שנת הגנן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנת הגנן
מכר
מאות
עותקים
שנת הגנן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שנת הגנן

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

    9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
    סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
    לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

    תקציר

    גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון – בדיוק כמונו, הילדים – קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר. ''קארל צ'אפק, מגדולי ושנוני הסופרים הצ'כים, עקב במשך שנה אחרי גנן והגינה שלו. תסמכו על צ'אפק שזה אחד הספרים האינטליגנטיים והמהנים שייצא לכם לקרוא. רות בונדי, מתרגמת מחוננת ... תרגמה סוף סוף לעברית את 'שנת הגנן'. הברקה טהורה." מעריב,

    פרק ראשון

    איך מניחים יסודות לגינה

     

     

    אפשר להניח יסודות לגינה בכמה דרכים. הדרך הטובה ביותר היא להיעזר בגנן. הגנן שותל לכם כל מיני מקלונים, זמורות וזלזלים, שלדבריו הם אדר, עוזרר, לילך, צמחים גבוהי גזע ונמוכי גזע וגידולי נוי אחרים. אחר כך הוא עודר את האדמה, הופך אותה מעלה ומטה, מתחח עוד ועוד ושוב מחליק אותה, בונה שבילים מחצץ, תוקע פה ושם באדמה אי אלה עלים נבולים, שלדבריו הם רב–שנתיים, זורע במדשאה לעתיד זרעים, שלדבריו הם זון אנגלי, נחלית, זנב שועל, איטן או פגופירון. משסיים הוא הולך לו ומשאיר מאחוריו את הגינה חומה ושוממה כפי שהיתה ביום הראשון לבריאת העולם. הוא רק מפציר בכם להשקות את כל עפרות הארץ האלה יום–יום בקפידה, וכאשר יצמח הדשא, שתזמינו חול לשבילים.
    אדם עשוי לחשוב שהשקיית גינה היא עניין של מה בכך, בייחוד אם יש ברשותו צינור. אך עד מהרה מתברר לו שכל עוד הצינור אינו מבוית - הוא יצור חמקמק ומסוכן; הוא מתכווץ, קופץ, מזנק, ואחרי שהטיל תחתיו מים בשפע הוא שוקע בהנאה בשלוליות הבוץ שנוצרו על ידי כך. או אז פתאום הוא מתנפל על האדם המנסה לאחוז בו ומתלפף סביב רגליו. צריך לדרוך עליו שיזדקף אלא שאז הוא נכרך ועוטף מותניים וצוואר. שעה שהנפגע נאבק במפלצת הצינור כמו היתה נחש פתן, מסתובבת לה הזרבובית כלפי מעלה ומתיזה זרם אדיר על הווילונות