בית אבי

פרק 1

סלוניקי, 1939

לאה

טיפסתי במדרגות הסולם הישן אל עבר מסננת הברזל שהייתה תלויה מעל הכיור הרחב במרתף הצפוף. בכל כוחי הסרתי את בד הכותנה מהדפנות כדי לחלץ מהן את הגֶּבֶן הסמיך. אחזתי בקצוות הבד וירדתי באיטיות רבה את מדרגות העץ החורקות, כדי לשמור על יציבות. חששתי להפיל את גוש הגבן הכבד. הוא היה גדול מאוד הפעם בשל הביקוש הגדול לקראת חג השבועות. לאחר הפצרות רבות של אבואלה, סניור פדרו קנה אבן שיש רחבה למשטח עבודה, וטיו דריוס עזר לו לסחוב אותה 22 מדרגות עד למרתף ולהציבה לצד הכיור הגדול. היא החליפה את העץ המתקלף. הנחתי בעדינות רבה את הגבן ושטחתי את הבד. הגוש הלבן נשפך, אך נותר יציב. נגעתי קלות במרקם הרך, ריח מתקתק של מעדן בניחוח טימין עלה באפי.

הארומה החזקה הזכירה לי שלא הכנסתי דבר אל פי מאז שעות הבוקר המוקדמות. הבטן קרקרה בקול ונתנה לי אישור לטעום ממעשי ידיי ללא רשותה של אבואלה, סבתי. אף שהייתי לבד במרתף הטחוב והקר שעות רבות, הסתכלתי לצדדים לפני שחתכתי במהירות גוש קטן של גבינה ודחפתי לפי. אבואלה דרשה ממני לא לנגוס בפרנסת הבית, אבל שמונה שעות של ישיבה ללא מעש במרתף הקר, כאשר אני עוקבת בעיניי אחר הטיפות היורדות אט אט אל הקערה בכיור, דרשו פיצוי הולם. בתחילה מי הגבינה זולגים בקצב מהיר, אך מאיטים ככל שהשעות נוקפות, עד שפוסק הטפטוף לגמרי. את טיפות מי הגבינה שנוזלות אל קערת חרס עמוקה ביקשה אבואלה לשמור בתוך כדי החֵמר. חלון קטן היה למרתף ואבואלה חששה שיגנבו לה את הגבן, שבו טיפלתי פעמיים בחודש, ולכן לא הרשתה לי לעלות לדירה הקטנה עד תום העבודה. מדי פעם ביקשתי ממנה לאפשר לי לצאת לרחוב הצר ולנשום אוויר צח, אבל היא שיננה לי "לה פסיאנסה" שוב ושוב — סבלנות היא המרכיב החשוב ביותר בהכנת הגבינה.

הברשתי את גוש הגבינה במי מלח וחתכתי אותו ל־22 חתיכות שוות. קרטון עבה שימש לי כמודד נאמן. בעזרת סכין החיתוך הנחתי כל חתיכה בקופסת עץ, עבודת אומנות מידיו של טיו דריוס. מרקמה הסמיך של הגבינה הקשה עליי את מלאכת החיתוך והרעב הקשה עליי את העמידה המתישה, שעה ארוכה, אבל ידעתי שהערב אוכל שעועית. את שאריות הגבינה צררתי בבד כדי שאבואלה תכין לנו מהן מאפה חלבי לחג.

טיפסתי את המדרגות באיטיות, רגליי היו עייפות, אך ידיי נשאו קופסאות גבינה מוכנות למכירה. את הטיפוס לקומה השלישית עשיתי אין־ספור פעמים, ואת שתי הקופסאות האחרונות נשאתי באיטיות, עוצרת פעמיים למנוחה בגרם המדרגות החשוך. וכשהנחתי את הקופסה האחרונה על שולחן האוכל הקטן בדירה, רגליי כשלו.

