לחשוב אסלאמית

פתח דבר

החסם התפיסתי המערבי בהבנת העולם המוסלמי

ספר זה מציע כהבטחת מחברו: "מפת דרכים להבנת שכנינו המוסלמים". הוא מציג מסגרת תפיסתית כוללת, דתית ותרבותית, המכוונת בעשורים האחרונים את מאבקי האסלאם ואת חלומותיו. אתגר ההבנה משמעותי, לדוגמה, בהבנת התכלית האסטרטגית האיראנית בכל הקשור למאמצי פיתוח היכולת הגרעינית. חקירה מודיעינית בשיטות מתקדמות יכולה לספק מידע חיוני על מיקום הכורים הגרעיניים באיראן, ואולי אף על עובי שכבות הבטון להגנתם. אולם בכל הידע המופלא הזה, שהוא טכני בעיקרו, אין התחלה של מענה לשאלת היסוד: לשם מה מתמסרים האיראנים בנחישות כה עקבית לפיתוח מאמץ זה?

לבן תרבות המערב, המבט על האסלאם מציב פער תרבותי עמוק. מדובר בקושי תבוני בסיסי בהבנת מכלול השלכותיה הפוליטיות והתרבותיות של דת השזורה במהותה בכל תחומי החיים. בסקירה בהירה ובמבט אקטואלי על רעיונותיו המתחדשים של האסלאם לגווניו, מזמין הכותב את קוראיו למסע למידה מרתק. למעיין בספר הוא מציע מפתח פרשני להבנת פוטנציאל אי ההבנה והחשד ההדדי, הטמון בכל מפגש בין מנהיג מוסלמי ובין נציגי תרבות המערב.

זו הייתה, למשל, מהות הסערה התקשורתית שהתחוללה ביולי 2004 בעקבות הופעתו של שיח' יוּסֻף אַלְ־קַרַצַ'אוִיּ במסיבת עיתונאים יחד עם ראש עיריית לונדון, קן ליוינגסטון, בעת ביקורו של הראשון באנגליה. בניגוד לראש העירייה, שהציג את קרצ'אוי כמנהיג מוסלמי סובלני ומתון, טענו המתנגדים לביקור כי השיח' הוא מנהיג טרוריסט ותועמלן של קיצוניות דתית. רק למידה מעמיקה של משנתו רבת הפנים והמתחים של השיח' — גישת הוַוסַטִיַּה — מאפשרת דיון רציני בשאלה האם הוא סובלן, קנאי, או שניהם יחדיו? במצב דומה נמצאת המחלוקת בישראל על דרכו וזהותו של ח"כ מַנְצוּר עַבַּאס, מנהיג מפלגת רע"ם: האם הוא מנהיג ערבי מוסלמי מתון ופרגמטי, או שמא תומך טרור? מתן מענה אחראי לשאלה זאת מצריך בחינה מעמיקה של עיקרי זרם הווסטיה שעבאס דוגל בהם, כחלק מהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל.

מה שעבור קרצ'אוי ועבאס נראה כמערכת מתחים שבמסגרתה הם מסנכרנים מדי יום את נקודת האיזון, נראה לאיש המערב כאחת מהשתיים: מערכת רעיונית עמוסת סתירות עד כדי אי רציונליות, או התנהלות מלאת עורמה ורצופת העמדת פנים וכזב. המאמין המוסלמי, לעומת זאת, מתנהל בסנכרון מתחים, במרחבים הנראים לאיש המערב כטעונים סתירות לוגיות. לאורה של תפיסת הווסטיה הסביר עבאס את דרכה של התנועה האסלאמית בישראל — הפלג הדרומי — כמבקשת לשלב בין כיבוד הרציונליות והמבט הריאלי ובין ההתגלות האלוהית, ללא סתירה ביניהם. לפי אותו היגיון, ביקש חַ'אלִד מַשְעַל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בשנים 2017-1996, את נקודת האיזון בין טרור קיצוני שמובילים גורמי אסלאם קיצוניים, ובין מה שנראה כדרך הוויתור והתבוסתנות שייחס לרשות הפלסטינית.

