אדם בדמותי

פתיחה: מי אתה?

אני יושב לבד בדירתי הקטנה בניו־יורק, ואין סביבי נפש חיה. אפילו במַרְאָה אינני רואה את דמותי. משתקפת ממנה תמונה של גבר בן דמותי, שתווי פניו מכוסים בערפל לבן, ואני נדרש להאמין לטענתו שהוא אני.

אדם בן חסן דַּנּוּן בחר בגלות של ניו־יורק מאין־ספור סיבות, אבל למען האמת, אני חושד בכנות דבריו. הוא יכול לומר כל דבר שירצה, בעודו שואל קולות של אנשים אחרים המהדהדים את סיפורו על הקשר בין הגלות לזרות שהרגיש במולדת, אבל אני יודע בוודאות שאופק הגלות נפתח בפניו כאשר פגש במקרה את נחום הישרמן, חברו ללימודים באוניברסיטת חיפה. נחום לא היסס לפני שהסכים להפוך אותו לשותף במסעדת Palm Tree בניו־יורק. ועוד אני יודע שלפרויקט ההגירה הוא נקלע מסיבה אחת בלבד: דליה, אישה יהודייה, בת לאם עיראקית ולאב פולני. אפשר לומר שההחלטה להגר גמלה בלבו לאחר שהסתיימו יחסיו איתה, שנמשכו בערך עשר שנים. כשדליה נעלמה מחייו, הוא גילה שכל מה שקושר אותו ל"כאן" התפוגג, וכי עליו להסתלק ל"שם".

כאשר התקלח באותו בוקר לוהט של חודש יולי, הוא הרגיש איך המים שוטפים את גופו ומנקים את רגשותיו. האהבה הייתה כמו טקסט שנכתב על נייר בדְיוֹ שנמחקה עם המים. כשפתח את ברז המים, ראה איך הכתמים של דְּיוֹ האהבה מתפשטים על גופו. הדיו ניגרה אל רצפת האמבט, שנראתה לפתע כמו אגם קטן וכחול. אדם התנגב, לבש את בגדיו והרגיש שגופו קליל. הוא החליט ללכת לבית הקפה שלחוף הים, כדי לשתות את קפה הבוקר שלו למקצב הגלים. הוא התיישב ליד שולחן, לגם פינג'אן של קפה מר, הדליק סיגריה והביט בכחול הרחוק. הוא ראה שם את פניו, מהולות בקצף הלבן והדק שנוצר בסמוך לחוף החולי לפני שנעלם. פתאום פקד אותו צער שהתפשט במפרקי גופו, והוא הבין שקלילותו הייתה כולה אשליה. הוא התעצב ונראה כמי שאיבד את צלו. באותו הרגע הרגיש אדם שהמוות מתקרב אליו.

הוא זכר היטב את הסערה של ראשית אהבתו לדליה. דליה והוא לא שׂבעו מלהזכיר את הרגעים הראשונים הללו, לאחר שנפגשו בבר התל־אביבי "ישעיהו", ועיניהם יצרו שדה של תשוקה שנישא על מילים דוממות. לפתע התפוגג הכול, כאילו לא היה ביניהם דבר מעולם. מכיוון שהרגיש שאין לו מקום משלו, החליט לנסוע לעיר שנראתה מרחוק כמו שום־מקום. המקום הוא האישה, ומקום שהוא ריק מאהבה אינו אלא מדבָּר. הוא לא רצה שסיפור אהבתו ידמה לסיפורי האוהבים בספרות הערבית, אבל הוא הפך לסתם סיפור פשוט עם התחלה וסוף. הוא לא אהב את ההתחלות של הסיפורים או את סופיהם. אהבה יכולה להתמודד עם ייסורי ההיעדר, משום שאז היא הופכת לטרגדיה שניתן לספר עליה. אבל כשהאהבה מתה פתאום, כשהיא נעלמת ללא סיבה ברורה, אז מתברר שהיא אינה אלא מטונימיה השקועה בערפל של חוסר משמעות. האם עשר השנים הללו היו אמיתיות?

אדם דַּנּוּן היה משוכנע שהוא חי בתוך סיפור אהבה אלמותי. כשאסף את דליה ושכב איתה על הסלע, שכונה בפי אנשי יאפא "אבן אדם", הוא הרגיש שהנה מצא לעצמו מקום הנישא על מקצב הנשמה. הוא שטף ומחק את עברו עם האישה הזאת, ושתל ברחמה את גלי הים בעודו מספר לה על נפתולי נדודיו בלוד, בחיפה, ביפו ובתל־אביב. הוא אמר לה שהוא מסוגל לזכור עכשיו, לאחר שהיא עזרה לו לשחרר את הזיכרון מהכאב. הוא דיבר על עיניה, והסביר לה שהחזיר את בעלותו על זיכרונותיו משום שלמד עכשיו איך לשכוח.

