. "אנחנו מאוד נינוחים כאן. בואי שבי לידי."

מרדית גוֹסטֶלוֹ התקרבה לכיסא שהורחק מהשולחן על ידי משרת, וכשהציעו לה קפה הנהנה בהתלהבות.

"ישנת טוב?" שאל קול מוכר לימינה. זה היה סר דיוויד אטנבורו, בנעימת קול מתנגנת ומוטרדת כמו בטלוויזיה. היא הרגישה כמו פנדה בסכנת הכחדה.

"מממ, כן," שיקרה. היא הסתכלה סביב השולחן כשהתיישבה, ראתה שמאשה פיירובסקיה היפהפייה מחייכת אליה קלות וכמעט פספסה את הכיסא.

"אני לא ישנתי," מלמלה מאשה בקול צרוד. כמה ראשים פנו להביט בה, אך לא בעלה, שהזעיף פנים למיץ שלו. "כל הלילה חשבתי על היופי, המוזיקה, ה... 'сказка', איך אומרים באנגלית?"

"האגדה," מלמל השגריר מהצד השני של השולחן בקול רועד.

"כן, האגדה. נכון? ממש כמו להיות בדיסני! אבל עם קלאסה." היא השתתקה. זה לא נשמע כמו שהיא התכוונה. האנגלית שלה הגבילה אותה, אבל היא קיוותה שההתלהבות שלה הביעה את הרעיון. "יש לך מזל," היא פנתה למנהל המרוצים. "אתה בא לכאן הרבה, כן?"

הוא חייך, כאילו זו בדיחה. "בהחלט."

לפני שהספיקה לחקור מה פשר השעשוע, ניגש אל בעלה משרת אחר, מרהיב באפודה אדומה ומעיל שחור ארוך, רכן ולחש באוזנו משהו שמאשה לא שמעה. יורי הסמיק, דחף את כיסאו לאחור בלי לומר דבר ויצא מהחדר בעקבות המשרת.

במבט לאחור, מאשה האשימה את עצמה שדיברה על אגדות. איכשהו, הכול קרה באשמתה. כי כשחושבים על זה, במרכזן של אגדות תמיד ישנם כוחות אפלים. הרשע אורב במקומות שבהם אנו משתוקקים שלא יהיה, והרשע לעיתים קרובות מנצח. כמה טיפשי היה לחשוב על דיסני, כשלמעשה הייתה צריכה לחשוב על בּאבּה יאגה ביער.

לעולם איננו מוגנים. לא משנה בכמה פרוות ויהלומים נתכסה. ויום אחד אני אהיה זקנה ובודדה.

2

"סיימון?"

"כן, גברתי?" המזכיר האישי של המלכה, סר סיימון הוֹלְקרוֹפְט, הרים את מבטו מהיומן שבידו. המלכה חזרה מהרכיבה וישבה מאחורי שולחנה, לבושה בחצאית טוויד אפורה ובקרדיגן הקשמיר החביב עליה, שהדגיש את עיניה הכחולות. הטרקלין הפרטי שלה היה מרחב חמים ונעים — יחסית לטירה גותית — מלא ספות שקועות ואוצרות ומזכרות שנאספו לאורך חיים שלמים. הוא אהב להיות שם, אבל קולה המשונן של הוד מלכותה הלחיץ אותו מעט, אף שהתאמץ להסתיר זאת.

"הצעיר הרוסי ההוא. יש משהו שלא סיפרת לי?"

"לא, גברתי. למיטב ידיעתי, הגופה בדרך לחדר המתים. בעשרים ושתיים הנשיא מתכוון להגיע במסוק ותהינו אם תרצי..."

"אל תשנה נושא. ראיתי את ההבעה שלך."

"גברתי?"

"כשסיפרת לי מוקדם יותר. ניסית לחוס על רגשותיי. אל תעשה את זה."

סר סיימון בלע רוק. הוא ידע היטב מה ניסה להסתיר ממלכתו הזקנה. אבל הבוסית היא הבוסית. הוא השתעל.

"הוא היה עירום, גברתי. כשמצאו אותו."

"כן?" המלכה נעצה בו עיניים. היא דמיינה גבר צעיר וחטוב שוכב עירום במיטה, מתחת לשמיכות. למה שזה יהיה חריג? פיליפ בז לפיג'מות בצעירותו.