מבט תרבותי ודתי זה על התנהלות מנהיגים במרחב המוסלמי, פותח צוהר להבנת המורכבות המגולמת בקבלת ההחלטות שלהם. לדוגמה לקראת חודש רַמַצַ'אן 2014 נאם נשיא איראן דאז, חַסַן רוּחַאנִי בפני חכמי הדת במדינה, והסביר את שיקולי התנהלותו האסטרטגית. באותם ימים היה המשא ומתן עם ארצות־הברית לגיבוש הסכם הגרעין בעיצומו, וכוחות משמרות המהפכה האיראניים שיתפו פעולה עם הכוחות האמריקניים בסוריה ובעיראק בלחימה נגד דאעש. רוחאני היה צריך להסביר מה השתנה שלפתע הוא פונה לשיתופי פעולה עם אלה שעד אתמול נהג לכנותם "השטן הגדול". הוא הסביר כי יש שעות שבהן גמישות הרואית עולה על גִ'הַאד. מנקודת מבט מערבית התפרש האירוע כביטוי לפרגמטיות.

במערב שמחו להראות כיצד בשעת מבחן מדינית ולנוכח אילוצי המציאות הניח רוחאני בצד את חובותיו הדתיות, ובחר באילוצי הפרגמטיקה התבונית. אולם במבט אמוני אסלאמי ההיפך הוא הנכון: בשעת מבחן הוא צבע את כורח השיקול הפרגמטי בצבעי האמונה הדתית. בהכללה, הגישה הרווחת במערב נוטה להציג את האדם התבוני הנאור והחילוני כקשוב לשיקול דעת פרגמטי, ואת האדם הדתי מוכוון החזון הנצחי כחסום בפני קשב לתנאי המציאות ולכורחה. בהצגה דיכוטומית שכזו, עצם קיומו של שיקול דעת פרגמטי הוא עדות שאדם זה אינו ממש דתי. מסע בדפי הספר יציע לקורא מבט ביקורתי ומורכב יותר על הנחות יסוד אלה.

תרומתו הגדולה של הספר היא בהציעו מבט תפיסתי כולל על אופני ההדרכה המעשיים של האסלאם, ובכלל זה על רעיון ההתנגדות (מֻקַאוַמַה). במבט זה יש כדי להניח קווי מתאר לגישה מורכבת, המחייבת התנהלות תבונית עבור מאמין הנושא על כתפיו את ציווי המאבק לשינוי המציאות. דווקא המאמין הפועל למימושו של חזון ארוך טווח, מחויב שבעתיים לבחינה מדוקדקת של תנאי המציאות. בשל שיקוליו המעשיים של אדם כזה, הוא מוכוון בו בזמן על־ידי שני מצפנים: מצפן החזון מוכוון לחזון גאולה רחוק, המחייב אדם מאמין לא רק לצפות למימושו בסיוע האל, אלא אף לעשות מעשה שיקדם את מימושו. זו חובת ההשתדלות המגולמת ברעיון הגִ'הַאד. המצפן השני הוא מצפן המציאות, כלי הכוונה לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום המתקיימים בממד הזמן הריאלי שהאדם פועל בו כאן ועכשיו. מצפן זה מחייב את האדם המייחל לגאולה לרסן במעט את פעילותו פן ייקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, שעלולה להתגלות כצעד אחד רחוק ומוקדם מדי.

האדם המאמין פועל בהכוונתם של שני המצפנים באופן דיאלקטי, ובתוך מערכת מתחים שמחייבת פעולה יום־יומית ליצירת סנכרון ושיווי משקל בין שני המצפנים. עולם ומלואו תלוי בתובנה זו שמסבירה מצבים שנראים, מנקודת המבט המערבית, ככפל לשון. לדוגמה החלטות ועידת הפתח ב־2009, ששיקפו מתח בין הכרזות בעלות גוון קיצוני ובין החלטות בעלות גוון מתון. בהכוונת שני המצפנים ביטאו ההכרזות הקיצוניות את החזון ואת קווי המתאר למציאות העתידה לבוא, כפי שזו צריכה להיות בתום המאבק. לעומתן, ההכרזות המתונות נתנו ביטוי לתנאי המציאות באותו הזמן, ולמצב הפוליטי הבין־לאומי בהתייחס לאילוצי ציפיות האמריקנים והאירופאים. ללא תפיסת שני המצפנים נתפסות ההכרזות הקיצוניות בעיניים מערביות כלא יותר מחזון אידיאלי בלתי מעשי, או לכל היותר כעמדת פתיחה למשא ומתן והיענות לציפיות דעת הקהל בחברה הפלסטינית.

