אוויר לנשימה

הקדמה

את ספרה המרתק ומעורר ההשראה של סיגל שלום, "אוויר לנשימה", קראתי מדי ערב בשקיקה רבה עד שנעצמו עיניי.

בתוך שלושה ימים סיימתי קריאתו.

קולה האותנטי של הסופרת מורגש כך, שיכולתי לדמיין בקלות את הריחות, את הצלילים ואת הטעמים המתוארים בספר לפרטי־פרטים.

בחוויית הקריאה שלי פגשתי בין משפט למשפט את הילדה, הנערה, האישה, המתבוננת בחיים, אשר קיומה למעשה בכל אחת ואחד הצמא או הצמאה לדעת את מהות החיים ולהבינה.

כאם המגדלת את ילדיה, פעמוני האזהרה בספר היוו עבורי חומר למחשבה ומצפן לחיים.

אמנם שמו של הספר "אוויר לנשימה", אך משורה לשורה הוא "עוצר נשימה".

ממליצה בחום לרוכשו כמתנה למי שאתם אוהבים ובעיקר לעצמכם.

תודה על הסיפור הזה, תודה על מי שאת.

מצפה לספר הבא.

פפר יעל

* יעל פפר היא מרצה ומנחת סדנאות, מחברת הספר "גאולה מרצון". הייתה אחת מן הנשים שחיו בכת שהקים גואל רצון.

"ארץ תכול אין עב"

בתמונה הישנה, הממוסגרת פלסטיק בצבע שנהב שלקחתי מביתם של סבתא וסבא שנפטרו, מביטים בי זוג הורים מאושרים, צעירים, ובתם שזה אך נולדה.

יש לה, לילדה, "חיוך של מונה ליזה" — לא צוחקת ולא בוכה.

אך בחייה היא תצחק לרוב והאמת — גם תבכה לא מעט.

הנכדה הראשונה לחלוצים מפינלנד ומרוסיה היא ילדה מלאת שמחת חיים, עם תלתלים ג'ינג'יים, מנומשת. סימן ההיכר הוא לחייה התפוחות כשתי סופגניות.

בתקופת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים התחלתי את דרכי, עטופה באהבת הורי, מפונקת מצד קרובי משפחתי מהארץ ומחו"ל.

האמצעים היו דלים בתחילת הדרך:

סיר הלילה שלי היה עשוי מפח. במטבח נאלצתי להידחק על כיסא קטן בפינה, בין השולחן למקרר. אבא נהג במשאית גדולה והעביר תוצרת משדה גיל, המושב שלנו, ל"תנובה".

לפעמים הייתי מצטרפת אליו בלילות לנסיעות מרתקות, להביא את הירקות לירושלים, לחיפה ולהמון מקומות בארץ.

אהבתי את ריח הירקות הטריים, אהבתי גם את ריח גרעיני הדורה שהביא מן הממגורות. אהבתי את ריח המשאית המשומנת והמאובקת.

עבורי הם כולם אמרו: "אבא!"

אמא הייתה צעירה, חרוצה, והקפידה שאתלבש נקי ומסודר. לעיתים הייתה תופרת לי בגד חדש שאלבש ואסתובב בו בגאווה, אף שקול טרטור מכונת התפירה הדיר שינה מעיניי בלילות.

בחצר עמדו עץ תפוזים וגם עצי שסק וגויאבה. בדרך לים, בחולות הטובעניים, היו גם עצי תאנה.

שני כלבים היו בחצר, נדנדה, דשא וברושים — ילדות קסומה במושב.

אז איך קרה, אלוהים, שהכול נעלם יום אחד ומצאתי עצמי בין סלעי מדבר, צחיחוּת בעיניים ובנפש?

פרק 1
"שמור אלי על זה הבית"

ביום סתיו קר באמצע חודש אוקטובר של שנת 1963 כרעה אמי ללדת אותי.

בת בכורה לאמא ולאבא, נכדה בכורה לסבתא ולסבא משני הצדדים. במושב הרדום שהקימו סבא וחבריו התחלתי את חיי.

פנינת גן עדן באמצע השרון היה מושב שדה גיל. בתים בעלי גגות אדומים המוקפים בדשאים, בצמחייה עבותה וירוקה ובעצי פרי עמוסים לעייפה. היו שם גם רפתות, לולי תרנגולות, סוסים ועגלות. מאוחר יותר הופיעו הטרקטורים.