אבואלה מיהרה לספור את תפוקת מעשי ידיי, ומיד ביקשה ממני לרדת שוב למרתף כדי להעלות את כדי החרס המלאים במי גבן, וגם לרשום את שמות משפחות המזמינים על קופסאות העץ לפני שאעצום את עיניי. אך העייפות כבלה את גופי, ללא יכולת להזיז את איבריי או לפקוח את עיניי, ולמרות הרעב ומחאותיה של אבואלה, נרדמתי על הספה האדומה במרכז החדר.

ריח השעועית ורעש הכלים מתובלים בקולה הצורמני של אבואלה העירו אותי משנת אחר צהריים טרופה. פקחתי את עיניי בקושי רב למראה סבתי הנרגנת.

"לאה!" היא צעקה. "הגבינה תתקלקל בגלל העצלנות שלך." לא היה טעם להזכיר לה כמה שעות קשות עמלתי על הגבינות. "המשיכי לישון ולא יהיה לנו אוכל על השולחן," היא המשיכה לרטון.

בקושי רב הצליחו רגליי להתרומם מהספה. יישרתי את השמלה ושמתי לב לקרע קטן בתחתית הבטנה. אבואלה מסרבת לקבל בגדים מ"מלביש עירומים", היא טוענת שוב ושוב שאיננו זקוקים לדבר. "מִיז'וֹר אֶס דֶה אַמְבְּרֶי מוּרִיר אִי נוֹ אִין פּוּאֶרְטַאס דִיל רִיקוֹ בַּאטִיר", שיננה לי כשביקשתי בגד חדש. עדיף למות מרעב ולא להקיש על דלתו של העשיר. המחשבה העגומה שאני נענשת על מעשי אמי חמקה ממני. בסוף קנתה לי בד ומחר אתפור אותו לפני כיבוס הבגדים. מדי יום שני בבוקר אני מרימה את סל הכבסים וממהרת לנמל כדי לרחוץ מגבות, את בגדי העבודה של סניור פדרה, את החלוקים של אבואלה ואת שתי השמלות שלי: השמלה הירוקה של שבת, שסניורה מדרה הותירה אחריה לפני שברחה עם למברוס, והשמלה הקרועה של ימי החול.

"לו סיינטו," התנצלתי, "אוכל מעט שעועית ואזדרז לקחת את הסחורה."

"גרדה אל קומר אי נו אל קה אזר." קודם סיימי את העבודה ואז אִכלי. לא היה טעם להתווכח עם אבואלה. טעמתי מעט שעועית ופניתי למשימה שהטילה עליי. שמתי לב שכדי החרס מונחים על הרצפה בדירה.

בשעת ערב מוקדמת נשבר החום והעמסתי את הקופסאות לעגלת ברזל. אבואלה הוסיפה לי את כדי החרס וביקשה שאקח אותם אל סניור נחמיאס הסובל מאבנים בכליות. הובלת הגבינה לבתים הייתה חייבת להיעשות עוד באותו היום אם לא היה לנו בלוק קרח במקרר.

צעדתי ברחוב הרועש לכיוון הרובע היהודי בזריזות. הייתי חייבת להספיק למכור את כל הגבינות עד תפילת ערבית. אשת הגבאי הזמינה מנה כפולה וביקשה שאמסור לבעלה את הגבינה בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. ילדים ברחוב שיחקו בכדור, נערים ישבו ליד הגדרות וצחקו בקול רם, וזוגות הלכו לאיטם לכיוון הסינמה בשכונה הסמוכה. חלונות הדירות היו פתוחים לרווחה בשל החום הכבד ויכולתי לשמוע שיחות וויכוחים על ארוחת הערב. כאב חד חצה את ליבי כשנזכרתי בארוחות המשפחתיות שלנו סביב השולחן הביתי. זה קרה לפני שסניורה מדרה פגשה בלמברוס.

גלגלי המריצה חרקו ונתקעו באבני המדרכה, לכן הורדתי אותה אל כביש האספלט. קיוויתי למכור את כל הסחורה הערב. אם חזרתי עם קופסאות מלאות גבינה לדירה, אבואלה גערה בי וכעסה ימים שלמים. טיו דריוס לא יכול היה לשמוע את צעקותיה של אימו והציע לה לתרום את הסחורה לבית התמחוי. כשסירבה, כהרגלה, אף הציע לשלם מכיסו על שאר הסחורה ולו כדי לשמור על שלוות הבית.