באי הבנה מערבית זאת טמון, בין היתר, פער בסיסי בתפיסת מושג האמת: בהבדל העקרוני שבין תפיסת האמת הקלסית בתרבות המערב מימי אפלטון ואריסטו, ובין מושג אמת אחר, דינמי ומורכב. סיפור יהודי חסידי ממצה היטב את הפער שבין שתי הגישות. מספרים על יהודי חסיד שהיה מגיע בכל בוקר לתפילה אצל האדמו"ר, כשהוא לבוש בבגדי חסיד. אחרי התפילה נהג החסיד להחליף את בגדיו לבגדי איש עסקים ויצא לעסקיו. בוקר אחד התעורר מאוחר והגיע לתפילה לבוש בבגדי איש עסקים. שאל אותו הרבי: "מה קרה?". ענה החסיד: "נמאס לי להתחפש". ענה לו הרבי: "תמיד ידעתי שאתה מתחפש, רק חשבתי שאתה מתחפש שם, לא אצלי".

מנקודת מבט מערבית, השאלה המתבררת בין הרבי לחסיד היא מי הוא "באמת" אותו חסיד? היכן הוא בתחפושת והיכן הוא בזהותו האמיתית? בגישה האחרת, הנוטה לשקף את התרבות המוסלמית, הטעות מתחילה בתיאור המצב כהתחפשות. מדובר על גישה תרבותית בעלת יכולת להכיל זהות אישית מורכבת ודפוס התנהלות, המוגדרים מראשיתם במסגרת של מערכת מתחים.

לבן תרבות המערב הבנת האסלאם על מכלול היבטיו הדתיים, הפוליטיים והתרבותיים, היא אתגר מקיף ומורכב. הספר שלפנינו מזמן לקוראו מפגש מרתק עם מערכת רעיונות דינמית ומורכבת זאת, המזמינה גם להתבוננות השוואתית ביקורתית בכל מה שנחשב בתרבות המערב למוסכמות יסוד, עד כדי "מובן מאליו" תרבותי, דוגמת ההפרדה בין דת ומדינה. הקורא יופתע לגלות בספר מציאות רעיונית מגוונת בעולם המוסלמי, שונה למדי מזו שהכיר. במקום התיוג הפשטני למתונים ולקיצוניים, הספר מוציא את קוראו למסע מרתק בנבכי השיח הפנים־אסלאמי על גווניו השונים. בתהליך הזה מעוררת קריאת הספר שאלות ומספקת תשובות ותובנות מעשיות, שנחוצות לכל מי שאמון בעבודת יומו על הבנת המציאות הדינמית, כפי שמוּנעת בידי מאמיני האסלאם לגווניהם.

אלוף (מיל') גרשון הכהן

לשעבר מפקד הגיס המטכ"לי

הקדמה 

ספר זה מבקש לצייד את הקורא במעין מפת דרכים להבנת השיח בעולם המוסלמי מראשית המאה ה־21, ובכלל זה בארגונים האסלאמיים הגִ'הַאדִיִים. הספר מבקש להעניק לקורא העברי כלים "לחשוב אסלאמית", להכיר את השכנים ולהבין את המתרחש בעולם המוסלמי שמסביבנו, תוך הבנה עמוקה יותר ורגישות רבה יותר לשפתם ולתרבותם.

על מרכזיות האסלאם והקוראן להבנת הזירה הפוליטית העיד מַנְצוּר עַבַּאס, סגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, וסגן יו"ר הכנסת ה־24, בריאיון ביולי 2021 ובו אמר: "אי אפשר להבין אותי בלי ללמוד את הקוראן". עבאס הסביר כי שואלים אותו מדוע אינו מבקר את בנימין נתניהו (ראש הממשלה באותה עת), ומדוע הוא מדבר עימו בצורה רגועה, ונימק זאת באמצעות רמיזה לפסוק הקוראני (20:44), שבו אללה ציווה על משה ועל אהרון לדבר אל פרעה טובות.¹

