איך למנוע את הפנדמיה הבאה

מבוא

במהלך ארוחת ערב ביום שישי אחד באמצע פברואר 2020 הבנתי שהקורונה עומדת להיהפך לאסון כלל־עולמי.

בשבועות שקדמו לכך שוחחתי עם מומחים בקרן גייטס על מחלה חדשה של דרכי הנשימה שהלכה והתפשטה בסין, ובאותה עת החלה לזלוג אל מחוצה לה. התברכנו בצוות של בני־סמכא מהשורה הראשונה, בעלי עשרות שנות ניסיון באיתור ובמניעה של מחלות מידבקות ובטיפול בהן, והם עקבו מקרוב אחר נגיף הקורונה. הנגיף צץ לראשונה באפריקה, ובהסתמך על ההערכה הראשונית של הקרן ועל בקשות של ממשלות אפריקאיות, אישרנו כמה מענקים כדי לעזור בבלימת התפשטותו ולסייע למדינות להתכונן למקרה שהתפרצותו תתרחב. ההיגיון שהנחה אותנו היה: אנחנו מקווים שהנגיף לא יתפשט בכל העולם, אבל חייבים להניח שזה יקרה כל עוד לא הוכח אחרת.

בשלב זה עדיין היה יסוד לתקווה שניתן לבלום את הנגיף ולמנוע התפתחות של פנדמיה. ממשלת סין נקטה צעדי מנע חסרי תקדים בכך שהטילה סגר על ווהאן, העיר שבה הופיע הנגיף - בתי ספר ומתקנים ציבוריים נסגרו, ולאזרחים הונפקו היתרים שאפשרו להם לצאת מבתיהם פעם ביומיים למשך 30 דקות. זאת ועוד, תפוצת הנגיף עדיין היתה מוגבלת במידה כזאת שמדינות התירו לאנשים לעבור ביניהן באופן חופשי. אני עצמי טסתי לדרום אפריקה מוקדם יותר בפברואר לתחרות טניס שהתקיימה למטרות צדקה.

כשחזרתי מדרום אפריקה ביקשתי לקיים בקרן דיון מעמיק בנושא הקורונה. שאלה מרכזית אחת הטרידה אותי ללא הרף ורציתי לבחון אותה לעומקה: האם ניתן לבלום את הנגיף, או שמא הוא עומד להתפשט בכל העולם?

בחרתי בטקטיקה החביבה עלי, שאני נוקט זה שנים: ארוחת עבודה. אין צורך לקבוע מראש סדר יום. די להזמין כעשרה בני אדם חכמים, לספק להם מזון ומשקאות, להעלות שאלות אחדות ולהניח לאורחים להתחיל לחשוב בקול רם. כמה מהשיחות המוצלחות ביותר בקריירה שלי קיימתי כשבידי מזלג ועל ירכי פרושה מפית.

ימים ספורים לאחר שובי מדרום אפריקה שלחתי אפוא מייל בנוגע לקביעת מפגש ביום שישי הקרוב: "אפשר לנסות לקיים ארוחת ערב עם האנשים שעוסקים בנגיף הקורונה כדי להתעדכן". כמעט כולם נענו בחיוב - אף שההתראה היתה קצרה ולוחות הזמנים עמוסים - ובאותו יום שישי הגיעו שנים־עשר מומחים מהקרן ומארגונים אחרים למשרדי שבפאתי סיאטל לארוחת ערב. בעודנו אוכלים צלעות וסלטים דנו בשאלה המכרעת: האם הקורונה תיהפך לפנדמיה?

באותו ערב התברר לי שהמספרים אינם מבשרים טובות למין האנושי. הסיכוי לתחום את נגיף הקורונה למדינות מעטות היה קלוש, בעיקר משום שהוא מתפשט באמצעות האוויר, בניגוד לנגיפים המועברים במגע, כמו האיידס או האבולה. בתוך חודשים אחדים מאות מיליוני בני אדם בכל העולם יידבקו במחלה ומיליונים ימותו ממנה.

נדהמתי מכך שממשלות גילו דאגה כה מועטה לנוכח האסון הממשמש ובא ושאלתי מדוע הן לא פועלות ביתר דחיפות. אחד המדענים בצוות, חוקר דרום אפריקאי בשם קית קלוגמן, שהגיע לקרן שלנו מאוניברסיטת אמורי, ענה בפשטות: "הן צריכות לעשות זאת".

