הגוספל של שרי ראמאקרישנה ספר 1

הקדמה למהדורה העברית

אני מבקש להביע תודה ממעמקי ליבי על המאמצים לתרגם לעברית את הספר של שרי ראם פָּרָמָהָמְסָדֶוָה "הגוספל".

מאמיניו הישרים של אלוהים, יוכלו להרגיש בעזרתו את אמיתותו ופשטותו של קדוש הודי, ואת תובנותיו וחוכמתו אותם הוא הרעיף על כל אדם.

אני מקווה שספר זה יהיה לעזר רב למי שירצה בפשטות להרגיש ולהבין את הבטיה העמוקים של הרוחניות. אמן.

רצונם העז של תלמידי ה"בריגהו יוגה" שהספר יראה אור בשפתם, בעברית, התאפשר הודות למאמציה האדירים של שרימטי רחל תורן, שתרגמה אותו בזמן שהיתה בטיפולים בשל מחלתה. אני מתפעל בכנות ממסירותה, מאהבתה הטהורה לספר ומהעבודה שנעשתה בתשומת לב רבה. איך אוכל לתאר במילים את הערכתי אליה? אני מתפלל עבורה ומבקש להודות גם לקוראים, על הזכות שהם מעניקים לי כשהם קוראים את "הגוספל", נהנים ממנו ושואבים ממנו השראה.

אם אנסה לדבר על הנושאים שבהם עוסק הספר, יהיה זה כמו להדליק נר ליד השמש. אני יודע שגם אתם תרגישו כמוני. לכן אני מודה שוב לקוראים ולעושים במלאכה ומאחל להם הצלחה.

שלכם,

שְרִירָאסְטוּ
(האנונימי)

הקדמה

בהיסטוריה של האומנויות, גאונות היא דבר שהופעתו נדירה. נדירים יותר הם כתביהם ורישומיהם המפורטים של אותם גאונים. העולם זכה למאות רבות של משוררים ופילוסופים נערצים, אבל מתוך המאות האלו, התמזל מזלם של מעטים בלבד למשוך את תשומת ליבם של כותבי ביוגרפיות כבוסוול או אקרמן¹.

כשאנו עוזבים את תחום האומנות ועוברים לאמונה רוחנית, נדירותם של הכְּתבים המפורטים מורגשת אפילו בעוצמה רבה יותר. במרבית המקרים, כמעט ואיננו יודעים דבר על חיי היום יום של אותם קדושים דתיים השקועים בהתבוננות פנימית. רבים, למען האמת, העלו על הכתב את תורתם, ומעטים כמו סנט אוגוסטין, סוּסוֹ וסנט טרזה, הותירו לנו אוטוביוגרפיה יקרת ערך. אך כל התורות הכתובות הן רשמיות במידה מסוימת וחסרות פן אישי, בעוד שהאוטוביוגרף נוטה להשמיט את מה שנראה בעיניו חסר ערך ואחר כך סובל מחוסר יכולתו לומר איך הוא הולם באנשים אחרים ובאיזה דרכים הוא משפיע על חייהם. יתרה מכך, מרבית הקדושים לא הותירו אחריהם לא כתבים ולא דיוקן אישי, וכדי לדעת על חייהם, על אישיותם ועל הוראותיהם, אנו נאלצים להסתמך על כתבים שנכתבו על ידי תלמידיהם, אשר במרבית המקרים, הוכיחו עצמם כבלתי מתאימים באופן מיוחד ככָּתבים או כאוטוביוגרפים. מכאן נובע העניין המיוחד למסמך המפורט מאד הזה של חיי היומיום של שרי ראמאקרישנה ולשיחותיו.