שזה עתה נתלו. בעוד חיית הפרא משתוללת מרוב כאב ומתחילה להתיז מים לא מהזרבובית, אלא מהזרנוק או מאי שם בגופה, יש לתפוס בחוזקה בראשה ולמתוח אותה ככל שאפשר. בתחילה דרושים שלושה אנשים על מנת לאלף אותה, וסופם שינטשו כולם את זירת הקרב מרוחים בבוץ עד אוזניהם ומושקים לרוויה. אשר לגינה - במקומות אחדים היא הפכה לשלולית בוצית ובמקומות אחרים היא מתבקעת מצמא.
    אם תנהגו כך יום אחר יום, כעבור שבועיים בִּמְקום דשא יבצבצו להם בגינתכם עשבים שוטים. אחת מתעלומות הטבע הגדולות היא השאלה למה מזרעי הדשא האיכותיים ביותר צומחים דווקא העשבים השוטים הקוצניים בשפע הגדול ביותר. אולי אם תזרעו זרעי עשבים שוטים, ינבוט מהם דשא נאה. כעבור שבוע נוסף מתכסה הדשא קוצים צפופים ומפגעים אחרים, מהם מזדחלים על פני השטח, מהם שקועים בעומק האדמה. אם תרצו לשלוף מטרד כזה מהקרקע, הוא ייקרע בסמוך לשורש או שיסחב עמו גוש גדול של אדמה. ככה זה: ככל שהשרץ נבזה יותר, כך הוא משגשג יותר.
    בינתיים, על ידי חילוף חומרים מסתורי, הפכו שבילי החצץ לטיט הדביק והצמיגי ביותר שאפשר לתאר.
    אף על פי כן נחוץ לשרש את העשבים הרעים מהדשא. אתם עוקרים ועוקרים ומאחורי צעדיכם הדשא לעתיד הופך לאדמה חומה ועירומה כבראשית. רק בשניים–שלושה מקומות צץ דבר– מה המזכיר עובש ירקרק, משהו אוורירי, דקיק ודומה לפלומה. אין ספק, אלה ניצני דשא. אתם עובדים לידם על קצות האצבעות ומגרשים את הדרורים, ושעה שאתם נועצים עיניים באדמה, מבצבצים על שיחי הדומדמניות והחזרזר העלעלים הראשונים, כהרף עין, במפתיע. לעולם לא תצליחו לתפוס את האביב בבואו.
    ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא הלילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה.
    יום אחד תפקחו את עיניכם והגינה תהיה ירוקה, על הדשא הגבוה ינצנץ הטל ובסבך שיחי הוורדים יבצבצו ניצנים תפוחים אדמדמים. העצים שהזדקנו יסתעפו ויישאו צמרות כבדות, אפלות, ומצלן הלח יעלה ריח רקב. ואתם כבר לא תיזכרו בגינה הצנומה, העירומה, החומה של הימים האלה, וגם לא בזיפים המהוססים של העשב הראשון, בהנצה הדלה או בכל יופי הבראשית העני, הנוגע ללב, של אדמת גינה שזה עתה נולדה.
    נניח, אבל עכשיו כדאי להמשיך ולהשקות ולנכש עשבים שוטים ולברור חצץ מתוך האדמה.