מחלות מידבקות, בין אם הן נהפכות לפנדמיות ובין אם לאו, הן מין דיבוק מבחינתי. שלא כמו הנושאים שבהם עסקתי בספרי הקודמים - תוכנה ושינויי אקלים - מחלות מידבקות קטלניות הן נושא שבני אדם נרתעים לרוב מלחשוב עליו (קורונה היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). היה עלי ללמוד לרסן את ההתלהבות שבה נהגתי לדבר באירועים חברתיים על טיפולים באיידס ועל חיסון נגד מלריה.

נושא המחלות המידבקות החל לרתק אותי כבר לפני 25 שנה, בינואר 1997, בעקבות מאמר מאת ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" שקראנו מלינדה ואני. ניק דיווח כי שלשולים גורמים בכל שנה למותם של 3.1 מיליון בני אדם, כמעט כולם ילדים. הוכינו בתדהמה. שלושה מיליון ילדים בשנה! איך ייתכן שילדים כה רבים מתים בגלל דבר מה שלמיטב ידיעתנו לא היה אלא מטרד בלתי נעים?

"עבור אזרחי העולם השלישי מים הם עדיין נוזל מסכן חיים". כותרת ב"ניו יורק טיימס" (1997, כל הזכויות שמורות, הותר לשימוש).

למדנו שהטיפול הפשוט ומציל החיים נגד שלשול - נוזל לא יקר, שממלא את מקומם של החומרים המזינים שהגוף מאבד במקרה של שלשול - כלל לא מגיע למיליוני ילדים. זאת נראתה בעיה שנוכל לסייע בפתרונה, והתחלנו לחלק מענקים שיאפשרו לטפל באוכלוסיות רחבות יותר ולתמוך בפיתוח חיסון שימנע מחלות שלשול מלכתחילה.1

רציתי לדעת יותר. פניתי לד"ר ביל פייגי, אחד האפידמיולוגים שהדבירו את האבעבועות השחורות ולשעבר ראש המרכז לבקרת מחלות ולמניעתן. ביל נתן לי ערימה של 81 ספרים ומאמרים על אבעבועות שחורות, על מלריה ועל בריאות הציבור במדינות עניות. קראתי אותם מהר ככל שיכולתי וביקשתי עוד. אחד הפרסומים שהשפיעו עלי ביותר נשא את הכותרת הפרוזאית: "דוח הפיתוח העולמי 1993: ההשקעה בבריאות, כרך 1". כך דבק בי לראשונה השיגעון לעניין המחלות המידבקות, בפרט בכל הנוגע למדינות בעלות הכנסה נמוכה או בינונית.

כשמתחילים לקרוא על מחלות מידבקות נתקלים עד מהרה בנושא של התפרצויות, מגפות ופנדמיות. ההגדרות של מונחים אלה אינן מדויקות. בקירוב אפשר לומר שהתפרצות היא עלייה חדה בתפוצת מחלה במקום מוגדר, מגפה היא התפרצות המתרחבת לתחומי מחוז או מדינה ופנדמיה היא מצב שבו מגפה מתפשטת ברחבי העולם ופוגעת ביותר מיבשת אחת. יש מחלות שאינן מופיעות וחולפות, אלא נוכחות באזור מסוים באופן קבוע - אלה נקראות מחלות אנדמיות. מלריה, למשל, היא מחלה אנדמית האופיינית לאזורים רבים סביב קו המשווה. אם הקורונה לא תחלוף לעולם, היא תסוּוג כמחלה אנדמית.

גילוי של פתוגן (מחולל מחלה) חדש איננו נדיר כלל. על פי ארגון הבריאות העולמי, ב־50 השנים האחרונות מדענים זיהו יותר מ־1,500 פתוגנים. רובם הופיעו תחילה בבעלי חיים ובהמשך התפשטו לבני אדם.

אחדים מהם לא גרמו לנזקים של ממש, אחרים, כגון נגיף האיידס, חוללו אסונות. נגיף זה קטל יותר מ־36 מיליון בני אדם, וכיום חיים יותר מ־37 מיליון איש ואישה הנגועים בו. ב־2020 התגלו 1.5 מיליון מקרים חדשים, אם כי המספר יורד משנה לשנה, שכן חולים המקבלים טיפול הולם בתרופות אנטי־ויראליות אינם מפיצים את המחלה.

פרט לאבעבועות שחורות - המחלה היחידה אצל בני אדם שהודברה לחלוטין אי־פעם - מחלות מידבקות ותיקות לא נעלמו לגמרי מהשטח. אפילו הדֶבֶר, שרובנו מקשרים עם ימי הביניים, עדיין קיים. ב־2017 הוא הכה במדגסקר, שם חלו בו יותר מ־2,400 איש ומתו יותר מ־200. ארגון הבריאות העולמי מקבל דיווחים על 40 או יותר התפרצויות של כולרה בכל שנה. בין 1976 ל־2018 נרשמו 24 התפרצויות מקומיות של נגיף האבולה והתפרצות אחת בממדים של מגפה. אם כוללים התפרצויות קטנות, ישנן קרוב לוודאי יותר מ־200 התפרצויות של מחלות מידבקות בכל שנה.