על המגרש של סבי הוקצו משני צידיו בתים לשני בניו — אבי ודודי סמי.

אווירת המרחב הפתוח אפשרה לי את החופש ליצור ולחקור:

בכלי הבובות המיניאטוריים לכדתי חיפושיות "פרת משה רבנו", בשולי השדות טעמתי חמציצים ו"לחם ערבי". בטרם בוא החורף התזתי מים על השבלולים לבדוק אם ייעורו טרם זמנם, ובחצרו של מאור השכן טיפסתי על העצים, ליקטתי פירות עונה ופירות סרק ליצירות הדבקה. בחורף תפסתי מחסה בתוך פיתולי גזע הפיקוס, מקלט מהרוחות המייללות בינות לצמרות. תחת עץ האקליפטוס נער חמורו הזקן של מאור במחזוריות קבועה. פעם השתחרר החמור ורדף אחרי כברת דרך שדמתה כנצח. אבי אמר אז שחמורים דוהרים ישר בלבד, ומוטב היה לי פשוט לפנות לאחת החצרות.

חתולותיה של סבתא לִידה התלקקו בכפייתיות והתפנקו בשמש על אדני החלונות. כמעט כל בית התהדר בכלב משלו, ואני זכיתי בשניים. הגדול נקרא "סקני", על שם משאית הסקניה הגדולה של אבא. לכלב הקטן קראנו "פיקי" על שם "פיק" — הכינוי שלי לכאב קטן שחולף במהרה. פיקי ניחן ביכולת בלתי רגילה להבין צורכיהם של אדוניו.

שתי אחיות קטנות היו לי: תמר ועינב.

עינב, אחותי בת השנה, הייתה שוהה הרבה בלול העץ. בשעות הבוקר, לפני שיצאו לעבודתם, היו הורי מעבירים את הלול אל מרפסת ביתה של סבתי. סבתא הייתה טורחת בבית, מנקה, מסדרת ומבשלת, ועינבי הייתה מעסיקה עצמה בצעצועים הפזורים בלול. בשעות אחר הצהריים, כשאמא שבה מהעבודה, היה הלול חוזר אחר כבוד אל מרפסת ביתנו, ועינב הייתה ממשיכה לשחק כשמסביבה קולות שתיית הקפה, המולת האורחים וחיי השגרה המתנהלים כדרכם.

פיקי האפור והערום מכל שערה שמר על ביתנו במסירות מכל אורח שריחו לא נעם לו. הוא היה כלב מופלא. באחד הבקרים עינב בכתה בלול וסבתא התמהמהה לבוא. פיקי היקר זינק ממקום רבצו, רץ למרפסת ביתנו, למקום שבו קבוע הלול בשעות אחר הצהריים, ומצא שם את המוצץ על הרצפה. הוא תפס אותו בשיניו, חזר ללול הניצב אצל סבתא, השחיל את אפו הארוך בין סורגי הלול ושחרר את המוצץ. עינב השתתקה. גם סבתא שהגיעה בינתיים, שתקה. עינב כי קיבלה את מבוקשה וסבתא — מרוב תדהמה.

אצלנו בבית, מי שלא סיים את האוכל מהצלחת לא זכה ל"קומפוט". תכופות הביא סבא מהצרכנייה ממתק לכל אחד מששת נכדיו. כף רגלה של סבתא מעולם לא דרכה בצרכנייה כיוון שלא עמד לה כוחה ברכלנות השכנות במקום המפגש הזה. על כן, נאלץ סבא שלום לכתת רגליו מדי יום ולערוך את קניות הבית, עם שאר עקרות הבית.

תפקיד נוסף היה לו: לדאוג לאוכל לכלבי החצר ולחתולים. כשלא הייתה הפרוטה מצויה בכיס, או כמו שכינו זאת אז "בעונת גידול הבצל" כי לא היו רווחים מגידול בצל, נהג סבא לטגן חצילים שהזדקנו ולהאכיל בהם את בעלי החיים. כשגדלנו תהינו שמא נפחו הכלבים נשמתם מחמת האולקוס.