    איך נוצר גנן
    גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מהסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון - בדיוק כמונו, הילדים - קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.
    כל עוד האדם בלבלוב נעוריו, הוא מניח שפרח זה מה שתוקעים בדש המעיל או מעניקים לבחורה. חסרה לו ההבנה האמיתית שפרח הוא משהו שחורף, שעודרים ומזבלים ושותלים ומעבירים וגוזמים וקושרים ופוטרים מעשבים שוטים ומעלים יבשים ומכנימות ומקימחון. במקום לעדר ערוגות, רודף העלם אחרי בחורות, מפגין את שאפתנותו, נהנה מפירות החיים שלא הוא הצמיח, ובכלל התנהגותו הרסנית למדי. דרוש גיל מסוים, הייתי אומר דרושה אבהות מסוימת, כדי שאדם יהפוך לגנן חובב. נוסף על זה דרושה לו גם גינה משלו. בדרך כלל הוא פונה קודם כול לגנן מקצועי, ומניח שבתום יום העבודה שלו הוא ייגש ויביט בגינה וישמח למראה הפריחה ויאזין לציוץ הציפורים. יום אחד קורה לו הדבר והוא שותל במו ידיו פרח. לי למשל זה קרה עם חיעד. אותה שעה, דרך סדק בציפורן או משהו דומה לזה, חודרת לגופו מעט אדמה וגורמת לו לסוג של הרעלה או דלקת. בקיצור, כך הופך אדם לגנן שרוף. רק נתפסה הציפורן וכבר נלכדה הציפור כולה. במקרים אחרים נוצר גנן בדרך של הדבקה משכניו. הוא רואה איך אצל השכן גדלה, בואו נאמר, ציפורן צפופה ואומר לעצמו: לעזאזל, למה שלא תפרח אחת כזאת גם אצלי? ועוד נראה אם שלי לא תהיה יפה אפילו יותר!
    - מן ההתחלות האלה מתמכר הגנן עוד ועוד לתשוקה שהתעוררה בו, ניזונה מהצלחות נוספות ומלובה על ידי כישלונות נוספים.עולה בו תאוות האספנות, שדוחפת אותו לגדל את הכול לפי סדר האלף–בית, מאאירה ועד תריסנית. בשלב מאוחר יותר מתפתח בו להט ההתמחות שיכול להפוך אדם שפוי לאיש ורדים או לאיש דליות או לסוג אחר של משוגע לדבר. אחרים מתמכרים לתאוות האמנות ולא מפסיקים לשנות, לסדר ולעצב מחדש את גינתם. הם משלבים צבעים, מעתיקים גושי צמחים ממקום למקום ומונעים על ידי מה שמכונה לבטי יצירה. אל לאיש לחשוב שגננות אמיתית היא פעולה פסטורלית או שעה יפה להרהורים. זו תשוקה שלא באה על סיפוקה, כמו כל דבר שאדם יסודי משקיע בו את מרב מרצו.
    ועוד אומר לכם איך אפשר לזהות גנן אמיתי. "אתם חייבים לבוא אלי," הוא אומר, "אני מוכרח להראות לכם את הגינה שלי." אם אתם אכן באים, כדי לשמח את לבו, מקבל את פניכם ישבנו המבצבץ אי שם בין הרב–שנתיים. "אני בא מיד," הוא אומר מעבר לכתפו, "רק אגמור לשתול את זה כאן." ואתם עונים ברוב חביבות, "אל תפריע לעצמך." אחרי זמן–מה, משגמר כנראה לשתול, הוא מתיישר, מברך אתכם בלחיצת יד מלכלכת, וכשהוא קורן כולו הכנסת אורחים, מוסיף ואומר, "אז בואו לראות. זאת אמנם גינה קטנה, אבל... רק רגע," הוא פולט ומתכופף מעל ערוגה כדי לנכש איזה עשב שוטה. "אז בואו. אני אראה לכם את הדיאנתוס מוזאלאה, משהו מיוחד. לעזאזל, כאן שכחתי לתחח."הוא אומר, ומתחיל לנבור באדמה וכעבור רבע שעה מתרומם שוב. "אהה," הוא אומר, "אני רציתי להראות לכם את קמפנלה וילסון. זו הפעמונית הכי יפה שאי פעם... חכו רק רגע, כאן אני צריך לקשור את הדרבנית." אחרי שקשר את הדרבנית, הוא נזכר, "נכון, אתם רוצים לראות את מקור החסידה. רגע," הוא ממלמל, "אני רק אעביר מכאן את האסתר, פה אין לו מספיק מקום." לפיכך אתם עוזבים על קצות האצבעות, משאירים את ישבנו מבצבץ בין הרב–שנתיים.
    כאשר אתם שוב נתקלים בו, הוא אומר, "אתם חייבים לבוא אלי, פורח לי ורד פרנה, דבר כזה עוד לא ראיתם. אז תבואו? אבל בטוח!"
    נו, טוב, נלך אליו לראות כיצד חולפת השנה.

    קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

    9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
    סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
    לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

    עוד על הספר

    שנת הגנן קארל צ'אפק

    איך מניחים יסודות לגינה

     

     

    אפשר להניח יסודות לגינה בכמה דרכים. הדרך הטובה ביותר היא להיעזר בגנן. הגנן שותל לכם כל מיני מקלונים, זמורות וזלזלים, שלדבריו הם אדר, עוזרר, לילך, צמחים גבוהי גזע ונמוכי גזע וגידולי נוי אחרים. אחר כך הוא עודר את האדמה, הופך אותה מעלה ומטה, מתחח עוד ועוד ושוב מחליק אותה, בונה שבילים מחצץ, תוקע פה ושם באדמה אי אלה עלים נבולים, שלדבריו הם רב–שנתיים, זורע במדשאה לעתיד זרעים, שלדבריו הם זון אנגלי, נחלית, זנב שועל, איטן או פגופירון. משסיים הוא הולך לו ומשאיר מאחוריו את הגינה חומה ושוממה כפי שהיתה ביום הראשון לבריאת העולם. הוא רק מפציר בכם להשקות את כל עפרות הארץ האלה יום–יום בקפידה, וכאשר יצמח הדשא, שתזמינו חול לשבילים.
    אדם עשוי לחשוב שהשקיית גינה היא עניין של מה בכך, בייחוד אם יש ברשותו צינור. אך עד מהרה מתברר לו שכל עוד הצינור אינו מבוית - הוא יצור חמקמק ומסוכן; הוא מתכווץ, קופץ, מזנק, ואחרי שהטיל תחתיו מים בשפע הוא שוקע בהנאה בשלוליות הבוץ שנוצרו על ידי כך. או אז פתאום הוא מתנפל על האדם המנסה לאחוז בו ומתלפף סביב רגליו. צריך לדרוך עליו שיזדקף אלא שאז הוא נכרך ועוטף מותניים וצוואר. שעה שהנפגע נאבק במפלצת הצינור כמו היתה נחש פתן, מסתובבת לה הזרבובית כלפי מעלה ומתיזה זרם אדיר על הווילונות שזה עתה נתלו. בעוד חיית הפרא משתוללת מרוב כאב ומתחילה להתיז מים לא מהזרבובית, אלא מהזרנוק או מאי שם בגופה, יש לתפוס בחוזקה בראשה ולמתוח אותה ככל שאפשר. בתחילה דרושים שלושה אנשים על מנת לאלף אותה, וסופם שינטשו כולם את זירת הקרב מרוחים בבוץ עד אוזניהם ומושקים לרוויה. אשר לגינה - במקומות אחדים היא הפכה לשלולית בוצית ובמקומות אחרים היא מתבקעת מצמא.
    אם תנהגו כך יום אחר יום, כעבור שבועיים בִּמְקום דשא יבצבצו להם בגינתכם עשבים שוטים. אחת מתעלומות הטבע הגדולות היא השאלה למה מזרעי הדשא האיכותיים ביותר צומחים דווקא העשבים השוטים הקוצניים בשפע הגדול ביותר. אולי אם תזרעו זרעי עשבים שוטים, ינבוט מהם דשא נאה. כעבור שבוע נוסף מתכסה הדשא קוצים צפופים ומפגעים אחרים, מהם מזדחלים על פני השטח, מהם שקועים בעומק האדמה. אם תרצו לשלוף מטרד כזה מהקרקע, הוא ייקרע בסמוך לשורש או שיסחב עמו גוש גדול של אדמה. ככה זה: ככל שהשרץ נבזה יותר, כך הוא משגשג יותר.
    בינתיים, על ידי חילוף חומרים מסתורי, הפכו שבילי החצץ לטיט הדביק והצמיגי ביותר שאפשר לתאר.
    אף על פי כן נחוץ לשרש את העשבים הרעים מהדשא. אתם עוקרים ועוקרים ומאחורי צעדיכם הדשא לעתיד הופך לאדמה חומה ועירומה כבראשית. רק בשניים–שלושה מקומות צץ דבר– מה המזכיר עובש ירקרק, משהו אוורירי, דקיק ודומה לפלומה. אין ספק, אלה ניצני דשא. אתם עובדים לידם על קצות האצבעות ומגרשים את הדרורים, ושעה שאתם נועצים עיניים באדמה, מבצבצים על שיחי הדומדמניות והחזרזר העלעלים הראשונים, כהרף עין, במפתיע. לעולם לא תצליחו לתפוס את האביב בבואו.
    ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא הלילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה.
    יום אחד תפקחו את עיניכם והגינה תהיה ירוקה, על הדשא הגבוה ינצנץ הטל ובסבך שיחי הוורדים יבצבצו ניצנים תפוחים אדמדמים. העצים שהזדקנו יסתעפו ויישאו צמרות כבדות, אפלות, ומצלן הלח יעלה ריח רקב. ואתם כבר לא תיזכרו בגינה הצנומה, העירומה, החומה של הימים האלה, וגם לא בזיפים המהוססים של העשב הראשון, בהנצה הדלה או בכל יופי הבראשית העני, הנוגע ללב, של אדמת גינה שזה עתה נולדה.
    נניח, אבל עכשיו כדאי להמשיך ולהשקות ולנכש עשבים שוטים ולברור חצץ מתוך האדמה.