בבית משפחת לוי ישבה סניורה רבקה בחצר האחורית עם שלוש בנותיה. הן סרגו שמיכות בערב הקיצי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות. האם שילמה לי ביד נדיבה ומזגה לי מיץ תפוחים טרי. בנות משפחת לוי שמחו לראות אותי מדי שבועיים. כשסניורה מדרה עוד גרה בבית, הבת הגדולה, שהייתה בת גילי, למדה איתי שיעורי תפירה אצל גברת הוגט הגרמנייה.

אנשי הקהילה היו מלאי שמחת חיים, חמים ומכבדים ושררה אהבת אמת ביניהם. תחושות השייכות לקהילה, שבראשה עמד ועד מאורגן היטב, הייתה מאוד חזקה. לכל חבר בקהילה היה כרטיס לפי מעמדו הכלכלי. הקומיטה דה ג'ודאו, הוועד היהודי, דאג שלא יחסר לאף יהודי דבר. מעוטי היכולת קיבלו טיפול רפואי ותרופות ללא תשלום ורק בעלי היכולת שילמו את הסכום המלא.

אבואלה מעולם לא ביקשה דבר. היא האמינה בעבודה קשה והתעקשה על הסתפקות במועט. כשסניורה מדרה נטשה אותי ואת אבי, אנשים טובים הגישו עזרה. לא פעם ביקשתי מטיו למכור את הסחורה במקומי כדי להימנע מעיניהם המרחמות של הקונים.

בשבוע המר שבו נעלמה עזב סניור פדרה את העבודה בנמל, והחל לשבת כל יום בבית הקפה של דימיטרי. שמועות שונות רצו ברחובות הרובע היהודי בעיר סלוניקי. תחילה הן היו עדינות. בזמן שהניח החלבן את כוס החלב על אדן החלון, הוא לחש לאשת הגבאי שסניורה סלינה, אשתו של ניסים, עברה לגור בוולוס. לאחר שבוע ימים שמעתי את גברת הוגט מספרת בשקט לשכנתה שאמה של לאה פגשה גוי.

בבוקר שבו סניור פדרה שמע בבית הקפה שאשתו הוטבלה לנצרות, הוא החל לשתות לשוכרה והפסיק לשלם את שכר הדירה. בלית ברירה עברנו לגור אצל אבואלה וטיו דריוס ברובע היווני. מאז עברו שנתיים.

חציתי את חצר ביתם של משפחת לוי, דילגתי על שלולית מים והודיתי בליבי לדודי היקר על המריצה החזקה שבנה במו ידיו. משפחות ישבו סביב שולחנות בגינות הבתים. לאחר ארוחת הערב נהגו המשפחות לפצח גרעינים ולפצוח בשירה. בשבוע הבא יחול חג השבועות ויחגגו אותו בריקודים בהמון עם. היהודים יֵצאו לחגוג בגן היפהפה "גן הנסיכים". בשנה הראשונה ללכתה של אמי קיבלתי סירוב תקיף כשביקשתי מאבואלה להצטרף לחגיגה, ומאז ויתרתי.

השמחה בגינות פתחה צלקת בליבי הכואב. סניורה מדרה אהבה לשיר ולרקוד. מדי צהריים הייתי חוזרת לדירה לאמא אוהבת, שמחה ומאושרת. כבר בגיל ארבע לימדה אותי להחזיק בכינור, שאותו ירשה מאביה הכנר, סניור עוזיאל זיכרונו לברכה, ולהרים את הקשת באוויר. ביתנו היה מלא בשירה ובנגינה. עד שהיא נעלמה...

