נחל-שלדים

יום שני, 13 בספטמבר, 05:30
 
לא מזמן היה רגע שחשבתי: זהו. אני מת.
אני חושב על אותו לילה כל הזמן ואני מרגיש אותו פחד שהרגשתי אז. זה קרה לפני שבועיים, אבל אחרי ארבעה־עשר ימים ולילות של היזכרות אני מפוחד ומבולבל הרבה יותר מאי־פעם.
מה שאומר, אני מניח, שזה עוד לא נגמר. משום מה נראה לי שאולי זה לא באמת ייגמר לעולם.
אתמול בלילה ישנתי בחדר שלי בפעם הראשונה מאז שהכול קרה. בבית־החולים הייתי מתעורר לצליל הצעדים המדשדשים של האחות, ריח הגיר היבש של העור שלה והנִענוּע הקל של כתפַי.
הרופא יבוא לבדוק אותך בעוד רגע. הוא ירצה שתהיה ער. תוכל להתיישב בשבילי, ריאן?
הבוקר לא היו שום אחות או רופא או ריח גיר, רק הרכבת הראשונה שזחלה ברחבי העיירה והשכימה אותי בחמש וחצי. אך בעודי מתעורר, מה ששמעתי בראשי לא היה רכבת. זה היה משהו מסוכן יותר, משהו שניסה לחמוק פנימה בחסות השחר המוקדם, להציץ בסִמטאוֹת ללא מוצא ולשחֵר לטרף.
פחדתי, אבל מיד הוקל לי, כי הבנתי שהדמיון חסר המנוֹחַ שלי חזר לברֵירת המחדל הטבעית שלו - פחד ופָּרָנוֹיָה.
במילים אחרות, הייתי שוב בבית, בנחל־שלדים.
בדרך־כלל כשרכבת הבוקר מעירה אותי, אני ניגש ישר לשולחן ומתחיל לכתוב לפני שכל העיירה מתעוררת לחיים. אבל הבוקר - אחרי שסילקתי ממוחי את הרעיון שמשהו אורב לי - היה לי דחף לזנק מהמיטה ולעלות על הרכבת. לא ציפיתי לתחושה כזו ולא היה שום סיכוי שאממש אותה. אבל בכל־זאת שאלתי את עצמי מאיפה היא באה.
עכשיו הנחתי את היומן על שולחן טלוויזיה שהרגליים שלו נעקרו, התיישבתי במיטה, נשענתי על כמה כריות והתחלתי לעשות את הדבר היחיד שתמיד שיפר את הרגשתי ושעדיין הייתי מסוגל לעשות.
התחלתי לכתוב על אותו לילה ועל כל מה שקרה בעקבותיו.