גורמי מוות אנדמיים: מ־1990 ועד 2019 איידס, מלריה ושחפת קטלו יותר מ־100 מיליון בני אדם ברחבי העולם (המכון לסטטיסטיקה של הבריאות).

איידס ו"מגפות שקטות" נוספות, כפי שהן מכונות - שחפת, מלריה ואחרות - עומדות במוקד הפעילות העולמית של הקרן בתחום הבריאות, לצד מחלות שלשול ומקרי מוות של יולדות. ב־2000 קטלו המחלות האלה יותר מ־15 מיליון בני אדם, רבים מהם ילדים, ואף על פי כן הושקעו במאבק בהן סכומים זעומים להפליא. מלינדה ואני ראינו זאת כתחום שבו משאבינו וניסיוננו בגיבוש צוותים לפיתוח פתרונות חדשניים יוכלו לחולל שינוי של ממש.

שלט חוצות לקידום המודעות לאיידס ומניעתו בלוסקה, זמביה.

בעניין זה רווחת תפיסה מוטעית באשר לפעילות הקרן שלנו בתחום הבריאות. עבודתנו איננה מתרכזת בהגנה על בני אדם במדינות עשירות מפני מחלות, כי אם בפער הקיים בתחום הבריאות בין מדינות עשירות לעניות. אמנם במהלך פעילות זו אנחנו רוכשים ידע רב על מחלות שעלולות לפגוע גם בעולם העשיר, וחלק מהמימון שלנו מסייע בהתמודדות עמן, אולם זה אינו יעד מרכזי של המענקים שלנו. המגזר הפרטי, ממשלות של מדינות עשירות ותורמים אחרים משקיעים בכך די משאבים.

מטבע הדברים, פנדמיות פוגעות בכל סוגי המדינות והן הרבו להעסיק אותי מיום שהתחלתי ללמוד על מחלות מידבקות. נגיפים התוקפים את דרכי הנשימה, לרבות משפחת נגיפי השפעת ומשפחת נגיפי הקורונה, הם מסוכנים במיוחד, מפני שהם מסוגלים להתפשט במהירות רבה מאוד.

מודעה מטעם ממשלת ארצות הברית לעידוד היגיינה נאותה וריחוק חברתי בזמן פנדמיית השפעת ב־1918.

יתר על כן, הסיכויים להתפרצות פנדמיה הולכים וגדלים בהתמדה, בין היתר מפני שבתהליך העיור בני אדם פולשים בקצב מואץ לשטחי המחיה הטבעיים של בעלי חיים ובאים עמם במגע לעתים קרובות יותר, וכך מתרבות ההזדמנויות להעברת מחלות מהם אלינו. סיבה נוספת היא העלייה העצומה בהיקף הנסיעות הבינלאומיות (לפחות בטרם הקורונה גרמה להאטה במגמה הזאת): ב־2019, לפני הופעת הקורונה, נרשמו 1.4 מיליארד כניסות של תיירים ברחבי העולם - לעומת 25 מיליון ב־1950. העובדה שחלפו כ־100 שנה מאז הכתה בעולם הפנדמיה הקטסטרופלית האחרונה - השפעת של 1918, שקטלה כ־50 מיליון בני אדם - היא במידה רבה עניין של מזל.

לפני הקורונה, האפשרות שתפרוץ פנדמיית שפעת היתה ידועה למדי. רבים לכל הפחות שמעו על השפעת של 1918 והיו שזכרו את שפעת החזירים מ־2010-2009. אולם 100 שנים הן תקופה ארוכה ולא נותר בחיים כמעט אף אחד שחווה את פנדמיית השפעת, ואילו שפעת החזירים בסופו של דבר לא היתה קטלנית בהרבה משפעת רגילה. בעת שלמדתי את כל זאת, בתחילת המאה ה־21, נגיפי הקורונה - שהם אחד משלושת סוגי הנגיפים שגורמים למרבית מקרי ההצטננות - זכו לתשומת לב פחותה בהרבה מהשפעת.