סניור פדרה טיפל בי במסירות ובאהבה, אך ללא הרבה מילים. מטבעו הוא היה שקט ומסוגר, אבל דאג לכל מחסורי. הוא כאב את לכתה של אשתו וכעס על שנטשה את בתו האהובה. היא נעלמה בלי להשאיר פתק או מכתב. היא נעלמה עם המזוודה הכחולה שאותה מילאה בשמלות ובחפצים בעלי ערך שקיבלה בנדוניה, והותירה אחריה שמלה ירוקה, כינור בתיק שחור ופורסל, תיבת עץ גדולה שבה נארזו מדי שנה כלי הפסח, סרוויס פורצלן לעשרה אנשים וצלחות מעוטרות בוורדים אדומים, וגם קופסה גדולה מעץ אלון המכילה סכו"ם מכסף טהור שבהן חרוטות האותיות נ"ס, ראשי התיבות של ניסים וסלינה, שמות הוריי. לפני שנה סניור פדרה מכר את הסכו"ם לדרישתה של אבואלה, ללא ויכוח. דמעות זלגו מעיניו כשהניחה את הקופסה בידיו. את השמלה הירוקה אני לובשת בחגים ובשבתות, אבל את התיק השחור שמלא בשמחה אשר סניורה מדרה השאירה מאחור, עדיין לא אזרתי אומץ לפתוח.

את המים בכדים מכרתי לסניור נחמיאס, שהאמין שמי הגבינה יעלימו את האבנים בכליות שמהן סבל חודשים רבים. אצל סניורה שריתה מור יוסף התעכבתי דקות ארוכות, כיוון שהיא לא מצאה את ארנק הכסף. הגברת רמזה לי כמה פעמים שאחזור "מניינה", מחר, לקבל את התשלום, אבל איומיה של אבואלה שלא אעז לדחות תשלומים גרמו לי להישאר על סף דלתם ולחכות בסבלנות לדרכמות.

נותרו לי שתי קופסאות גבינה אחרונות במריצה. על פי השקט ברחובות, השעה הייתה מאוחרת. חצרות הבתים היו דוממות ומלבד חתול תועה, לא ראיתי נפש חיה. עד לפני כמה חודשים לא חששתי לחיי, הרובע היהודי היה מקום די בטוח, אבל נשבו שמועות על רוחות מלחמה באירופה.

סוף סוף הגעתי לבית הכנסת. ניסיתי לפתוח את שער הברזל המסיבי אך הוא היה נעול. דמיינתי את מבטה של אבואלה אם אחזור עם הגבינות במריצה. לא רציתי שוב לקבל את הצעתו הנדיבה של טיו דריוס. השעה הייתה מאוחרת מאוד כשנקשתי בייאוש. הלילה היה שקט. ניסיתי לדפוק בכל כוחי בעוצמה שהרעידה את הדלת. דמעות תסכול זלגו מעיניי אבל מענה לא היה. סירבתי לעזוב את המקום. ישבתי על ספסל עץ צמוד לשער וחשבתי מה לעשות. אשת הגבאי ביקשה מאבואלה שלוש פעמים להביא את הגבינה לבית הכנסת ופחדתי לאכזב את שתיהן. חשתי בחוסר אונים שליווה אותי מאז הלכה אמי, מאז שדירתה של אבואלה הפכה לביתי וספתה האדומה והבלויה שניצבה באמצע הדירה הפכה למיטתי. איבדתי את מחשבותיי. מהר מאוד הבנתי שדיירי הבית העלוב הם משפחתי וחבריי למסע שאותו הכתיבה סניורה מדרה בלכתה.

ידעתי שאין עוד בכוחי לעשות דבר. התרוממתי בחוסר רצון, סובבתי את המריצה והלכתי לאיטי לדירה. לא מיהרתי לשום מקום. ניסיתי לעכב את המועד שבו תספור אבואלה את הדרכמות. זכרתי אותה מילדותי כסבתא טובה וחייכנית, מלאת חיים ותקוות גדולות בשביל שני בניה, אבל הגורל והשנים מחקו מפניה היפות את החיוך. אבואלו, סניור אברמו מרקדו, נפטר מדום לב לפני חמש שנים, ולא פעם זרקה לעברי שטוב שבעלה לא חי לראות את הקלון שנפל על משפחתה.