"מ.", כפי שמכנה עצמו הסופר בענווה, הוכשר במיוחד למשימה זו. לאהבתו העזה למאסטר שלו, ולידע העמוק שלו בתורתו של המאסטר שהגיע מהתנסותו האישית, הוא הוסיף זכרון מופלא להתרחשויות הקטנות היומיומיות, אותן הוא העלה על הכתב בדרכו השמחה, המעניינת והמציאותית. בעודו משתמש על הצד הטוב ביותר בתכונות בהן חנן אותו הטבע ובנסיבות בהן הוא מצא עצמו, הוציא "מ." תחת ידיו ספר נדיר במינו, ככל שידוע לי, כאשר מדובר בספרות על חייהם של קדושים. לאף קדוש אחר לא היה ביוגרף כה מוכשר ונמרץ. מעולם לא תואר ארוע קטן מחיי ההגות היומיומיים בפרטי פרטים ובעושר רב כל כך. מעולם לא הועלו על הכתב מילותיו המזדמנות של מורה דתי דגול והדברים שלימד בדייקנות כה רבה ובנאמנות. האמת היא שהדייקנות הזו ואוצר המילים העשיר, גורמים לעיתים לקורא המערבי להסתבך ולהתבלבל, משום שהמסגרות החברתיות, הדתיות והאינטלקטואליות אליהן התייחס שרי ראמאקרישנה ברעיונותיו ומתוכן הביע את תחושותיו, היו הודיות לחלוטין. אבל אחרי כמה הפתעות ומבוכות קלות, אנו מתחילים למצוא דבר מה מעורר במיוחד ומאלף במוזרותו הרבה, שנראית בעינינו חריגה, של האיש המתגלה בתאוריו של "מ.". "התקריות" בחיי ראמאקרישנה, כפי שיכונו על ידי פילוסוף מלומד, היו מאד הינדיות באופיין, ולכן הן בלתי מוכרות וקשות להבנה לבני המערב. יחד עם זאת, מהותן היתה מיסטית מאד ולכן היא אוניברסלית. קריאת השיחות האלו, בהן התורה המיסטית מתחלפת לסרוגין בסוג של הומור בלתי מוכר, שבהן דיונים על האספקטים המוזרים ביותר של המיתולוגיה ההינדית מאפשרים דיבורים עמוקים ושנונים על טבעה של המציאות האולטימטיבית, מהווים חינוך מתקדם בפני עצמו בנושא הומניות, סובלנות ושיפוטיות. אנו חייבים להודות למתרגם על גרסתו המופלאה לספר כה מסקרן ומהנה כמסמך ביוגרפי, ובעת ובעונה אחת יקר ערך, על הדברים שהוא מלמד אותנו על חיי הרוח.

Aldous Hoxley

הערות:
1 בוסוול ג'ימס, 1795-1740, אקרמן ג'ון פטר, 1854-1792, ביוגרפים ששמם נקשר לביוגרפיות של אנשים מפורסמים.

מבוא

הגוספל של שרי ראמאקרישנה, הוא התרגום האנגלי של הספר שרי שרי ראמאקרישנה קָטְהָמְריטָה - שיחותיו של שרי ראמאקרישנה עם תלמידיו, מאמיניו המסורים ואנשים אחרים שבאו לבקרו, שתועדו על ידי מָאהֶנְדְרָאנאט גוּפְּטָה, שכתב את הספר תחת הכינוי הספרותי ״מ.״. השיחות בבנגלית מילאו חמישה כרכים, הראשון שבהם פורסם ב- 1897 והאחרון, מעט אחרי מותו של ״מ.״ ב-1932. האשראם של שרי ראמאקרישנה במָדְרַס, פירסם בשני כרכים את התרגום האנגלי של פרקים נבחרים מהיצירה הבנגלית האדירה. התחשבתי בהם כשהכנתי את התרגום האנגלי שלי.

״מ.״, אחד מתלמידיו הקרובים של שרי ראמאקרישנה, היה נוכח בכל השיחות שתועדו בחלקו העיקרי של הספר, ורשם אותן ביומנו. לכן יש להן ערך כאילו נכתבו בקצרנות. בחלק הראשון מופיעות כמה שיחות ש״מ.״ לא היה נוכח בהן, אבל הוא קיבל עליהן דיווח ממקור ראשון מאנשים מהימנים. השיחות יציגו בפני הקוראים תמונה קרובה מחייו רבי-האירועים של המאסטר, מ- מרץ 1882 ועד 24 בפברואר 1886, רק חודשים ספורים לפני מותו. במשך תקופה זו הוא בא במגע בעיקר עם בנגלים שקיבלו השכלה אנגלית, ומביניהם הוא בחר את תלמידיו ואת מי שיעבירו הלאה את תורתו, ואיתם הוא חלק את נסיונו הרוחני העשיר.

התרגום שלי הוא תרגום מילולי. השמטתי רק דפים בודדים שאין בהם עניין מיוחד לקוראים דוברי אנגלית. לעיתים נאלצתי להקריב את החן הספרותי למען התרגום המילולי. כל תרגום עושה עוול מסוים למקור. הקושי הזה הורגש במיוחד בעבודה הנוכחית, שתכניה עוסקים בטבע המיסטי העמוק, ומתארים את התנסותו הפנימית של חוזה דגול. השפה האנושית היא אמצעי לקוי מאד כשאנו באים לתאר בעזרתה תפישה על-חושית. שרי ראמאקרישנה היה אנאלפבית כמעט מוחלט. הוא מעולם לא הלביש את מחשבותיו בשפה פורמלית. מילותיו ביקשו להעביר את הדרך הישירה בה הוא הבין את האמת. שיחותיו נערכו בניב כפרי. ובזה טמון קיסמן. כדי להסביר לשומעיו פילוסופיה עמוקה וקשה להבנה, הוא, כמו ישו לפניו, נהג לספר משלים והשתמש בהמחשות אותם הוא שאב מהתבוננותו על החיים שהתנהלו סביבו.