סר סיימון השיב לה מבט. לקח לו רגע להבין שזה לא מוזר בעיניה. היא לא תסתפק בזה. הוא אזר אומץ.

"אממ, עירום, למעט חלוק סגול. שהחגורה שלו, למרבה הצער..." הוא השתתק. הוא לא הצליח לעשות את זה. לאישה ימלאו תשעים בקרוב.

כשעיכלה את המשמעות של דבריו הפך מבטה לנוקב.

"אתה מתכוון שהוא היה תלוי מהחגורה?"

"כן, גברתי. למרבה הצער. בתוך ארון."

"ארון?"

"ארון בגדים, אם לדייק."

"ובכן." השתררה דממה קצרה שבמהלכה ניסו השניים לדמיין את המראה ומייד התחרטו. "מי מצא אותו?" קולה היה חד.

"אחת החדרניות. מישהו שם לב שהוא לא הגיע לארוחת הבוקר ו..." הוא עצר להרף עין כדי להיזכר בשם, "גברת קוֹבּוֹלְד הלכה לבדוק אם הוא ער."

"היא בסדר?"

"לא, גברתי. אני חושב שהוצע לה טיפול."

"כמה משונה..." היא עדיין דמיינה את הגילוי.

"כן, גברתי. אבל כפי הנראה מדובר בתאונה."

"כן?"

"האופן שבו הוא היה... והחדר." סר סיימון השתעל שוב.

"האופן שבו הוא היה, סיימון? ומה עם החדר?"

הוא שאף שאיפה עמוקה. "היו שם... תחתוני נשים. שפתון." הוא עצם עיניים. "טישו. עושה רושם שהוא... התנסה. להנאתו. הוא מן הסתם לא התכוון..."

בשלב זה היה צבעו חום כהה. המלכה ריחמה עליו. "איום ונורא. המשטרה הוזעקה?"

"כן. מפקד המשטרה הבטיח דיסקרטיות גמורה."

"יופי. הודיעו כבר להורים שלו?"

"אני לא יודע, גברתי," אמר סר סיימון ורשם זאת לעצמו. "אני אברר."

"תודה. זה הכול?"

"כמעט. זימנתי פגישה אחר הצהריים כדי למזער פרסום. גברת קובולד גילתה הבנה מופלגת. אני די בטוח שנאמנותה המוחלטת נתונה לנו ואני אבהיר זאת לצוות: בלי דיבורים. נצטרך לספר לאורחים על המוות — בלי הפרטים, כמובן. מכיוון שמר פיירובסקי הוא זה שהביא לכאן את מר בְּרוֹדְסְקי אתמול בערב, הוא כבר עודכן."

"אני מבינה."

סר סיימון הגניב עוד מבט ליומן. "ובכן, צריך להחליט היכן תרצי לקבל את פניהם של בני הזוג אובמה..."

הם חזרו לעסקים כרגיל. אבל זה היה מאוד מטריד.

שזה קרה כאן. בווינדזור. בארון. בחלוק סגול.

היא לא ידעה אם היא מרחמת יותר על הטירה או על האיש. ברור שהטרגדיה הייתה מרה יותר בשביל הפסנתרן הצעיר, אבל היא היטיבה להכיר את הטירה. היא הכירה אותה כאילו הייתה עורה השני. זה היה מחריד, מחריד. ובסוף ערב נפלא כל כך.

באביב, בתקופת הפסחא, נהגה המלכה לבלות חודש בטירה. הרחק מהרשמיות המופרזת של הארמון. בווינדזור היא יכלה לארח בסגנון פחות רשמי ויותר נינוח — כלומר, מסיבות לעשרים איש במקום סעודות למאה ושישים, והזדמנות להיפגש עם חברים ותיקים. אירוע הסעודה ולינה הפעם, שבוע אחרי חג הפסחא, נחטף, אפשר לומר, על ידי צ'רלס, שרצה לנצל את הערב כדי להחניף לכמה רוסים עשירים לטובת אחד ממיזמי המחמד שלו, שנזקק להזרקת מזומנים.