עם הזמן למדתי לשתוק ולקבל את מר גורלי, אף שכעס בער בקרבי. בחודשים הראשונים שבהם נאלצתי, בעל כורחי, לעבוד במרתף הקטן והטחוב שעות רבות, עוד נלחמתי על כבודי. אבל כשהכריחו אותי גם להוביל את הסחורה לבתיהם של יהודי הקהילה, אשר הכירו את הסיפור העצוב של חיי, השלמתי עם מצבי. כל חיוך חומל והושטת יד צרבו בבטני ודקרו את ליבי בסכין חדה. ידעתי שאני רק שורדת בעולם אכזר.

המשכתי ללכת לכיוון הבית. כשחלפתי על פני פנס רחוב בודד, הבחנתי שצל נוסף לצילי. הפניתי את מבטי להרף עין. דמות לא ברורה צעדה במרחק של כעשרה מטרים מאחוריי. האצתי את צעדיי. העגלה חרקה והורדתי אותה במהירות אל הכביש כדי שאוכל לרוץ ולברוח. השתדלתי להתרחק ממחשבות שליליות, אבל אבואלה הזכירה לי מדי כמה ימים, כל פעם שיצאתי מפתח ביתה, את שרֵפת ביתה בפוגרום. היא איבדה אותו ונאלצה לגור בצד השני של העיר, ברובע היווני, ולחלוק שני חדרים זעירים עם משפחתה. אלפי יוונים התפרעו באחת השכונות היהודיות, שכונת קמפבל, בתחילת העשור. הם שרפו עשרות בתים, את בית הכנסת ואת בית הספר היהודי של השכונה, ואף היכו ופצעו יהודים רבים.

האם ההתפרעויות יתחילו שוב? זה לא היה הזמן הנכון להרהר באסונות שפקדו את יהודי סלוניקי. הפחד שאחז בי האט את צעדיי. חשבתי על סניורה מדרה ודמיינתי שחטפו אותה נגד רצונה כששמעתי קול קורא אליי מן החשכה. "סניוריטה לאה, פור פאבור, חכי."

הקול היה של בחור חסר נשימה שהתנשף בקול חזק. לא סובבתי את הראש ולא עצרתי. הבנתי שהזר מאחוריי כבר עייף. הנחתי לפחד בצד ורצתי. רגליי היו קלות. לגופי הדק היה כוח סבל ונחישות שאותם למדתי על בשרי בדרך הקשה. ידעתי שהדרך לדירה עוד ארוכה ורציתי להתחבא בשכונה שלנו, שם אין אורות.

הבחור לא הרפה ושוב דיבר ללא כוחות וכמעט ללא קול. "פור פאבור, בבקשה, חכי," אמר בספניולית, בשפת היהודים, ללא מבטא יווני. "דֶקֶה. למה את רצה?" הוא עצר והחל להשתעל.

"דשאנמה אן פס," צרחתי לעברו בספניולית, שיעזוב אותי לנפשי, ועדיין לא הסתובבתי, אבל ידעתי שהוא נמצא במצוקה. "אני אקרא לפוליסיה," אמרתי הפעם ביוונית ולא הפסקתי לרוץ, עד ששמעתי שוב את דממת הרחוב.

נראה היה כי כבר אין צורך לנוס על נפשי, והעזתי אומץ לעצור ולהסתובב לעבר הרודף. על הכביש שכב בחור צעיר, לבוש בבגדי יהודי, היה לו מעיל שחור ארוך, והמגבעת שלו הייתה זרוקה על האספלט. ראיתי בבירור זקן קצרצר.

מה עשיתי? חשבתי בפחד. מה אם קרה לו משהו בגללי? אבל למה הוא רץ אחריי? מחשבות רבות עברו בראשי כשהתקרבתי לעברו. את העגלה זנחתי בצד. מיהרתי לבדוק אם הבחור נושם, כדי שארוץ להזעיק עזרה מאחד הבתים. הבית של משפחת נחמיאס היה בקרבת מקום. הרחוב היה שקט מאוד, אך ידעתי שיפתחו את דלתם בעת צרה. החתולים חדלו ליילל כשגחנתי לצידו. ללא מחשבה על ההשלכות התיישבתי על האספלט. "סניור?"