הקורא ימצא באוסף הזה איזכור של חזיונות רבים והתנסויות, הנופלים מחוץ לתחום המדע המדֶוִיק ואפילו מחוץ לתחום הפסיכולוגיה. עם התפתחות הידע המודרני, קו הגבול בין הטבעי והעל-טבעי משנה כל הזמן את מיקומו. התנסויות מיסטיות אמיתיות אינן חשודות עתה כפי שהן היו חצי מאה קודם לכן. מילותיו של שרי ראמאקרישנה השפיעו כבר השפעה אדירה בארץ מולדתו. מלומדים מאירופה מצאו במילותיו כר נרחב של אמת אוניברסלית. אבל מילים אלו לא היו תוצאה של חשיבה אינטלקטואלית. שורשיהן נטועים בהתנסות ישירה. מכאן, שעבור תלמידים של הדת, הפסיכולוגיה והמדעים המדֶוִיקים, להתנסויות אלו של המאסטר יש ערך עצום להבנת התופעות הדתיות בכלל. אין ספק ששרי ראמאקרישנה היה ההינדי שבהינדים. ועם זאת התעלו התנסויותיו מעל לגבולות הדוֹגמה ועקרונות הדת של ההינדואיזם. מיסטיקנים דתיים המשתייכים לדתות אחרות מההינדואיזם, ימצאו בהתנסויותיו של שרי ראמאקרישנה אימות להתנסויותיהם של הנביאים והחוזים מדתם שלהם. נקודה זו חשובה מאד כיום לשם החייאתם של ערכי הדת. ייתכן והקורא הספקן ידפדף על ההתנסויות העל-חושיות. אבל הוא ימצא בספר מספיק חומר שיעורר את חשיבתו הרצינית ויפתור עבורו רבות מהתלבטויותיו הרוחניות.

בספר קיימות חזרות על הדברים שלימד המאסטר ועל המשלים. השארתי אותם בכוונה. יש להם את הקסם והתועלת שלהם, והחזרות עליהם נעשו בהזדמנויות שונות. אי אפשר להימנע מהחזרה בעבודה מסוג זה. ראשית, שואפים רוחניים שונים מגיעים אל מורה הדת כששאלותיהם דומות פחות או יותר; ולכן התשובות יהיו גם הן דומות פחות או יותר. מעבר לכך, מורי דת בכל הזמנים והאזורים, ניסו להשתמש באמצעי החזרה כפטיש בו הם היכו על אדמת הטרשים של ההכרה האנושית העקשנית. ולבסוף, החזרה אינה נראית משעממת אם הרעיונות עליהם חוזרים יקרים לליבו של האדם.

חשבתי שחשוב לכתוב הקדמה ארוכה למדי לספר. תיארתי בה את הביוגרפיה של המאסטר, את האנשים איתם הוא בא במגע, הסברים קצרים על כמה משיטות החשיבה הדתית ההודית שהיו קרובות לחייו של שרי ראמאקרישנה, ונושאים רלוונטיים אחרים, שאני מקווה שיאפשרו לקורא להבין טוב יותר את תוכנו יוצא הדופן של ספר זה ולהעריכו. חשוב מאד שהקורא המערבי שאינו מכיר את החשיבה הדתית ההודית, יקרא תחילה בתשומת לב רבה את פרק ההקדמה, על מנת שיוכל להנות הנאה שלמה משיחות אלו. בספר נשארו מונחים ושמות רבים בהודית, מאחר ולא נמצאה להם מקבילה אנגלית מתאימה. הפרוש שלהם ניתן או במילון או בהערות שוליים. המילון נותן גם הסברים לכמה מהביטויים שאינם מוכרים לקורא המערבי. הסימנים הדיאקריטיים מוסברים בפרק ההסברים על ההגיה.

בהקדמה השתמשתי בחומרים רבים מהספר 'חייו של שרי ראמאקרישנה' שפורסם על ידי אָדֶוִיטָה אשרם, מָיַוַטִי, הודו. נעזרתי גם

במאמר הנפלא של שרי ראמאקרישנה שנכתב על ידי סוואמי נירְוֶדַנַנְדָה, בכרך השני של Cultural Heritage of India.

הספר מכיל שירים רבים שהושרו על ידי המאסטר או על ידי המאמינים המסורים. שירים אלו מייצגים מאפיין חשוב של המסורת הרוחנית הבנגלית, ובמרבית המקרים הם נכתבו על ידי אנשים שחוו התנסויות רוחניות. אני אסיר תודה למר .John Moffitt Jr על שעיצב את השירים לצורתם הנוכחית.