יחד היו סבא וסבתא חולקים את מטלות היום. היא "שרת הפנים" והוא "שר החוץ". בצהריים היו מתאחדים לבישול הארוחה לנכדים. כשהיא רקמה מפיות או תיקנה גרביים, הוא עיין בספריו בשפה הפינית. כשהוא שהה בעזרת הגברים בבית הכנסת ועסק בענייני גבאות, היא בעזרת הנשים כיסתה ראשה במטפחת, מצופפת נכדיה לצידה. חרדה הייתה לשלומו ולשלוותו בכל רגע ורגע, וכך גם לשלומם של נכדיה. סבתא חיה את חייה בחוסר מנוחה, מכרכרת סביבנו בחודשי הקיץ, מתחננת על נפשה שנחדל לרחוץ במי הממטרות. בערבי אוגוסט ביקרה את אמא על כך שהרשתה לנו לצאת את הבית ללא סוודר. כך ליבתה גם את דאגתו של סבא, וזה היה ממהר לגונן עלינו מפני כל אקט ראשון של עצמאות.

כשהייתי בת שלוש לערך הושיבה אותי סבתא על ברכיה, תוך כדי ישיבתה בכורסה הגדולה שעל הגזוזטרה הצופה אל כביש החוף.

"כחול," אמרה כשחלפה מכונית כחולה. "אוטומוביל כחול," הדגישה.

כך למדתי בעל־פה את שמות הצבעים.

שעות רבות ביליתי בחברת סבתא לידה. למדתי ממנה שאלוהים מעניש את האנשים שאינם ישרים, שסכין נופל זאת הוכחה חותכת לבוא אורח בקרוב; שאם יצאת מן הבית אין לחזור כדי לקחת דבר מה שפרח מזיכרונך, פן יביא מעשה זה מזל רע.

בין ביתם של סבתא וסבא לזה של איה וסמי, דודי ודודתי, היה קיר מפריד. כל רעש קל שבקלים עורר את חשדה של סבתא, והיא הייתה מצווה מיד על סבא לגשת לבדוק שהכול כשורה אצל "הילדים".

כאשר פרשו סבתא וסבא למנוחת הצהריים שלהם הקפידו להשאיר את הדלת האחורית לא נעולה, לכל מקרה שיזדקקו להם בדחיפות. סמי נהג לנצל הזדמנויות פז אלו: בלאט היה נכנס על בהונותיו כדי לפרוס לעצמו נתח מרולדת השמרים, שריחה עדיין נישא בחלל המטבח. אז היה הופך את כיוונה, מחזירה לתנור ויוצא חרש. כשניגשה סבתא להכין את משתה אחר הצהריים שלה גילתה לתדהמתה שמה שנדמה היה לה כעוגה שלמה, אינו אלא "לשיקה" בלבד.

ברווקותו נהג סמי להקדיש לי מזמנו. עת חיזר אחרי איה, שגרה אז ברמת השרון, היה לוקח אותי עימו על גבי הטוסטוס לבקרה בבית הוריה.

בשעות הצהריים דרך קבע היינו פושטים איברים, משתרעים על הדשא הגדול ונסחפים לשיחה על דא ועל הא. לא אחת ירדנו לפרדסים של סבא כדי לפתוח את הממטרות. פעם, בטיולנו הרגלי במושב, לכדה את עינו ערמת החציר של משפחת טרוצקי.

"את יודעת," אמר לי, "החציר שלהם לוקט משדה הבוטנים."

קראתי מחשבותיו, ומיד עטנו שנינו על ערמת המספוא, חופרים ונוברים בה כדי לשלות את הבוטנים הטריים.

התמונה השתנתה לגמרי כאשר נולד אלון, בנו הבכור. לא עוד מיכל הילדה והנכדה היחידה במשק.

קנאתי שגאתה הולידה לא מעט תחבולות. במקרה אחד פיזרתי על השביל שלהם נעצים, ביודעי שאיה הולכת יחפה תמיד, וקיוויתי שתידקר בכפות רגליה. במקרה אחר ליפפתי חוט תפירה סביב ידית דלת הכניסה של ביתם. פעם פיזרתי חול על מרפסתם אך נתפסתי, ואיה אילצה אותי לטאטאו.

כשנוספו למשפחה שתי אחיותי ושני בני דודי גבר העניין בחצר המשותפת. משחקי "תופסת", "שוטרים וגנבים", "מחבואים" ומלחמות מים. לעיתים ברחנו לאחותי הצעירה עינב, והיא הייתה פורצת בבכי והולכת "להגיד אותנו לאמא..."

ככל שגדל מספרם של הנכדים, גדל גם מספר ימי ההולדת שנחוגו בצוותא. מסורת זאת נשמרה בקנאות שנים רבות מאוד. שלוש המשפחות היו מתכנסות יחדיו לשתיית קפה ואכילת עוגה כדי לציין את האירוע.