הספר בוחן מגוון זרמים בשיח המוסלמי באמצעות ניתוח השקפותיהם של זרמים אלה בארבע סוגיות ליבה: המונח גִ'הַאד ופרשנותו; שחרור האישה בעולם המוסלמי; היחס לאסלאם השיעי; והנורמליזציה עם ישראל במסגרת "הסכמי אברהם". כמו כן, הספר מבקש לצייד את הקורא בתובנות בנוגע לשיח הער שמתנהל בעולם המוסלמי בין ארבעה זרמים:

הזרם הפרגמטי שמגדיר את עצמו וַסַטִיּ (מילולית: אמצע). הדמות הבולטת בזרם זה הוא שיח' יוּסֻף אַלְ־קַרַצַ'אוִיּ, והתנועה החשובה ביותר המזוהה עם זרם זה היא תנועת "האחים המוסלמים" על ענפיה השונים. בישראל מייצג אותה הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ובכלל זה רע"ם.

הזרם הסַלַפִיּ־גִ'הַאדִיּ שהוא השוקת האידיאולוגית של ארגוני הגִ'הַאד העולמי, ובראשם אַלְ־קַאעִדַה ו"המדינה האסלאמית" (דאעש עד הקמת הח'ליפות ב־2014).

הזרם הסַלַפִיּ־טהרני שמבקש לטהר את האסלאם מן הסיגים והחידושים שדבקו בו במהלך הדורות, ולהחזירו לתקופת הדורות הראשונים.

הזרם הליברלי־מוסלמי שמבקש לחולל רפורמה באסלאם כדי לנקותו מאלימות ומשנאה, לשחרר את האישה מכבליה ולהילחם בפוליטיזציה של הדת.

הזרמים האסלאמיים הללו הם פרי ההתעוררות האסלאמית שלאחר 1967. אחד מביטוייה של התעוררות זו הוא צמיחת ארגוני ההתנגדות (מֻקַאוַמַה) הן בסונה, ובראשם חמאס והג'האד האסלאמי בפלסטין, והן בשִיעַה ובראשם חִזְבַּאללַּה בלבנון. נקודת המוצא בספר היא כי קו פרשת המים ביחסי העולם המוסלמי עם המערב הוא פיגועי 11 בספטמבר 2001. לפיכך במבוא לספר נבחנות תגובות מרכזיות בעולם המוסלמי לאירועים אלה.

שני ספרים קדמו לכתיבת חיבור זה, והציגו את ההתנגשות בין הזרמים השונים בעולם המוסלמי. האחד הוא קובץ המאמרים של עמנואל סיון התנגשות בתוך האסלאם, בו שלל סיון את גישתו של איש מדעי המדינה האמריקני הנודע סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות ציוויליזציות", וטען כי ההתנגשות המשמעותית מתרחשת בתוך עולם האסלאם.2 במאמר מ־2007, ממנו נלקח שם הקובץ, טען סיון כי ההתנגשות בתוך הציוויליזציה המוסלמית היא בין קנאי האסלאם והליברלים. שני הזרמים, הן הקיצוני והן הליברלי, הם צאצאי תנועת הסַלַפִיַּה. תנועה זו נולדה ברבע האחרון של המאה ה־19, וקראה לבצע רפורמה באסלאם כדי לשים קץ לניוון ולשקיעה התרבותיים, שאותם זיהו כסיבת הפיגור של עולם האסלאם לעומת הציוויליזציה האירופית. הרפורמה הייתה אמורה להתרכז סביב החזרה אל רוח האסלאם, כפי שהתקיימה בתקופת האבות הראשונים ישרי הדרך (אַל־סַּלַף אַל־צַּאלִח) של האסלאם. הקנאים, טען סיון, הלכו והתחזקו הודות לתנועת "האחים המוסלמים", בעוד הליברלים נסחפו שמאלה כשהם דבקים בתרבות כלל־עולמית, תוך שימוש בשיטות מחקר שנלמדו מן המלומדים המזרחנים האירופאים. הליברלים מבקשים לחולל רפורמה מעמיקה באסלאם, במטרה לנער את התרבות הזאת ולהכניסה לעולם המודרני. לטענתם, הרפורמות יועילו גם כאמצעי הגנה מפני השפעתם ההרסנית של קנאי האסלאם.³