בהכנות לכתב היד הזה קיבלתי עזרה עצומה מכמה חברים. גב׳ Margaret Woodrow Wilson ומר Joseph Campbell עבדו קשה כדי לערוך את התרגום שלי. גב׳ Elizabeth Davidson הדפיסה יותר מפעם אחת, את כל כתב היד, והגישה עזרה יקרת ערך נוספת. מר Huxley Aldous כתב את ההקדמה והעמיס על כתפי חוב של הכרת תודה. אני מודה בכנות רבה לכולם.

בכיפת הרקיע הרוחנית, שרי ראמאקרישנה הוא אישיות דגולה. במשך מאה השנים מאז לידתו וחמישים השנים שאחרי מותו, התפשט המסר שלו מעבר לים ולגבולות הארץ. Romain Rolland תיאר אותו כהתגשמות השאיפות הרוחניות של שלוש מאות מליוני ההינדים באלפיים השנים האחרונות. מָהַטְמָה גנדי כתב: ״חייו איפשרו לראות את אלוהים פנים אל פנים...ראמאקרישנה היה התגלמות חיה של אלוהות״. הוא הוכר כשווה לקרישנה, בודהה וישו.

חייו של שרי ראמאקרישנה והדברים אותם לימד, כיוונו מחדש את מחשבותיהם של ההינדים שברחו מלאומניותם, אל האידיאלים הרוחניים של אבות אבותיהם. במהלך החלק האחרון של המאה התשעה עשרה, הוא מילא את תפקיד מציל הדת הנצחית של ההינדים. הדברים אותם לימד מילאו תפקיד חשוב בתהליך הליברליזציה אותו עברו המלומדים האדוקים והנזירים. גם עתה הוא הכוח הדומם המעצב את גורלה הרוחני של הודו. תלמידו הדגול, סוואמי וִיוֶקַנַנְדָה היה המיסיונר ההינדי הראשון שהירצה על המסר של התרבות ההודית בפני המוחות הנאורים של אירופה ואמריקה. התוצאה המלאה של עבודתו של סוואמי וִיוֶקַנַנְדָה חבויה עדיין ברחם העתיד.

מי יתן והתרגום הזה של הספר הראשון מסוגו בהיסטוריה הדתית של העולם, שהינו התיעוד הישיר של דבריו של נביא, יעזור לאנושות המוכה להתקרב לאמת הנצחית של החיים וימגר את הריבים והמחלוקות מתוך האמונות השונות וביניהן! מי ייתן והוא יאפשר למחפשים את האמת לתפוש את החוקים העדינים של הרובד העל- חושי, ויגלה בפני חזיונו המוגבל של האדם את הבסיס הרוחני של היקום, את אחדותו של היקום ואת אלוהיותה של הנשמה.

ניקהילאננדה

ניו יורק
יום הולדתו של שרי ראמאקרישנה
פברואר 1942

פתח דבר

נכתב על ידי סוואמי ניקהילאננדה

שרי ראמאקרישנה, האל האנושי של הודו המודרנית, נולד בקָמָארפּוּקוּר. הכפר הזה במחוז הוּגלי, שימר במשך המאה האחרונה, את הפשטות השלווה של מחוזותיה הכפריים של בנגל. ממוקם רחוק מפסי הרכבת, הוא לא הושפע מקסמיה של העיר. היו בו שדות אורז, דקלים גבוהים, עצי בניאנן מלכותיים, כמה אגמים, ושני אתרים לשריפת גופות. נהר זרם בעצלתיים מדרום לכפר. מטע של עצי מנגו שניטע על ידי בעל קרקעות אמיד למען הציבור, שימש את נערי הכפר למשחקי הצהרים שלהם. כביש ראשי שעבר דרך הכפר הוביל אל המקדש הגדול בפּוּרי, והכפריים שרובם היו חקלאים ואומנים, אירחו אנשים קדושים רבים ועולי רגל שעברו במקום. מחזוריותם הקודרת של החיים החקלאיים נשברה על ידי פסטיבלים חגיגיים, קיום טקסים בימים קדושים, שירה דתית והנאות פשוטות, תמימות, אחרות.

שרי ראמאקרישנה אמר פעם על הוריו: "אימי היתה התגלמות היושר, ההגינות והעדינות. היא לא ידעה הרבה על חיי העולם. חפה מאומנות ההסתרה, היא נהגה לומר את שעלה בדעתה. אנשים אהבו אותה בשל ליבה הפתוח. אבי, ברהמין אדוק, מעולם לא קיבל מתנות מהסודראס. הוא בילה את רוב זמנו בסגידה ומדיטציה, ובשינון שמו של אלוהים ושירת תפארתו. בכל פעם שהתפלל בתפילותיו היומיומיות אל האלה גָאיַאטְרי, האדים חזהו ודמעות זלגו על לחייו. את שעותיו הפנויות הוא בילה בשזירת מחרוזות פרחים לאל המשפחתי, רָאגְהוּבִיר".