אז למה בעצם זה קרה?

אינני יודע מה הסיבה. ברור לי שיש סיבות רבות, אבל הן אינן מספקות את ההסבר הדרוש, כי שום דבר לא דומה לאהבה למעט האהבה עצמה, שאיננה יכולה להימדד אלא מתוך עצמה.

כשדליה שאלה אותי למה אני אוהב אותה, לא ידעתי לענות. אמרתי דברים רבים, חזרתי על אותן המילים חסרות המשמעות שאוהבים מדקלמים תמיד. המילים הללו חסרות משמעות, אבל הן מכילות בתוכן גם את הדברים שאינם נאמרים. אינני יודע לומר למה אהבתי אותה. האהבה נפלה עליי בבת אחת. זה לא אנחנו שמתאהבים, אלא האהבה היא שלוכדת אותנו, ועוטפת אותנו במסתורין המסתנן דרך נקבוביות העור. כשעזבתי את דליה, מסיבה לא ברורה, הרגשתי שהאהבה נשמטת ממני. האהבה נשמטה והותירה מאחור גם את שרידי נשמתי.

לפני נסיעתי לניו־יורק, חודשיים לאחר הפרידה מדליה, התקשרתי אליה, "כדי להיפרד לפני הנסיעה." רציתי לומר לה שאני עדיין אוהב אותה, ואמשיך לאהוב אותה, אבל לא אמרתי. היא הפטירה: "דרך צלחה," ואחר כך השתררה שתיקה.

יכולתי לומר לה שהכול באשמתה, אבל זה לא היה הוגן. באהבה אין אמת ושקר, אלא היא הכלאה ביניהם. האהבה היא דרגת האמת הגבוהה ביותר וצורת השקר הנפסדת ביותר. כשדליה נכנסה לרגע שחור וקשה, לאחר ההתאבדות של חברהּ אסף, ואמרה שהיא רוצה ללכת, לא עזבתי אותה. לרגע לא שקלתי לעזוב אותה. חשבתי שאמתין לה כמו שהמתנתי לה תמיד. איך יכולתי לעזוב אותה? האם הייתי צריך ללכת ממנה ולחזור אליה, כפי שעשיתי פעמים רבות כל כך במהלך אותו עשור?

אני יושב לבד מול שולחן העץ החום, שעל הניירות הפזורים עליו רשומות מילותיי האילמות. אני מנסה להגות את המילים, אבל הן לא נשמעות. אני כותב במחברת שלפניי, ורואה את המשפטים מחליקים בדממה אל הרצפה. המוות מגיע כשהמילים מתות בתוכך, אז אתה כאילו מתבונן בדמותך שבמראה בלי לראות דבר מלבד רִיק. אינני יודע עם מי אני מדבר עכשיו, ומדוע יבש עטי כאילו נעטפה נשמתי בכפור.

רציתי לכתוב כדי לכתוב, אבל המפרקים שלי רועדים כאילו אני פוחד. כן, אני פוחד, אבל אינני יודע מדוע. כתבתי בשתיקה ובכאב. זוהי משמעות הכתיבה. כך לפחות חשבתי כשעקרתי מן הגלות שלי בארצי אל הגלות הזאת בניו־יורק. אבל היום ברור לי שהמילים הן הגלות האחרונה שמשליכה אותנו אל הבדידות וההשתוקקות. לא, זו אינה האמת. אבל מי אמר שאני יודע מהי האמת? וגם אילו ידעתי, מי היה יכול לאלץ אותי לספר אותה?

אני יושב לבדי בחורף של זיכרוני ומרגיש בדידות. המילה "בדידות" — וַחְשָׁה — שבערבית מייצגת גם שממה, מדהימה אותי ביכולתה להביע כאב. בלהג המצרי היא משמשת לביטוי געגועים. המילה וַחַשְׁתְּנִי משמעותה התגעגעתי. אבל כששמעתי את הגברת המרוקאית אומרת לגבר שפגשה בפתח המסעדה שבה עבדתי, "תַּוַחַשְׁתַּכּ", כלומר אני משתוקקת אליך, הרגשתי את משמעותה העמוקה של התשוקה. המילה תַּוַחַשְׁתַּכּ יכולה לבטא את התשוקה המעורפלת שלי למישהו שלא נמצא. תשוקה זו הופכת לבדידות ולשממה — וַחְשָׁה — כאשר היא מקבלת צורה פראית. הרי מעבר לכל המשמעויות האחרות, המילה וַחְשִׁיה משמעותה פראות.

