אם נהיה

7.10.23
8:30

יריות

שלנו? שלהם?

צעקות בערבית. שלהם.

אני עם סכין ביד אחת.

עם מבט לילדים שיושבים מול סרטונים.

עוד רגע ידפקו בפראות גם אצלנו.

יריות

שלנו? שלהם?

מרוויחה דקה של שקט.

מפרקת מדף מארון הבגדים.

מפנה. מביאה מנורה קטנה ושמיכה.

רק שלא אצטרך להכניס אותם לשם.

בבקשה שלא אצטרך להכניס אותם לשם.

דפיקות פראיות בדלת, אני יודעת שניתן לשבור אותה.

צעקות בערבית.

מכניסה את הילדים שלי לארון.

הילדים שלי

בארון.

דקה של שקט.

אני פותחת את הארון.

הם יושבים עם האור, על שמיכה, מחובקים.

אני אומרת להם כמה אני גאה בהם.

בן השש עונה לי,

"אמא, אני גאה בך."

7.10.23
14:00

השעה 14:00.

אנחנו שבע שעות וחצי בממ"ד, אני והילדים.

רגע לפני שנכנסנו רצתי להביא מסך לילדים, מטען לפלאפון בשבילי וסכין.

עומדת מול מגירת הסכו"ם.

עדיף חד עם קצה מעוגל?

פחות חד, אבל עם קצה של שפיץ?

לא יודעת, אף פעם לא ניהלתי דיון כזה עם עצמי או עם אף אחד אחר.

עם מה טוב יותר לדקור מחבלים כדי להישאר בחיים?

האם עדיף בלב או בפנים?

האם אספיק לדקור לפני שיירו בי?

האם אחרי שיירו בי יסתכלו בחדר וישימו לב שיש בו שתי מיטות ילדים?

האם יחפשו אותם?

האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים — הם שקטים ונשארים בו?

ואם יישארו שקטים, האם זה יעזור?

האם הלב שלי יוצא מהחזה או שזה רק מרגיש ככה?

לוקחת סכין עם שפיץ בקצה.

רצה לממ"ד,

סוגרת את הדלת שלא הומצא לה מנעול.

כי מי חשב

אני מסתכלת על החדר במבט חדש ופרקטי:

כשמחבל נכנס, מה הנקודה הראשונה שהוא רואה?

מה האחרונה?

ממקמת את הילדים בהתאם, במקום הכי בטוח לפני הארון.

חותכת בסכין קרשים שקשורים זה לזה בחבל בתחתית המיטה.

מנסה לקבע עם קרש את הידית.

זה לא עובד.

מפרקת את המוט של הווילון.

יותר יציב. משאירה אותו.

מעבירה שידה לצד הדלת. יצטרכו להתאמץ טיפה יותר כדי להגיע אליהם.

והולמים על הדלתות

והולמים על החלונות

ושקט.

ושוב.

השעה 14:00. אנחנו שבע שעות וחצי בממ"ד.

בת השמונה שואלת בלחש: "אמא, כבר עבר הזמן גם של ארוחת צהריים, נכון?"

לא זכרתי להביא מים ואוכל כשבחרתי סכין.

הם אכלו בפעם האחרונה אתמול בערב.

בתחילת הבוקר עוד התלוננו מה יהיה עם הפנקייקים של שבת,

אחרי כמה שעות נהיו שקטים מאוד וכבר הפסיקו לבקש.

אני כואבת ומבינה לגמרי — אף אחד לא בא להציל אותנו.

התחמושת שנורית בחוץ אין־סופית.

אני לא יכולה להרשות לעצמי שהם יתייבשו.

אני לא רוצה שיהיו להם זיכרונות רעב.

אני מחליטה לצאת.

מזכירה להם שלא משנה מה — הם נשארים פה.

רצה למטבח, תופסת כל מה שאני יכולה ורצה חזרה. סוגרת.

מגישה להם מים.

הם אוכלים עוגת שמרים שהכנו אתמול.

הכנו חלק לעצמנו, וחלק חילקנו לשכנים הקשישים בשכונה.

מה איתם עכשיו?

"אמא, אפשר עוד עוגה?"

כן.

והם אוכלים.

"אמא אפשר עוד עוגה?"

כן.

"אמא אפשר עוד?"

"אפשר כמה שאתם רוצים. תאכלו.״

בת השמונה מרימה אליי מבט —

"אבל למה? זאת עוגה בריאה?"

אני קולטת איך אתמול בערב לשמור על הגוף שלנו היה

לאכול בריא,

למרוח קרם הגנה,

לצחצח שיניים ולא לשכוח גם טוב־טוב מאחורה.

כמה תמימות.

אז אני מבינה שאף פעם לא נהיה אותו דבר.

אם נהיה.