קְהוּדירַאם צָ'טוֹפָּדהָיא וצַ׳נְדְרָה דֶוִי, הוריו של שרי ראמאקרישנה, נישאו ב- 1799. קְהוּדירַאם התגורר באותו הזמן בכפר אבותיו, דֶארֶאִיפּוּר, לא רחוק מקָמָרפּוּקוּר. בנם הראשון, רָאמְקוֹמָאר, נולד ב- 1805, ובתם הראשונה, קָאטְיָאיָאנִי, נולדה ב- 1810. ב- 1814, ציווה בעל הבית על קְהוּדירַאם להעיד בבית המשפט עדות שקר נגד אחד משכניו. כשהוא סירב לעשות זאת, תבע אותו בעל הבית תביעת שווא ושלל ממנו את רכוש אבותיו. מנושל מרכושו, הוא הגיע על פי הזמנתו של בעל אדמות אחר, לכפר השקט קָמָרפּוּקוּר, ושם ניתנה לו חלקת אדמה פוריה. תנובת החלקה הקטנה סיפקה את צרכיה הצנועים של המשפחה. כאן הוא חי בפשטות, בכבוד ובשביעות רצון.

עשר שנים לאחר הגעתו לקָמָרפּוּקוּר, עלה קְהוּדירַאם לרגל לרָאמֶשְווָאר, בקצה הדרומי של הודו. שנתיים אחר כך נולד בנו השני, לו הוא קרא רָאמֶשְווָאר. ושוב, בשנת 1835, בגיל שישים, הוא יצא למסע כעולה רגל והפעם לגָאיָה. לכאן, עוד מימי קדם, באו ההינדים מארבע קצותיה של הודו, להביע הוקרתם לאבות אבותיהם במנחה של אוכל ומשקה אותם הניחו לרגליו הקדושות של האל וישנו. במקום הקדוש הזה, חלם קְהוּדירַאם חלום בו הבטיח לו האל וישנו להיוולד כבנו. גם צַ׳נְדְרָה דֶוִי, בהיותה במקדש שִיוָה, ראתה חזיון שסימן את לידתו של ילד אלוהי. כשחזר, גילה הבעל שהיא הרתה.

ב-18 בפברואר 1836, נולד הילד הזה שנודע מאוחר יותר כראמאקרישנה. לזכר החלום בגָאיָה הוא נקרא גָדָדְהָר, "נושא השרביט", תואר של האל וישנו. שלוש שנים אחר כך נולדה לו אחות קטנה.

ילדות

גָדָדְהָר גדל והפך לנער בריא וחסר מנוחה, כולו חוש הומור ומעשי קונדס מתוקים. הוא היה אינטליגנטי ומפותח מכפי גילו ובעל זכרון עצום. בחיקו של אביו הוא למד בעל פה את שמותיהם של אבות אבותיו ואת המזמורים לאלים ולאלות, ובבית הספר של הכפר הוא למד לקרוא ולכתוב. אבל הנאתו הגדולה היתה להקשיב לסיפורי המיתולוגיה ההינדית ולשירי עלילותיה. את אלו הוא חזר וסיפר אחר כך מתוך זכרונו, להנאתם הגדולה של בני הכפר. ציור וצביעה לשם ההנאה, אומנות גילוף דמויותיהם של האלים והאלות, הוא למד מהקדרים. אבל חשבון גרם לו לסלידה עמוקה.

בגיל שש או שבע, חווה גָדָדְהָר את התנסותו הרוחנית הראשונה. באחד מימי יוני או יולי, כשהלך לאורך נתיב צר בינות לשדות בוציים, אוכל את האורז התפוח אותו הוא נשא בסלו, הוא הביט אל השמים וראה ענן סערה שחור ויפיפה. כשהענן התפשט, עוטף במהרה את כל השמים, חלף לפניו בתעופה עגור צחור. יופיו של הניגוד הותיר את הילד המום. הוא נפל אל האדמה חסר הכרה, והאורז התפוח התפזר לכל עבר. כמה מבני הכפר מצאו אותו ונשאו אותו הביתה בידיהם. גָדָדְהָר אמר אחר כך שבמצב הזה הוא חווה אושר שקשה לתארו במילים.

גָדָדְהָר היה בן שבע כשאביו נפטר. האירוע הזה השפיע עליו עמוקות. הילד נוכח לראשונה שהחיים על פני הארץ אינם נצחיים. מבלי שהאחרים הבחינו בכך, הוא החל להתגנב אל חורשת המנגו או אל שטחי המשרפות, ובילה שעות כשהוא שקוע במחשבותיו. הוא גם החל לעזור יותר לאמו בניהול משק הבית. הוא הפנה תשומת לב רבה יותר לקריאת סיפורי הדת שהופיעו בפּוּרָאנוֹת ולשמיעתם. והוא החל לגלות עניין בנזירים הנודדים ובעולי הרגל שעצרו בקָמָרפּוּקוּר בדרכם לפורי. אנשים קדושים אלו, שהיו ממונים על המורשת הרוחנית של הודו, שהיו עדות חיה לרעיון הוויתור על העולם והיו ספוגים באהבת אלוהים, שעשעו את הילד הקטן בסיפורים מהאפוס ההינדי, סיפורים על קדושים ונביאים וגם סיפרו על הרפתקאותיהם שלהם. והוא, מצידו, הביא להם מים ודלק ושירת אותם בדרכים שונות. ובאותו הזמן התבונן במדיטציות ובטקסי הפולחן שלהם.