צ'רלס ביקש להזמין את יורי פיירובסקי ואשתו הצעירה, היפהפייה באופן על־טבעי, וגם מנהל קרן גידור בשם גֵ'יי האקְס שהתמחה בשווקים הרוסיים והיה ידוע בשעמום הקטלני שנסך על בני שיחו. כמחווה, נעתרה המלכה לבנה, אבל הוסיפה כמה מוזמנים משלה.

בעודה יושבת מאחורי שולחנה, היא בחנה את רשימת האורחים, שעותק שלה עדיין נמצא בין מסמכיה. סר דיוויד אטנבורו היה שם, כמובן. הוא היה מענג כתמיד, ובן גילה, דבר נדיר בימים אלו. אבל הוא היה קודר מאוד בנוגע להתחממות הגלובלית. אוי ואבוי. ומנהל המרוצים שלה, שהגיע לכמה ימים ואף פעם לא היה קודר משום סיבה, השבח לאל. הצטרפו אליהם סופרת ובעלה התסריטאי, שסרטיו המצחיקים והעדינים היו התגלמות הבריטיוּת. והיו גם הדיקן של איטון ואשתו, שגרים מעבר לפינה והיו עמודי תווך קבועים באירועים כאלו.

לטובת צ'רלס, היא כללה גם כמה וכמה אורחים עם קשרים ברוסיה. השגריר ששב לפני זמן קצר ממוסקבה... שחקנית זוכת אוסקר ממוצא רוסי, שהתפרסמה, ובצדק, בזכות עגלגלותה ולשונה החדה... מי עוד? אה כן, הכוכבת הבריטית בשמי האדריכלות שהייתה עסוקה בבניית תוספת מפוארת למדי למוזיאון ברוסיה, והפרופסור לספרות רוסית ובעלה (בימינו אסור להניח מראש מה מינם או מיניותם של פרופסורים — כפי שפיליפ למד בדרך הקשה — אבל במקרה הזה, זו הייתה אישה, נשואה לגבר).

ועוד מישהו... היא הסתכלה שוב על הרשימה. אה, כמובן, הארכיבישוף מקנטרברי. עוד אורח קבוע שאפשר לסמוך עליו שיניע את השיחה אם האחרים נאלמים דום, כפי שקורה לפעמים, למרבה הצער. בפעמים אחרות, וגם זה מצער, כולם מדברים יותר מדי ואת בקושי יכולה להשחיל מילה. ולזה אין תרופה, למעט מבטים חמורי סבר פה ושם.

המלכה תמיד אהבה לספק מעט בידור לאורחיה, ומר פיירובסקי המליץ לצ'רלס על בן חסות צעיר שלו ש"מנגן רחמנינוב כמו חלום". היו גם צמד רקדניות בלט שעמדו לבצע קטעי סולו מתוך 'אגם הברבורים' בסגנון הבלט הרוסי האימפריאלי. הכול תוכנן להיות מעודן, רציני ושופע רגש. למען האמת, המלכה די חששה לקראת הערב. תקופת חג הפסחא אמורה להיות עליזה, אבל המסיבה בסגנון רוסי של צ'רלס נשמעה פשוט קודרת.

אבל לעולם אין לדעת מה יקרה.

האוכל היה יוצא מן הכלל. שפית חדשה, שלהוטה להוכיח את עצמה, עשתה נפלאות עם המצרכים מווינדזור, סנדרינגהאם וגינת המטבח של צ'רלס בהַייגְרוֹב. היין תמיד טוב. ברגעים שסר דיוויד לא התנבא על סופו הבלתי נמנע של כדור הארץ, הוא היה משעשע כמו שדון. הרוסים לא היו קודרים כפי שאפשר היה לצפות, וצ'רלס זרח בהכרת תודה (אף שהוא וקמילה עזבו למחרת בבוקר, אחרי הקפה, לאירוע בהייגרוב, והיא הרגישה כמו אימא של סטודנט שמגיע הביתה רק כדי לעשות כביסה).