מחקר נוסף בכיוון זה הוא של נמרוד הורוביץ ואלי אלשיך, ששם לו למטרה למפות את התנועות הפונדמנטליסטיות באסלאם בן זמננו, ולעמוד באמצעות גישה משווה על ההבדלים ביניהן.⁴ הורוביץ ואלשיך מסווגים את התנועות במחקרם לשלוש קטגוריות: מתונים, קיצונים ושמרנים מתונים. הקו האופייני של הפונדמנטליזם המתון הוא דחיית אלימות פוליטית ומהפכה, ומחולק לשתי תתי־מגמות: אנשי דת ותנועות שהם א־פוליטיים, נמנעים מעיסוק בפוליטיקה מפלגתית ומתמקדים בחינוך ובהטפה. בקרב אלה המשפיעים ביותר הם אנשי דת שמרנים בכלל וסַלַפִים בפרט, ותנועת התַבְּלִיע' שנוסדה בהודו ב־1926, ומתנגדת לפוליטיקה מפלגתית.

תת המגמה השנייה היא תנועות אסלאמיות שנכנסו לפוליטיקה, ובראשן "האחים המוסלמים". השקפת העולם של המתונים מתרכזת במאמינים ובמתן האפשרות לחיות חיים הוגנים בדרך הישר. לפיכך דחו המתונים אלימות פוליטית והדגישו אחריות חברתית. השקפת הפונדמנטליסטים הקיצונים, לעומת זאת, התרכזה באמונות ובטוהרן. המניע היה החשש כי "האסלאם המקורי" עומד להיעלם ונתון בסכנה. לפיכך, דרשו כפייה מידית ובכוח של "אסלאם טהור" על החברה.

לפי הורוביץ ואלשיך, בעיני הוגים מתונים דוגמת קרצ'אוי, הקיצונים הם כמו חברי כת החַ'וַארִג' בראשית האסלאם, שחבריהם רצחו מוסלמים אחרים שלא הסכימו עימם על פרשנותם בנוגע לאסלאם. הם מציינים כי קרצ'אוי כינה ארגונים דוגמת אל־קאעדה כ"קבוצות אלימות", וביקר את טיעוניהם ההלכתיים המצדיקים מהפכה אלימה נגד השליטים המוסלמים העכשוויים.⁵

ייחודיות ספר זה שהוא מעמיק את הדיון והניתוח בשורה של סוגיות שמחקרים קודמים נגעו בהן, אך לא העמיקו דים. בספר ייעשה ניסיון לתאר את קשת הגוונים בעולם המוסלמי, ולהניח בידי הקוראים את ההבנה כדי לסייע לבחינה מושכלת של הסיכויים לצד הסיכונים עבור ישראל בעולם הערבי והמוסלמי. נמנעתי להשתמש במונחים "קיצוני" ו"מתון", בשל התפיסה כי התיוג הוא בעיני המתבונן בלבד. ספר זה מנסה להציג את עמדות נציגי הזרמים השונים באמצעות עולם המונחים שבו הם עצמם משתמשים, ולתרגם לקורא העברי את עולם המונחים הזה תוך התייחסות למקורות יניקתו, כלומר כתבי הקודש המוסלמים ובראשם הקוראן והסונה.

בספר נעשה ניסיון להציג את שם הזרם או הדרך כפי שנבחר על־ידי מבטאיו והדוגלים בו, בלי לנסות לתווכו לקורא, שכן השם אוצר בתוכו מטענים תרבותיים עמוקים שאינם ניתנים לתרגום. קַרַצַ'אוִיּ למשל כינה את זרם המחשבה או האסכולה שהקים בשם וַסַטִיַּה, בהשראה מן הקוראן (2:143). לא מצאתי טעם לנסות לתרגם את השם הזה, שכן כל ניסיון לתרגמו, לעניות דעתי, חוטא לאמת כפי שנתפסה על־ידי העומד בראש זרם זה, והנוהים אחריו. תחת זאת עשיתי ניסיון להציג את מכלול הרכיבים האידיאולוגיים של דרך הווסטיה, כפי שהם נפרסים בכתבי קרצ'אוי.