בגיל תשע הוסמך גָדָדְהָר לחוט המקודש. טקס זה העניק לו את הזכות להצטרף לשושלת הברהמינים, כולל הסגידה לאל המשפחתי, רָאגְהוּבִיר, וכפה עליו חוקי משמעת קפדניים המאפיינים את חיי הברהמינים. במהלך טקס ההסמכה, הוא המם את קרוביו כשקיבל ארוחה שבושלה על ידי המטפלת שלו, שהשתייכה לכת הסוּדְרָא. אביו מעולם לא חלם לעשות מעשה שכזה. אבל גָדָדְהָר, שהבטיח פעם לאשה הזו, כמעשה שובבות, שהוא יאכל את האוכל שהיא בישלה, מילא עתה את התחייבותו. האשה היתה אמיתית וכנה בדבקותה ובאמונתה, ואלו היו חשובים יותר לנער מהמוסכמות החברתיות.

גָדָדְהָר הורשה עתה לסגוד לרָאגְהוּבִיר. כך החל שלב האימון שלו במדיטציה. הוא כל כך השקיע את ליבו ונשמתו בטקסי הסגידה, עד שדמות האבן נראתה לו עד מהרה כדמותו החיה של אלוהי העולם. בזמן זה הובחנה נטיתו לאבד את עצמו בעת ששקע במחשבות. מעבר לטוב ליבו הנערי המאיר, נראה אופיו הרוחני המעמיק.

בסביבות הזמן הזה, בליל שיוורָטְרי, המוקדש לפולחן האל שִיוָה, תוכנן להעלות הצגה. השחקן הראשי, שהיה אמור לשחק את שִיוָה, חלה לפתע, וגָדָדְהָר שוכנע לשחק את התפקיד במקומו. בעת שחבריו הלבישו אותו לקראת התפקיד של שִיוָה - מרחו את גופו באפר, קשרו את תלתליו, הניחו את הקלשון בידו ומחרוזת של חרוזי רוּדְרָקָשָה סביב צוארו - נראה הנער פזור דעת. הוא התקרב לבמה בצעדים איטיים ומדודים, נתמך על ידי חבריו. הוא נראה כדמותו החיה של שִיוָה. הקהל הריע בקולי קולות למה שנראה ככשרון המשחק שלו, אך עד מהרה התגלה שלמען האמת הוא היה אבוד במדיטציה. הופעתו היתה זוהרת ודמעות זלגו מעיניו. לעולם החיצוני הוא היה אבוד. השפעתה של הסצינה הזו על הקהל היתה אדירה. האנשים חשו שהם בורכו ממראהו של שִיוָה בכבודו ובעצמו. ההצגה הופסקה והלך רוחו של הנער נמשך עד למחרת בבוקר.

גָדָדְהָר ארגן עתה בעצמו חבורת דרמה עם חבריו הצעירים. הבמה הוצבה במטע המנגו. הנושאים נבחרו מסיפורי הרָמָיָנָה והמָאהָבְּהָארָטָה. גָדָדְהָר ידע בעל פה את מרבית התפקידים, אחרי ששמע אותם משחקנים מקצועיים. הנושא האהוב עליו ביותר היה וְרינְדַוָן, אפיזודה מחייו של קרישנה, המתארת את סיפורי האהבה הרגישים והעדינים של קרישנה והחולבות והנערים רועי הבקר. גָדָדְהָר נהג לשחק בתפקיד רַדְהָה או קרישנה, ולעיתים קרובות איבד עצמו בתוך הדמות אותה הוא גילם. חינו העדין הטבעי הגביר את ההשפעה הדרמטית. במטע המנגו הדהדה שירתם העצומה של הנערים ששרו על תפארתו של האלוהים. אבוד בשירה ובעשייה המשמחת, איבד גָדָדְהָר עניין בשגרת בית הספר.

ב- 1849, הלך רָמְקוֹמָאר, הבן הבכור, לכלכותא כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה.