בחרתי בגלות כדי להימלט ממנה. רציתי לברוח מדליה ומזיכרונותיי, וגיליתי שהם הפכו למַרְאָה שלי. שם בארצי סיפק לי זיכרוני אתר של גלות מרצון. יצרתי אותו משאריות שהדבקתי בדבק המילים. עיצבתי את זיכרוני לפי רצוני. אמרתי את מה שרציתי כדי לזכור את מה שרציתי לזכור, ולהיות מי שרציתי להיות. אבל עכשיו, לאחר שיצאתי לבטח מגלות הגטו אל העתיד הלא נודע, מצאתי את עצמי ניצב מול חורף זיכרוני.

מדוע יבש עטי? השאלה "מדוע" אינה הולמת כאן. עליי להחליף שאלה, ולשאול את עצמי כיצד אוכל להמשיך בכתיבת הספר הזה, שאני חוזר ואומר שאיננו ספר, רומן או סיפור, אלא סוג של צמא. למה שלא אקטע את המשחק הארור הזה, שהתחיל כהלצה עם וַדַּֿאח אַלְיַמַן, אותו משורר מתקופת ח'ליפות בית אוּמַיָה, והפך לאומללות של בן אנוש בשם אדם דַּנּוּן. וַדַּֿאח אַלְיַמַן כיסה את שיריו בדממה, ואדם דנון הפך את המילים לקולות קרועים, המתחכמים למוות דרך מות הדיבור ברגע כתיבתו. אדם דנון לא עשה דבר שבעטיו ניתנה לו הזכות לספר סיפור. הוא סתם בן־אדם, ורק יד המקרה הובילה אותו למקום הטרגי הזה, שהוא אינו ראוי לו. כדי להצדיק את הטרגדיה צריך להיות גיבור, ואילו אני אינני גיבור. אני רק עובר אורח שנפגע, שהטרגדיה ניחתה עליו ברגע מותו, או ברגע שהיה אמור להביא עליו את המוות, אך לא התרחש.

אדם דנון סיפר את הסיפור שלו על הילד שנמצא שוכב על חזה אמו המתה מתחת לעץ זית, בשיירת המוות מאלְלִד. הוא לא האמין לסיפור הזה, אבל סיפר אותו. הוא האמין לו משום שכתב אותו, ולא להפך. הוא רצה להגיד למַאְמוּן העיוור — כשפגש אותו שנים רבות לאחר מכן, בלובי של בית המלון "וושינגטון סקוֶור" בניו־יורק — שהוא מברך אותו על דמיונו הספרותי, ומייעץ לו להקדיש את שארית חייו לכתיבת רומן סימבולי שכותרתו "הבן של עץ הזית". אבל את מַאְמוּן זה לא עניין. הוא היה אמון על חקר האמת וכתיבה עליה, ולא עסק בסיפורת, למעט כחומר גלם למחקריו הביקורתיים על ספרות ערבית עכשווית. מַאְמוּן אמר שהוא הרהר בסוגיה.

"יא אִבְּנִי," הוא אמר. "הסיפור על הילד שהיית מזקק את תולדות שיירת המוות של תושבי אלְלִד לאחר הגירוש מעירם, תחת שמש נטולת רחמים ואפורה כעופרת. בנוסף הוא מתמצת את הסיפור הפלסטיני במלואו, זהו סמל אנושי אוניברסלי."

"אבל אני אינני סמל," עניתי לו.

"כולנו סמלים ומטאפורות," אמר. "ואתה מטאפורה מרהיבה."