סבתא שמרה בקנאות על "שלום בית" בין משפחותיהם של שני בניה, ולפיכך ניווטה ביד רמה את דרכיהן של כלותיה. אמא הייתה כלה טרייה שהצטרפה למושב בעקבות נישואיה לאבא, דמות חדשה וראשונה על שטחה של סבתא. ככל הנראה איים הדבר על סבתא, והיא נהגה לשלח באמא את גערותיה: על הגיגית ששכחה תחת חבל הכביסה ועוד התערבויות אינסופיות. אמא לא רצתה לצער את אבא ולא סיפרה לו על הפגיעות מצד חמותה. אני חושבת על אמא לעיתים, לו אני במקומה, חריגה משהו בין חברותי המושבניקיות, בודדה במערכה.

כשהייתה סבתא הניה מגיעה למושב לבקר את בתה, הייתה סבתא לידה מצטרפת מיד גם היא, וכך נמנע מאמי לשפוך את מר ליבה בפני אמה. פעם אחת לא הודיעה אמי לחמותה כי אמה מגיעה לביקור ועל כך ספגה ממנה קיתון רותחין.

חיבורה של אמא למשפחת המקור שלה השיב לה את כוחותיה.

אמא הייתה אלגנטית, מטופחת ומטפחת, ולא בוחלת בשום משימה: צובעת את הבית, גוזמת את הצמחייה בחוץ, תופרת בגדים, מבשלת ואופה, מפרידה בקנאות בין כלי הבשר והחלב, הופכת את הבית בניקיון פסח וצמה ביום כיפור. אשת חיל.

"המסדרת הלאומית" רציתי לקרוא לה. הכול צריך להיות בסדר תמיד, חשבון הבנק לעולם לא ב"מינוס", ביטוח לכל מקרה שלא יקרה — הכול טיפ־טופ. היה קשה לעמוד בקצב שלה, גם לאבא. הוא לא תאם את הרף הגבוה שהציבה. בשל כך בחרה אמא בי כתחליף. רציתי כל כך לעמוד בציפיותיה. כשאמרה שאסור לצעוק, גם כשכועסים, ניסיתי בכל מאודי להתאפק. אבא, כמובן, ויתר מראש.

אמא גם לא השיבה מלחמה שערה אם פגעו בה. כך קרה שבמקרים מסוימים לא הגנה אפילו על זכויות ילדיה שלה, נדמה שחששה מהעולם החיצון. בבית, מול הטלוויזיה, שחררה לשונה וביקרה לא אחת את מעשי הפוליטיקאים, אולם בשיחות סלון בנוכחות אנשים דיברה בקיצור ולעניין, רק מה שהכרחי. לימים ייחסתי את קרירותה לעובדה שנולדה בפינלנד הקרה.

אמא נמנעה גם משיחה בכל הקשור בנושאי מין. בבית היה טאבו מוחלט על הנושא. למזלי, את ההדרכה בנושא המחזור החודשי קיבלתי מאחות בית הספר. אמא קנתה לי ספרים שיסבירו במקומה, כאילו לא יכלה להעלות על דל שפתיה מילים שכאלה.

רק לעיתים נדירות אפשרה לעצמה אמא לחרוג מכללי הברזל שלה. התבדחויות קלות בשבת בבוקר במיטה הזוגית כשפלשנו לשם, אחיותי ואני. מעשה קונדס קט בחצי חיוך ממזרי, שירה משוחררת ברגעים נדירים.

כמה קשה היה לך אמא, וכמה הקשית גם עלי.

אולם אמא עברה מהפך עם השנים. היא צמחה. משהכירה את דפוסי התנהגותה והתעמתה עם חרדותיה, לא היה לה עוד צורך בהתנשאות והרגישות הרבה שבה הגיחה. היא התמחתה ב"תורת אדלר", הדריכה קבוצות ועזרה לאנשים לכלכל צעדיהם בתבונה. היא הייתה ועודנה המורה הרוחנית שלנו ושל לא מעט אנשים בארץ.

מעטים האמיצים המאפשרים לעצמם לחדור לנימי נשמתם, להבין טעויותיהם ולתקן דרכיהם. הורדתי אותה מכס הקדושה. היום אמא אנושית וחמה.

כמה אני אוהבת אותך, אמא.