גָדָדְהָר היה על סף נעוריו. הוא הפך לחביבן של נשות הכפר. הן אהבו לשמוע אותו מדבר, שר או קורא מתוך ספרי הקודש. הן נהנו מכשרונו לחקות קולות. האינסטינקט הנשי שלהן זיהה את הטוהר הפנימי ואת תמימותו של הנער הזה שעורו היה בהיר, שערו שופע, עיניו בוהקות, פניו מחייכות וחוש ההומור שלו בלתי נדלה. הנשים האדוקות המבוגרות ראו בו את גוֹפָּלָה, קרישנה התינוק, והצעירות יותר ראו בו את קרישנה הצעיר מוְרינְדַוָן. הוא עצמו הפך את אהבתן של הגוֹפִּיס לקרישנה לאידיאל האישי שלו, עד שלפעמים השתוקק להיוולד כאישה, אם יהיה עליו להיוולד שנית, כדי שיוכל לאהוב את שרי קרישנה בכל ליבו ונשמתו.

המעבר לכלכותא

בגיל שש עשרה נקרא גָדָדְהָר לכלכותא על ידי אחיו הבכור, רָמְקוֹמָר, שביקש עזרה במילוי חובותיו ככוהן דת. רָמְקוֹמָר פתח אקדמיה סנסקריטית כדי להשלים את הכנסתו, וכוונתו היתה להפנות בהדרגה את תשומת ליבו של אחיו הצעיר לנושא ההשכלה. גָדָדְהָר השקיע את ליבו ונפשו בתפקידו החדש ככוהן הדת המשפחתי של כמה משפחות בכלכותא. הפולחן שלו היה שונה מאד מזה של הכוהנים המקצועיים. הוא בילה שעות בקישוט הדמויות ובשירת מזמורים ושירי התמסרות; הוא גם מילא באהבה את התפקידים האחרים של מישרתו. אנשים התפעלו מהתלהבותו. אבל ללימודיו הוא הקדיש תשומת לב זעומה.

בתחילה לא גילה רָמְקוֹמָר התנגדות להתנהגותו של אחיו הנלהב. הוא רצה שגָדָדְהָר יתרגל לתנאי החיים בעיר. אבל יום אחד הוא החליט להזהיר את הנער משוויון הנפש שלו כלפי העולם. אחרי הכל, בעתיד הקרוב, יהיה על גָדָדְהָר כבעל משפחה, להרוויח את לחמו ממילוי חובותיו כברהמין, ואלו דרשו ידע מעמיק בחוק ההינדי, באסטרולוגיה ובנושאים קרובים. הוא נזף בגָדָדְהָר בעדינות וביקש ממנו להקדיש תשומת לב רבה יותר ללימודיו. אבל הנער ענה באומץ: "אחי, מה אעשה עם השכלה שבעזרתה ארוויח לא יותר מאשר לחם למחייתי? אני מעדיף לרכוש את החוכמה שתאיר את ליבי ותספק לי שביעות רצון תמידית".

השכלה המאפשרת להרוויח לחם למחייה

ייסורי נשמתה הפנימית של הודו מצאו את ביטויים במילותיו הנלהבות האלו של גָדָדְהָר הצעיר. משום שמה ראו עיניו הבלתי מתוחכמות מסביבו בכלכותא, שהיתה באותו הזמן עיר הבירה של הודו ומרכז התרבות המודרנית וההשכלה? אהבת בצע ותאווה תפסו את מקומן בקרב השכבות הגבוהות של החברה, והטקסים הדתיים המקריים היו לא יותר מאשר תבנית חיצונית אותה עזבה הנשמה מזה זמן רב. גָדָדְהָר מעולם לא ראה דבר כזה בקָמָרפּוּקוּר בקרב הכפריים הפשוטים והאדוקים. הסָאדְהוּ והנזירים הנודדים, אותם שירת בילדותו, גילו בפניו הודו שונה לחלוטין. הוא התפעל ממסירותם ומטוהרם, השליטה עצמית שלהם והוויתורים שעשו. הוא למד מהם ומהאינטואיציה האישית שלו שהאידיאל בחיים, כפי שלומד על ידי אבותיה הקדומים של הודו, הוא תפישת האלוהים.

כשנזף רָמְקוֹמָר בגָדָדְהָר על שהזניח את "ההשכלה שתספק לחם למחייתו", קולו הפנימי של הנער הזכיר לו שמורשת אבותיו - מורשתם של רָאמה, קרישנה, בּודהה, שָאנְקָארה, רָמָנוּגָ'ה, צָ'אִיטָנְיָה - היתה לא ביטחונו של העולם כי אם ידיעת האלוהים. וחכמים אצילים אלו היו נציגיה האמיתיים של החברה ההינדית. כל אחד מהם ישב, כפי שנאמר, על פסגתו של גל שנישא בעקבות רצף של ארועים שאיפיינו את מהלך חייה הסוערים של האומה ההודית. כולם הוכיחו כי זרם החיים של הודו הוא רוחני. אמת זו נגלתה לגָדָדְהָר דרך אותו חזיון פנימי אשר סרק עבר ועתיד בהרף עין, כשמגבלות זמן ומרחב אינן מפריעות לו. אבל הוא לא היה מודע להיסטוריה של השינוי המהותי שהתרחש בארץ מולדתו במשך מאה השנים הקודמות.