    איך נוצר גנן
    גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מהסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון - בדיוק כמונו, הילדים - קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.
    כל עוד האדם בלבלוב נעוריו, הוא מניח שפרח זה מה שתוקעים בדש המעיל או מעניקים לבחורה. חסרה לו ההבנה האמיתית שפרח הוא משהו שחורף, שעודרים ומזבלים ושותלים ומעבירים וגוזמים וקושרים ופוטרים מעשבים שוטים ומעלים יבשים ומכנימות ומקימחון. במקום לעדר ערוגות, רודף העלם אחרי בחורות, מפגין את שאפתנותו, נהנה מפירות החיים שלא הוא הצמיח, ובכלל התנהגותו הרסנית למדי. דרוש גיל מסוים, הייתי אומר דרושה אבהות מסוימת, כדי שאדם יהפוך לגנן חובב. נוסף על זה דרושה לו גם גינה משלו. בדרך כלל הוא פונה קודם כול לגנן מקצועי, ומניח שבתום יום העבודה שלו הוא ייגש ויביט בגינה וישמח למראה הפריחה ויאזין לציוץ הציפורים. יום אחד קורה לו הדבר והוא שותל במו ידיו פרח. לי למשל זה קרה עם חיעד. אותה שעה, דרך סדק בציפורן או משהו דומה לזה, חודרת לגופו מעט אדמה וגורמת לו לסוג של הרעלה או דלקת. בקיצור, כך הופך אדם לגנן שרוף. רק נתפסה הציפורן וכבר נלכדה הציפור כולה. במקרים אחרים נוצר גנן בדרך של הדבקה משכניו. הוא רואה איך אצל השכן גדלה, בואו נאמר, ציפורן צפופה ואומר לעצמו: לעזאזל, למה שלא תפרח אחת כזאת גם אצלי? ועוד נראה אם שלי לא תהיה יפה אפילו יותר!
    - מן ההתחלות האלה מתמכר הגנן עוד ועוד לתשוקה שהתעוררה בו, ניזונה מהצלחות נוספות ומלובה על ידי כישלונות נוספים.עולה בו תאוות האספנות, שדוחפת אותו לגדל את הכול לפי סדר האלף–בית, מאאירה ועד תריסנית. בשלב מאוחר יותר מתפתח בו להט ההתמחות שיכול להפוך אדם שפוי לאיש ורדים או לאיש דליות או לסוג אחר של משוגע לדבר. אחרים מתמכרים לתאוות האמנות ולא מפסיקים לשנות, לסדר ולעצב מחדש את גינתם. הם משלבים צבעים, מעתיקים גושי צמחים ממקום למקום ומונעים על ידי מה שמכונה לבטי יצירה. אל לאיש לחשוב שגננות אמיתית היא פעולה פסטורלית או שעה יפה להרהורים. זו תשוקה שלא באה על סיפוקה, כמו כל דבר שאדם יסודי משקיע בו את מרב מרצו.
    ועוד אומר לכם איך אפשר לזהות גנן אמיתי. "אתם חייבים לבוא אלי," הוא אומר, "אני מוכרח להראות לכם את הגינה שלי." אם אתם אכן באים, כדי לשמח את לבו, מקבל את פניכם ישבנו המבצבץ אי שם בין הרב–שנתיים. "אני בא מיד," הוא אומר מעבר לכתפו, "רק אגמור לשתול את זה כאן." ואתם עונים ברוב חביבות, "אל תפריע לעצמך." אחרי זמן–מה, משגמר כנראה לשתול, הוא מתיישר, מברך אתכם בלחיצת יד מלכלכת, וכשהוא קורן כולו הכנסת אורחים, מוסיף ואומר, "אז בואו לראות. זאת אמנם גינה קטנה, אבל... רק רגע," הוא פולט ומתכופף מעל ערוגה כדי לנכש איזה עשב שוטה. "אז בואו. אני אראה לכם את הדיאנתוס מוזאלאה, משהו מיוחד. לעזאזל, כאן שכחתי לתחח."הוא אומר, ומתחיל לנבור באדמה וכעבור רבע שעה מתרומם שוב. "אהה," הוא אומר, "אני רציתי להראות לכם את קמפנלה וילסון. זו הפעמונית הכי יפה שאי פעם... חכו רק רגע, כאן אני צריך לקשור את הדרבנית." אחרי שקשר את הדרבנית, הוא נזכר, "נכון, אתם רוצים לראות את מקור החסידה. רגע," הוא ממלמל, "אני רק אעביר מכאן את האסתר, פה אין לו מספיק מקום." לפיכך אתם עוזבים על קצות האצבעות, משאירים את ישבנו מבצבץ בין הרב–שנתיים.
    כאשר אתם שוב נתקלים בו, הוא אומר, "אתם חייבים לבוא אלי, פורח לי ורד פרנה, דבר כזה עוד לא ראיתם. אז תבואו? אבל בטוח!"
    נו, טוב, נלך אליו לראות כיצד חולפת השנה.