שתויים קלות הם הצטרפו לבני משפחה אחרים שאכלו יחד באולם המתומן במגדל ברונסוויק, והלכו יחד לספרייה להביט בכמה מהספרים הרוסיים המעניינים ביותר באוסף שלה, ביניהם כמה מהדורות ראשונות נחמדות של ספרי שירה ומחזות מתורגמים, שהיא תמיד התכוונה לקרוא יום אחד ואף פעם לא הגיעה לזה. פיליפ, שהיה ער מעלות השחר, עזב בשקט והלך לישון, והשחקנית זוכת האוסקר, שפניה זכו להערצה רבה ודעותיה על הוליווד היו משעשעות ביותר, הוברחה למלון ליד פַּיינְווּד, לצילומים עם שחר. ואז... הפסנתר והרקדניות.

נינוחים לגמרי, צעדו הנותרים לטרקלין הארגמן להקשיב לקטעים מתוך הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב. זה היה אחד החדרים החביבים עליה לאירוח. היו לו קירות משי אדומים, דיוקנאות של מאמי ופאפא, זוהרים בגלימות הכתרה משני צידי האח, תצפית לפארק ביום ונברשת מרהיבה בלילה ומראה הטרקלין הירוק האלגנטי שבהמשך. טרקלין הארגמן היה אחד החדרים שנהרסו בשרפה ב־1992 — אבל עכשיו לא היה אפשר לדעת זאת. הוא שוחזר לעילא, והיה תפאורה מושלמת לערב שכזה.

הפסנתרן הצעיר היה נפלא כמובטח. האם סיימון אמר ששמו ברודסקי? הוא היה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, אבל המלכה חשבה שהוא ניחן ברגישות מוזיקלית של אדם מבוגר בהרבה. נדמה היה שהוא נסחף בקטע מלא התשוקה, והיא מצאה את עצמה משחזרת סצנות מתוך 'פגישה מקרית'. הוא היה יפה תואר. כל הנשים הוקסמו ממנו.

אחר כך הבלרינות רקדו את קטעי הסולו שלהן — יפה מאוד. מרגרט הייתה נהנית. היא עצמה חשבה בסתר ליבה שהן קצת נוקשות, אבל זה בוודאי היה בגלל הנעליים שלהן. ואז, איכשהו, חזר מר ברודסקי הצעיר לפסנתר וניגן מוזיקה לריקודים משנות השלושים. מאין הכיר את המנגינות? והיא הסכימה שהרהיטים יפונו לאחור לטובת ריקודים.

הכול התחיל בצורה מהוגנת למדי, ואז מישהו אחר התיישב ליד הפסנתר. מי? נדמה לה שזה היה בעלה של הפרופסור, וגם הוא היה טוב להפליא. הצעיר הרוסי היה חופשי להצטרף לחבורה. באדיבות מופלגת הוא הקיש בעקביו וקד קידה למארחת, עם מבט מפציר בעיניו.

"הוד מלכותך. התואילי לרקוד?"

ובכן, למען האמת, היא הואילה. ומצאה את עצמה רוקדת פוקסטרוט ברחבי החדר, בלי לחשוב לרגע על הסיאטיקה. היא לבשה שמלת ערב קלילה עשויה משי ושיפון עם חצאיות מתנפנפות. מר ברודסקי היה בן זוג מיומן והזכיר לה צעדים ששכחה שהיא מכירה. התזמון שלו היה ללא רבב. הוא הצליח לגרום לה להרגיש כמו ג'ינג'ר רוג'רס.

בשלב זה הצטרפו רוב הנוכחים. המוזיקה הייתה חזקה ונועזת יותר. פתאום התחיל להתנגן טנגו ארגנטינאי. האם בעלה של הפרופסור המשיך לנגן בפסנתר? אפילו הארכיבישוף מקנטרברי התפתה לפזז, למרבה השעשוע של כל הנוכחים. כמה זוגות אחרים הצטרפו, אבל אף אחד לא השתווה לרוסי ולפרטנרית הנוכחית שלו — אחת הבלרינות — שחוללו במלכותיות על הרחבה.

היא פרשה זמן קצר לאחר מכן והבטיחה לאורחים שהם רשאים להמשיך ככל שירצו. בזמנה, נשארה המלכה מאוחר יותר מחצי משרד החוץ, אבל בימים אלו היא התחילה לדעוך אחרי עשר וחצי. אך אין זו סיבה לקצר מסיבה טובה. המלבישה שלה, ששמעה מאחד המשרתים האישיים הזוטרים, עדכנה אותה שהמסיבה המשיכה הרבה אחרי חצות.