האם מה שמאמון סיפר לו היה האמת? ואולי הוא רצה להפוך את עצמו לסופר העתיד לבוא, סופר שעלה על עקבותיו של ילד סימבולי, אשר היה יכול להפוך לגיבור של רומן שאיש לא כתב ואיש לא יכתוב? אינני מטיל ספק בכל הפרטים בסיפור שסיפר מאמון. אני כנראה באמת ממזר, במיוחד נהייתי כזה אחרי שהבנתי שאמי, מנאל, לא יכלה להביא ילדים לעולם. הסיפור על ילד שנמצא מושלך על חזה אמו המתה מתאים ליצירה בדיונית, ולכן קשה להאמין שזו האמת שלי לאמיתה. אולי הוא מצא אותי מושלך, או שאמי מצאה את עצמה מטפלת בשלושה ילדים שצרחו מצמא, והחזיקה בידה תינוק שעליו נאלצה לוותר. או אני לא יודע מה. אבל תמונה של תינוק על חזה של אם מתה — זה דבר שלא ניתן להאמין לו. זה רק משחק במטאפורות, ומאמון אינו יודע איזו שנאה יש בי למשחק הזה שהפלסטינים שיחקו בו כל כך הרבה זמן, עד ששכחו כי הם יצורים אמיתיים, ולא גיבורים על־זמניים. אין גיבורים במשרה מלאה. הגבורה מופיעה ברגע מסוים, אבל היא אינה דרך חיים. החיים הם החיים, ואני רציתי לחיות בלי הציפייה שאהיה גיבור או אתנהג כגיבור. האמת היא שאני שונא גיבורים, משום שהם תמיד יהירים ומנופחים. לעומת זאת, אני אוהב להתבדח, לשחק במילים ולסנוט בעצמי ובאחרים.

דליה אמרה שהיא לא מכירה אותי באמת, משום שאני נוהג לערבב מציאות ודמיון, הלצה ורצינות, עצב ושמחה. כשהיא מצפה ממני לבכות, אני צוחק, וכשהיא מצפה ממני לשמוח, אני מתמלא עצב.

"מי אתה?" היא שאלה אותי.

באותה העת, בטרם היגרתי, עדיין לא התוודעתי לסיפור שלי כפי שכעבור זמן למדתי אותו ממאמון. עכשיו אני נזכר כמה המום הייתי כששמעתי אותו. פתאום נודע לי שכל חיי התבססו על השקר של אמי הקטנה, שהשתמשה בו כדי לתת משמעות לשיטוטיה במסדרונות המוות של בעלה חסן השהיד. עכשיו אני מרגיש איזו איוולת הייתה ברגשות האלימים שלי, בתחושה שאני אבוד. מה זה אומר, להיות בנו של אף אחד? ומדוע הפכה הידיעה הזאת לערפל שכיסה את חיי, והתערבב באדי הוודקה ששתיתי בתאווה באותו לילה ניו־יורקי מושלג? במובן מסוים, כל אדם הוא בנו של אף אחד. ואולי התמזל מזלי, כי יכולתי לבחור לי איזה אב שרציתי, יכולתי להמציא אב ואז לנטוש אותו, להרוג אותו בטרם יהרוג אותי, או לברוח ממנו כשהרגשתי שהוא מייעד לי את מותי.

למה נתקפתי דיכאון כזה כשמאמון סיפר לי איך הרים אותי מהחזה של אמי המתה, ומסר אותי למנאל? אילו רק הייתה אמי מספרת לי את הסיפור הזה בזמנו, הייתי יכול להתמודד איתו בדרך אחרת. הייתי אומר לה שהיא בתולה כמו מרים, ואני, כמו ישוע, נולדתי ללא אב, ככתוב בקוראן הקדוש: "ישוע נמשל אצל אלוהים לאדם: הוא בראו מעפר ואחר אמר לו, הֱיה! — והָיה" (סורת בית עמרם, פסוק 59). אבל היא לא סיפרה לי. אחר כך היא עשתה את הטעות המטופשת הזאת — היא נישאה לעבדאללה אלאשהל, ואיבדה את בתוליה שלא היה ניתן לשחזרם גם לאחר הצטרפותה למסדר הנזירות. זה סיפור עצוב שכבר סיפרתי, ולא אגולל אותו כאן מחדש.

אחר כך באה דליה ושאלה אותי מי אני. כשהיא שאלה, לא הייתה לי תשובה להציע לה, ועד שהייתה לי, עבר הזמן. המושג "עבר הזמן" מעצבן אותי משתי סיבות. ראשית, משום שהוא חסר משמעות. הזמן חולף בלי הפסקה. שנית, המילה "עבר" (פַאת) כמו שאנחנו משתמשים בה בערבית הספרותית, היא מילה כבדה. אנחנו אומרים "פַאת" ומתכוונים לומר: הסתלק. אבל בשפה המדוברת משמעותה נכנס. ואני מעדיף להיכנס במדוברת מאשר להסתלק בספרותית.