פרופ' תומס הגהאמר, החוקר אלימות פוליטית בעולם המוסלמי, קבע כי "סַלַפִיַּה גִ'הַאדִית" הוא מונח שהפופולריות שלו גדלה בשנים האחרונות, אך יש אי בהירות בנוגע למקורותיו.⁶ אַבּוּ מוחמד אלְ־מַקְדִסִי, מקור סמכות סלפי־ג'האדי ירדני וממעצבי זרם זה, קבע הבחנה חשובה בנוגע למונח: "לא כינינו עצמנו סלפיה ג'האדית, אך אנשים קראו כך לזרם זה. לא גינינו את המונח, ולא התנערנו ממנו. זאת כיוון שמי שכינה אותנו כך הביט אל המציאות של בני הזרם הזה, וניסה לעשות עמם צדק באמצעות תואר זה שראה אותו [כמשקף] את מציאותם ואת מצבם".⁷ מקדסי ציין כי מי שמכנה את הזרם הזה בתואר סלפי־ג'האדי עושה עימו צדק, שכן כך הוא נמנע מלכנות אותו בתארים שליליים שהממשלות המוסלמיות שנאבקות בו ואמצעי התקשורת המגויסים מכנים אותו. אלה האחרונים מכנים את הסַלַפִים הג'האדיים בשמות שליליים דוגמת "המאשימים בכפירה" (תַכְּפִירִיּוּן), "הפורשים" (חַ'וַארִג'), "הקבוצה התועה" (אַלְ־פִאַה אַל־צַּ'אלַּה), "המורדים" (בֻּעַ'אה) וכדומה.⁸

לספר מבוא ושישה פרקים: המבוא נותן לקורא מבט־על בתופעת האסלאמיזם — הפיכת האסלאם ורעיונותיו לאידיאולוגיה, הן פוליטית והן ג'האדית, בידי תנועות אסלאמיות במאה ה־20. הפרק הראשון מציג את תופעת "ההתעוררות האסלאמית" שהחלה בעולם המוסלמי הסוני והשיעי כאחד בשנות ה־70 של המאה ה־20, ומבקש להתחקות אחר "הגנאולוגיה הרעיונית" של התנועות שקמו כחלק מההתעוררות האסלאמית.

הפרק השני בוחן את התפתחות השיח המוסלמי בעקבות פיגועי 11 בספטמבר — קו פרשת המים באסלאם בן זמננו הן ביחסי אסלאם ומערב, והן בהשפעתם הניכרת על השיח בתוך העולם המוסלמי. הפרק בוחן את התגובות השונות בעולם המוסלמי לפיגועים, שיש בהן כדי להשליך על ההשקפות שמוצגות בספר בכל אחת מן הסוגיות שנדונות בו. בחלק ב' של הספר, מן הפרק השלישי ועד השישי, נדונות סוגיות הליבה בשיח המוסלמי בן זמננו, ומוצגים מגוון הדעות ונקודות המחלוקת בין הזרמים השונים בסוגיות אלה. הפרק השלישי מתרכז בגִ'הַאד, במטרתו ובטענתם של זרמים שונים באסלאם בן זמננו כי חל שיבוש בהבנת המונח. כמו כן הפרק בוחן את הפסיקות השונות בעולם המוסלמי בסוגיית פעולות ההקרבה — אִסְתִשְהַאד.

הפרק הרביעי דן בשחרור האישה המוסלמית בעיני הזרמים השונים בעולם המוסלמי. כלל הזרמים טוענים כי הם דוגלים בשחרור האישה, אולם כל זרם מגדיר באופן שונה שחרור זה מהו. הפרק החמישי דן ביחס של זרמים שונים בקהילת הרוב המוסלמית, הסונה, אל השִיעַה. הבהרת סוגיה זו תורמת להבנת המציאות במזרח התיכון בן זמננו, שבה איראן השיעית שמה לה למטרה "לשייע" את העולם הסוני. הפרק השישי נכתב על רקע הסכמי השלום והנורמליזציה (תַטְבִּיע) בין ישראל למדינות המפרץ, שזכו לשם "הסכמי אברהם" (ספטמבר 2020). פרק זה מבקש לבחון את המונח הטעון "תַטְבִּיע" (שמתורגם כנורמליזציה), וראיית ישראל כישות טבעית בעיני זרמים מוסלמים שונים.