כך היא ראתה אותו בפעם האחרונה: רוקד על רחבת הטרקלין עם בלרינה צעירה ויפהפייה בזרועותיו. הוא היה מרהיב, מאושר... וחי מאין כמוהו.

כשפיליפ הגיע לשתות איתה קפה אחרי ארוחת הצהריים, הוא היה נרגש מהחדשות.

"ליליבט, שמעת שהאיש היה עירום?"

"כן, האמת שכן."

"תלוי כמו חבר פרלמנט שמרני. יש לזה שם. איך זה הולך? חנק־סקס־משהו?"

"חניקה עצמית ארוטית," אמרה המלכה בקול קודר. היא עשתה על זה גוגל באייפד שלה.

"בול. זוכרת את בּאפי?"

היא זכרה גם זכרה את הרוזן השביעי מוונדל, חבר ותיק שעל פי השמועות היה חובב של הפרקטיקה בשנות החמישים. באותם ימים נדמה היה שזו האופנה בחוגים מסוימים.

"הדברים שהמשרת האישי שלו ראה, הא?" אמר פיליפ. "אומרים שהוא נאלץ להציל את המסכן לא פעם ולא פעמיים. באפי לא היה בדיוק מראה משובב נפש, אפילו עם בגדים."

"מה הוא חשב לעצמו?" היא תהתה.

"יקירתי, אני מנסה לא לדמיין את חיי המין של באפי."

"לא. התכוונתי לצעיר הרוסי. ברודסקי."

"זה ברור, לא?" אמר פיליפ והצביע סביבו. "את יודעת איך האנשים כאן. הם באים לפה, מחליטים שזו פסגת החיים המזורגגים שלהם והם חייבים לשחרר קיטור. השטויות שעושים כאן כשאנחנו לא מסתכלים... ממזר אומלל." הוא הנמיך את קולו באהדה. "הוא לא חשב עד הסוף. הדבר האחרון שאתה רוצה זה שימצאו אותך בארמון המלוכה עם הביצים בחוץ."

"פיליפ!"

"לא, אני רציני. אין פלא שכולם סותמים את הפה. בגלל זה, וגם כדי לשמור על העצבים הרגישים שלך."

המלכה העיפה בו מבט. "הם שוכחים שחייתי במהלך מלחמת עולם, שערוריית פרגוסון והשירות שלך בצי."

"ובכל זאת הם חושבים שתצטרכי להריח מלחי הרחה אם הם רק ירמזו על משהו עסיסי. כל מה שהם רואים זה גברת זקנה קטנה עם כובע." הוא חייך, והיא הזדעפה. ההערה האחרונה הייתה מדויקת, מועילה מאוד ועצובה למדי. "אל תדאגי, כרובי, הם אוהבים את הגברת הזקנה הקטנה." הוא קם בנוקשות מהכיסא. "אל תשכחי שאני נוסע לסקוטלנד יותר מאוחר. דיקי אומר שדגי הסלמון נפלאים השנה. את צריכה משהו? פאדג'? את הראש של השרה ניקולה סטרג'ן על מגש?"

"לא, תודה. מתי תחזור?"

"שבוע, פחות או יותר — מספיק זמן לפני יום ההולדת שלך. דיקי יהרוס עוד קצת את כדור הארץ ויטיס אותי במטוס הפרטי שלו."

המלכה הנהנה. בזמן האחרון פיליפ ניהל רוב הזמן לוח זמנים משלו. לפני שנים זה היה קצת שובר את ליבה כשהיה נעלם פתאום, עם אלוהים יודע מי, לעשות אלוהים יודע מה, ומשאיר אותה לנהל את העניינים. חלק ממנה גם קינא בחירות שלו, בנחישות. אבל הוא תמיד חזר והביא איתו פרץ אנרגיה ששטף את מסדרונות הכוח כמו משב רוח ים עז. היא למדה להכיר לו תודה.

"האמת," היא אמרה כשהוא רכן במפרקים מודלקים לתת לה נשיקה במצח, "שאני אשמח לקצת פאדג'."

"משאלתך היא פקודתי." הוא חייך, ממיס את ליבה בדייקנות של שעון שוויצרי, ויצא מהחדר.