הוא פקח את עיניו. הן היו בצבע הים. למרות החושך הלילי יכולתי לראות נקודות בהירות מרצדות בתכול עיניו. כשעצם שוב את עיניו שמתי לב לריסים עבים במיוחד שצבעם שחור. חששתי שמא תדע אבואלה שדיברתי עם בחור באמצע הרחוב, אבל הדאגה לשלומו של הבחור גברה.

"אסטה חזינו?" אתה חולה? שאלתי את הבחור היהודי. הוא נראה צעיר, בערך בגיל של טיו דריוס.

היו אלה הימים הראשונים של חודש סיון, הירח היה מכוסה כולו, ולמרות הלילה החשוך, יכולתי לראות בבירור את פניו החיוורות. התעלמתי מלשונות השכנים כשהנחתי את ידי על מצחו. הרגשתי רעד מלווה בהתרגשות כשכריות אצבעותיי נגעו בפניו העדינות. רגש חזק אחז בי ונאלצתי לרגע להרכין את ראשי. השמלה התלכלכה באבק הרחוב ובמאמץ רב הרמתי את עיניי והתבוננתי שוב בפני המלאך ששכב על הקרקע. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי כמו שסניור פדרה הביט בי כשהייתי קטנה, הרבה לפני שאשתו ברחה לו. לא יכולתי להתיק את עיניי ולא להוריד את ידי. אף על פי שפניו היו לבנות, הן הפיצו חום מנחם שלא חשתי מעולם.

דקות ארוכות ישבתי שם באמצע הכביש, נוגעת בזר עם העיניים המחשמלות ללא רצון לקום. גופי דרש לשבת שם לנצח, להרגיש חום וערגה שלא ידע שקיימים. הרגשתי שידיי משרות חום על הבחור היפה כיוון שאט אט הצבע חזר ללחייו, צבע ורוד שהפך לאדמדם התפשט בפניו הקסומות. ידעתי שישיבה ברחוב בשעת לילה עם בחור אינה יאה לבחורה רווקה, והבת של סניורה סלינה צריכה להיזהר שבעתיים מלשונות השכנים. אבואלה הזהירה אותי שוב ושוב לא לצאת מהבית שלא לצורך. "סורטרה דה לה סקייאס," היוצאת ברחובות, דיברה לעצמה וכוונתה ברורה: על סניורה מדרה דיברה. אבל ליבי דיבר בשפה אחרת והוא ציווה עליי להישאר כאן ולנצור את הרגע.

הוא הרים את ידו אל פניי.

"אנחל," מלאכית הוא קרא לי כשמגע ידו הרעיד את גופי בעוצמה. מרחוק, מכיוון כיכר החירות, שמענו קול חלוש של סוס דוהר. הקצנו מן האופוריה שעליה לא דיברו איתנו מעולם. הרגשה סודית שאותה שמרו מאיתנו המבוגרים מכל משמר. בניגוד לרצונו, הבחור התרומם והושיט לי את ידיו. הרמתי את ראשי והילה אפפה את הגוף החסון. הייתה לו גומת חן בצד ימין של השפה העליונה. הוא היה הבחור היפה ביותר שראיתי מעודי ועיניו טובות.

היססתי לרגע אחד בלבד והושטתי לו את שתי ידיי. ברגע שהנחתי את כפות ידיי בשלו ידעתי שאהיה שלו.

"מה יאמו סלומון," הוא הציג את שמו.

עמדנו שם לאורו החלש של הירח, שנינו מאובקים מלכלוך הכביש, אבל אבק של ניצוץ אהבה ראשונה אפף את שנינו. הוא היה גבוה מאוד, ונאלצתי למתוח את צווארי כדי להישאב אל עיני התכלת. נתתי פקודה לזרועותיי להתנתק מגופו החסון. דמותה של אבואלה לא נטשה אותי לרגע. הצלחתי בצער רב לעזוב את ידיו, הביטחון היחיד שהרגשתי מזה שנתיים ארוכות של בדידות ועצב.