הרעיון לכתיבת הספר והעמידה על הצורך בו לקהל הישראלי, גמלו בליבי במשך שנים ארוכות של הוראת השפה הערבית והתרבות המוסלמית בפני קהלים מגוונים, הן באקדמיה והן מחוצה לה. תלמידיי היקרים הם מקור ההשראה לכתיבת חיבור זה, שהוא שלהם ולמענם. כל אימת שדנו בפורומים שונים ומגוונים אלה במונחים, כמו: גִ'הַאד, אִסְתִשְהַאד, שַהִיד, הֻדְנַה, צֻלְח, אִסְלַאם סִיַאסִיּ, פוליטי וכדומה, התרשמתי כי בין הקהל הישראלי ובין שכנינו, שחלקם גם אויבינו, פעורה תהום שנובעת ממחסום של הבנת השפה והתרבות. תקוותי ושכרי הם כי יהיה בספר זה כדי לגשר ולו במעט על תהום פעורה זו.

שלמי תודה

"אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד". יבואו על הברכה חבריי היקרים, שכל אחד מהם תרם בשמחה את חלקו שספר זה יצא לאור. בראשם פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז "משה דיין" באוניברסיטת תל־אביב, וד"ר אמיר גילת, מפקד הוצאת "מערכות", שהעניקו אכסניה מכובדת ובית חם להוצאת הספר. תודה ענקית למורי וחברי היקר והאמיתי, פרופ' מאיר ליטבק, שקרא בעיון רב את כתב יד והארותיו מאירות העניים, החשובות והמלומדות, השביחו את החיבור. על כך תודתי לו מעומק לבי. למותר לציין, כי כל טעות בכתב היד היא על אחריותי בלבד.

תודה והערכה לידידי, אלוף (מיל') גרשון הכהן, שהואיל לכתוב פתח דבר לספר. "אנשים טובים יודעים את הדרך ואיתם אפשר לצעוד". תודה לחבריי היקרים שהואילו לקרוא קטעים מכתב היד ולהאיר את הארותיהם המחכימות שמהן השכלתי רבות: פרופ' יצחק חסון, פרופ' זאב מגן ופרופ' אדם סילברשטיין. תודה לפרופ' יצחק ויסמן שקרא את ההצעה לספר ולמדתי מהארותיו. הוקרה מיוחדת לידידי, יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר, שקרא את כל כתב היד ופקח את עיניי בתבונתו ומניסיונו. הבעת הערכה לתלמידי וחברי, עידן להב, שקרא קטעים בכתב היד ותמיד עודד אותי להמשיך ולחתור להגיע לקו סיום הפרויקט. תודה מיוחדת לחברי הנאמן, קובי סתי, שסייע לי באיתור הקריקטורות המובאות בחיבור זה, ודרבן אותי להשלים את כתב היד ולהביאו לגמר. תודה מיוחדת לחברי הנאמן שלמה פלמבו, שסייע בידי בעידוד ובתמיכה והוא בעיני דוגמה ומופת כאדם וכמקצוען.

תודה והערכה לעורך המסור והמקצועי, עדי לרנר, על עבודת עריכה שקדנית, מסורה ומוקפדת. עדי הקדיש מחשבה רבה לעריכת כתב היד והשביחו. תבוא עליו הברכה. תודה והוקרה לאלנה קוזנצוב שגילתה מסירות יוצאת דופן ואכפתיות, ושקדה ביד אמן ובקפדנות על הבאת כתב היד לדפוס.

ללא הסדרת שירותי ספרייה היה, מטבע הדברים, קשה לכתוב ספר זה. לכך דאגה גב' אפרת שולמן ארד, עוזרת מנהלית בכירה במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, שבכל ליבה ולבביותה טרחה ודאגה כי אזכה לשירותי ספרייה מרחוק. המשיכה בכך בנאמנות טל שחר סופר ועל כך תבוא על הברכה.

אחרונות חביבות שהן מקור ההשראה והכוח ליצור, אחרי בורא עולם, הן רעייתי היקרה, אריאלה, שתמיד לצידי בהגשמת חלומותיי וכמיהותיי, ותמיד באהבה ובסבלנות אין קץ, ושתי בנותינו המקסימות, אושרית ונגה, שהן מקור אושרנו ושמחתנו. שלושתן העניקו לי את הרוגע לחקור ולכתוב, בהכירן כמה הדבר חשוב לי ובנפשי.

תודה והערכה לאמי מורתי ז"ל, חסידה, שגידלה אותי על ברכי המידות ואהבת הארץ והעם. שלי — שלה הוא.

שגיא פולקה