ככל שהוספתי ללמוד את הנושא, כך הבנתי עד כמה העולם אינו ערוך למגפה חמורה של נגיף נשימתי. קראתי דוח על המענה של ארגון הבריאות העולמי לשפעת החזירים של 2009, שהגיע למסקנה הנבואית: "העולם איננו ערוך לתת מענה לפנדמיית שפעת חמורה או לכל מקרה חירום עולמי מתמשך המסכן את בריאות הציבור באופן דומה". הדוח הציג תוכנית ובה שורה של צעדים הנדרשים כדי להתכונן למצב כזה. רק מעטים מהצעדים האלה ננקטו.

שנה לאחר שקראתי את הדוח, ידידי נייתן מיירוולד החל לספר לי על מחקר שהוא עושה בנושא האיומים החמורים ביותר שהאנושות ניצבת בפניהם. יותר מכול הדאיג אותו נשק ביולוגי מהונדס - מחלה שמפתחים במעבדה - אבל גם נגיפים שמקורם בטבע דורגו במקום גבוה ברשימה שלו.

אני מכיר את נייתן עשרות שנים: הוא הקים את חטיבת המחקר החדשנית של מיקרוסופט והוא איש אשכולות, שבין היתר ערך מחקרים בתחומים כמו בישול (!), דינוזאורים ואסטרופיזיקה. הוא לא נוטה להפריז בהערכת סיכונים. אם כך, כשטען שממשלות ברחבי העולם לא נקפו אצבע כדי להתכונן לפנדמיות מכל סוג שהוא, בין אם טבעיות ובין אם כאלה הנגרמות במזיד, דנו בשאלה כיצד ניתן לשנות זאת.2

נייתן נוהג להשתמש באנלוגיה שמוצאת חן בעיני. הבניין שאתם נמצאים בתוכו ברגע זה (בהנחה שאינכם קוראים את הספר הזה בחוף הים) מצויד מן הסתם בגלאי עשן. הסיכויים שהבניין הזה יעלה באש היום נמוכים מאוד. למען האמת, ייתכן שיחלפו עוד 100 שנים בלי שיישרף. אבל הבניין הזה הוא כמובן אחד מני רבים, ואי־שם בעולם, ברגע זה ממש, בניין כלשהו עולה בלהבות. תזכורת קבועה זו היא הסיבה לכך שבני אדם מתקינים גלאי עשן: כדי להתגונן מפני דבר מה נדיר, אך כזה שעלול להיות הרסני מאוד.

כשמדובר בפנדמיות, העולם כולו הוא בניין אחד גדול המצויד בגלאי עשן שאינם רגישים במיוחד ומתקשים לתקשר זה עם זה. אם תפרוץ שריפה במטבח, היא עלולה להתפשט לפינת האוכל בטרם יגלו זאת די אנשים כדי לכבות אותה. יתר על כן, האזעקה מופעלת אחת ל־100 שנה בקירוב, כך שקל לשכוח שהסיכון קיים.

קשה לתפוס באיזו מהירות מחלה עלולה להתפשט, שכן רובנו לא נתקלים בתופעה של גידול מעריכי (אקספוננציאלי) בחיי היומיום שלנו. אבל חִשבו על המספרים: אם 100 אנשים חולים במחלה מידבקת בנקודת ההתחלה ומספר המקרים גדל פי שניים בכל יום, בתוך 27 יום כל האוכלוסייה על פני כדור הארץ כבר תהיה חולה.

באביב 2014 התחלתי לקבל מצוות הבריאות בקרן מיילים בנוגע להתפרצות שנשמעה מבשרת רעות: מקרים אחדים של נגיף האבולה זוהו בדרום־מזרח גינאה. עד יולי של אותה שנה כבר אובחנו מקרי אבולה בקונאקרי, בירת גינאה, ובערי הבירה של המדינות השכנות ליבריה וסיירה לאון. בסופו של דבר התפשט הנגיף לשבע מדינות נוספות, לרבות ארצות הברית, ויותר מ־11 אלף איש מתו.

אבולה היא מחלה מפחידה - לעתים קרובות היא גורמת לחולים לדמם מהפתחים בגופם - אולם התפרצותה המהירה ותסמיניה המשתקים גורמים לכך שהיא אינה מסוגלת להדביק עשרות מיליוני בני אדם. אבולה מתפשטת אך ורק באמצעות מגע פיזי עם נוזלי הגוף של חולה, ובשלב שבו אדם נגוע עלול להדביק אחרים, הוא כבר חולה מכדי להתהלך. הסיכון הרב ביותר נשקף למי שטיפלו בחולי אבולה, בבית או בבית חולים, וכן בטקסי אשכבה, למי שרחצו את גופתו של המת.

המשך הפרק בספר המלא