"לאה," לחש את שמי. האם הוא יודע את סיפור חיי ועל הקלון המשפחתי? לכן חשב שזה בסדר להחזיק בי? הרגשתי בושה ואשמה. אבואלה צודקת, אסור לי להתרועע ברחובות, עליי למהר לדירה. לפתע צינה אחזה בגבי ומיהרתי אל המריצה.

סלומון מיהר אחריי ואמר "קזו." גבינה? מה הקשר שלו לגבינה? "חיכיתי לך בבית הכנסת. חשבתי שלא תגיעי ועזבתי." לא עניתי לו כיוון שעדיין לא קישרתי בינו לבין הגבאי. "מרחוק שמעתי נקישות על השער אבל כשרצתי לעברך..."

הסרתי את השמיכה מעל המריצה, הרמתי את שתי הקופסאות האחרונות והנחתי אותן בידיו החסונות. לא יכולתי להרים את עיניי, ידעתי שלא אראה אותו שוב. לא חיכיתי לתשלום, ניקיתי מעליי את לכלוך האספלט, אבק סמיך עף לכל עבר. יישרתי את השמלה וצעדתי ללא מילות פרידה אל עבר השכונה שלי, אל הדירה הצפופה ואל הספה הבלויה שעליה אניח את ראשי ואנסה לשכוח את דמותו של הבחור היפה.

"הרופאים קוראים לזה אסטמה." הוא דיבר בשקט כשהלך לצידי. זירזתי את צעדיי כשניסה גם הוא ללכת בקצב המהיר שאותו קבעה המריצה. "אני משתדל לא לרוץ הרבה, אבל סניורה מדרה ביקשה שלא אחזור ללא הגבינה."

התעקשתי לשמור על שתיקה והחשתי את צעדיי, לא רציתי להתעמת עם אבואלה על העיכוב. מרחוק הבחנתי באפלה של הרובע היווני. הוא צעד לצידי ללא חשש והמשיך לדבר כאילו היינו ידידים ותיקים ולא שני זרים הגרים בשני קוטבי העיר. "היא מכינה לנו מטעמים לחג השבועות, סירות חצילונים ממולאות בגבינות, בוריקיטס תרד וגבינות." הוא עצר לרגע, הסתכל לעברי. השתדלתי להתעלם ופניתי ימינה אל סמטה חשוכה. "אורז עם חלב קינמון ושקדים וכמובן עוגת גבינה."

הוא הזכיר לי את הרעב כשמנה את תפריט החג החגיגי בביתו המפואר. נזכרתי בשעועית הקרה שטעמתי לפני שעות ארוכות והבנתי שהשעה האחרונה הייתה חלום שלא יתגשם. עצרתי מלכת, הצבעתי בראשי אל עבר הרחוב שבו גרתי. ברחובות הבתים החד־קומתיים היו חלונות שמהם יכלו השכנים להשקיף ישר עלינו.

"אלווה אותך לביתך," הוא הציע, ללא חשש מדיבורים ומלשון הרע.

"לא," קפצתי ממקומי. גופי רעד ואיבדתי את שיווי המשקל. אחת הידיות החליקה מידי ומעדתי. הרגשתי את גופי צונח על צידו, אבל למזלי, או לרעתי, הבחור היה זריז והצליח לתפוס אותי לפני שאפגע במדרכה. שוב אחזתי בידיו החמות. הוא ייצב את גופי על רגליי הרועדות, אך לא יכולתי להירגע. הפחד התמידי שמא לא אצליח לכפר על מעשי אמי ולהסיר את הקלון ממשפחת מרקדו, לא נתן לי מרגוע. לקחתי צעד לאחור, עזבתי את ידיו ובלב כבד סחבתי את המריצה אל הרובע היווני.