במהלך המאה השמונה עשרה, התרחש בחברה ההינדית תהליך של התנוונות ושקיעה. שלטון האיסלם היה בדמדומיו. אנרכיה ובלבול שררו בכל. דעת קדומות שלטו בחיי הדת של האנשים. טקסים ופולחנים חלפו לשם מהותה של רוחניות. כוהנים רודפי בצע הפכו לממונים על גן העדן. את מקומה של הפילוסופיה האמיתית תפסו דעות דוֹגמטיות. חכמים מלומדים התענגו על ויכוחי סרק חסרי שחר.

ב- 1757 הניחו סוחרים אנגלים את היסודות לשלטון הבריטי בהודו. השלטון הפך שיטתי בהדרגה וההפקרות דוכאה. ההינדים התרשמו מאד מהכוח הצבאי והפיקחות המדינית של השליטים החדשים. עם התעוררות המסחר, הופיעו גם המחנכים האנגלים, המְתַקְּנִים החברתיים והמיסיונרים הנוצרים - כולם נשאו עימם תרבות שהיתה זרה לחלוטין להכרה ההינדית. מוסדות חינוך נבנו בחלקים שונים של המדינה והוקמו כנסיות נוצריות. לצעירים ההינדים הוצע יינה המשכר בפזיזות של תרבות המערב של סוף המאה השמונה עשרה ותחילתה של המאה התשע עשרה, והם שתו אותו עד טיפתו האחרונה על כל משקעיו.

השפעתה הראשונה של רוח פרצים זו על ההינדים המשכילים, היתה מחיקתם המוחלטת מההכרה שלהם של אמונות ומסורת ארוכות שנים הקשורות לחברה ההינדית. הם החלו להאמין שאין אמת טרנסנדנטלית. העולם הנתפש על ידי החושים הוא כל אשר קיים. אלוהים ואמונה היו אשליה של הכרה בלתי מלומדת. כך הפכו האתיאיזם והכפירה באלוהים לאופנת היום. צעיריה של הודו, שלמדו בבתי ספר אנגליים, נהנו בזדוניות לשבור בגלוי את המנהגים והמסורת של החברה אליה השתייכו. הם התרחקו משיטת הכתות והסירו את החוקים המפלים בנושאי האוכל. תיקונים חברתיים, התפשטותה של ההשכלה החילונית, נישואי אלמנות, ביטול נישואים בגיל צעיר - כל אלו נחשבו בעיניהם כתרופה שתרפא את מצבה המנוון של החברה ההינדית.

המיסיונרים הנוצרים תרמו את חלקם לסיומו של תהליך השינוי. הם לעגו לפסלים של הדת ההינדית ולפולחניה, והתייחסו אליהם כאל שרידים של התקופה הברברית. הם ניסו לשכנע את הודו שהדברים אותם לימדו קדושיה ונביאיה היו הגורם לנפילתה, ושהוודות, הפּוּרָנוֹת וכתבי קודש אחרים היו גדושים באמונות טפלות. הנצרות, הם טענו, נתנה לגזע הלבן מעמד וכוח בעולם הזה, והבטחה לאושר בעולם הבא. לכן הנצרות היא הטובה מכל הדתות. צעירים הינדים אינטליגנטים רבים המירו את דתם. האיש ברחוב היה מבולבל. השקפתם של מלומדים רבים הפכה גשמית. כל מי שגר סמוך לכלכותא או באזורים אחרים בהם קנתה התרבות המערבית אחיזה חזקה, נדבק מאי הוודאות והאמונות החדשות, אפילו אלו שניסו לדבוק במסורת השמרנית של החברה ההינדית.

אבל נשמתה של הודו אמורה היתה לשוב לתחיה בהתעוררות רוחנית. אנו שומעים את הקריאה הראשונה לתחיה זו בתשובתו הנמרצת של גָדָדְהָר הצעיר: "אחי, מה אעשה עם השכלה שבעזרתה ארוויח לא יותר מאשר לחם למחייתי?"

רָמְקוֹמָר כמעט ולא הצליח להבין את משמעות תשובתו של אחיו. הוא תיאר בצבעים בהירים את חייהם השמחים והקלים של המלומדים בחברה בכלכותא. אבל גָדָדְהָר חש באופן אינטואיטיבי שאותם מלומדים, אם להשתמש באחד מתיאוריו הססגוניים, היו כנשרים רבים, המגביהים עוף על כנפי האינטלקט חסר ההשראה שלהם, כשעיניהם נעוצות בבור המוות של אהבת הבצע והתשוקה. לכן הוא עמד בתוקף על דעתו ורָמְקוֹמָר נאלץ לוותר לו.