"אני המַרְאָה שלךְ," אמרתי. "תסתכלי לי בעיניים ותראי את עצמך."

"אתה משורר," היא אמרה. "אבל לא נוכל לדבר שירה כל הזמן."

"הלוואי שהייתי משורר," עניתי. "אני רק מנסה לספר את הדברים כפי שאני רואה אותם. יכול להיות שהראייה שלי משובשת, סלחי לי."

"תענה על השאלה ששאלתי," אמרה.

"אני אדם בן חסן דנון. שם אמי מנאל. אני פלסטיני, אבל אינני גיבור ככל הפלסטינים. אני כותב, אבל אינני כותב כמו שכותבים הסופרים. אני אוהב, אבל אינני יודע מהי אהבה."

"אתה שקרן," אמרה.

"אני משקר כדי לומר את האמת."

"לא. אתה משקר כדי לברוח מן האמת."

"ואת?" שאלתי.

"גם אני משקרת, אבל כדי לסבול את האמת. וזה ההבדל ביני ובינך," אמרה.

דליה הייתה הזרה שלי. אמרתי לה פעם שאני מקווה שהיא תפגוש את מחמוד דרוויש, כדי שתראה כיצד זורמות מילות השיר "המיטה של הזרה" (סַרִיר אלעַ'רִיבַּה), שבו הופך המפגש בין זרים לפרידה בלתי נמנעת.

"לא פגשתי את דרוויש, ומזלך שלא פגשתי אותו ולא אפגוש אותו, משום שאני..."

"את מה?"

...

"אני אהרוג אותךְ," אמרתי.

"אתה לא הורג, אתה רק מדבר. תכתוב לי קַצִידַה או מכתב או כל דבר אחר, ורק אז אאמין לך שאתה אוהב אותי."

"אבל אני..."

"אבל אתה מה? אני לא מבינה אותך. באמת, למה אתה אוהב אותי?"

"הנרצח מתאהב בפני רוצחו."

"מה אתה מדבר? אתה רוצה לומר שאני רוצחת?"

"לא, לא לזה התכוונתי. זו הדרך של מחמוד דרוויש לפלרטט עם אהובתו."

"אני לא ריטה. ואם מישהו נרצח פה, זאת אני."

ניסיתי להסביר לה שריטה היא רק דמות בשיר.

"אני לא דמות בסיפור. אני אישה שאוהבת אותך, יא אהבל."

אני יושב עכשיו לבדי, ושואל את עצמי לאן הסתלקה האהבה. אינני יודע מדוע כאשר אני נזכר בדליה, אני רואה את דמותה מתמזגת עם זו של כַּרְמַה, רופאת השיניים שפגשתי בחיפא, כאילו שתיהן הופכות בדמיוני לאישה אחת. מה הקשר בין שתי האהבות הללו? האחת לא התחילה; והשנייה לא הסתיימה. כַּרְמַה הייתה רגע שלא התחיל, ולכן גם לא נשלם. היא שקעה בבלבול, בעצב ובספק לאחר המעשה הנפשע של עבדאללה אלאשהל, בעלה של אמי, שהרג את אביה בטענה שהוא האב האמיתי שלה ושל אחותה. באשר לדליה, היא נותרה מוכת צער לאחר שידידהּ אסף התאבד, בעקבות מותו של חברו דני. היא פקפקה בעצמה, וכשפגשה אותי, אמרה, "נהיינו כמו הפלסטינים. מתאבדים בסרטון וידיאו לפני שאנחנו מתאבדים." אחר כך היא הסתלקה, ואני לא המתנתי לה.

הדברים מתערבבים בראשי, אולי בהשפעת הוודקה. אני גומע את הכוסית בלגימה אחת כדי שהקרביים שלי יבערו. אני רוצה שהבעֵרה תפרוץ ממני ותצית את העולם הזה. נמאס לי כבר מהסיפור שלי. אם כך, למה סיפרתי אותו? מה המשמעות של כל הסיפור הפלסטיני מעורר המיאוס הזה? ולמה נפל על אדמתנו התקף הטירוף הזה שנקרא ישראל? הם אומרים שזו הארץ המובטחת. מה זה "מובטחת"? מי הבטיח מה למי? ומי הפך את פלסטין לארץ המובטחת? האם האל חקק בגופותינו את ההבטחה הזאת ליהודים? למה הוא לא ירד ממרומים כדי להצילם מכבשני המפלצת הנאצית שרצתה להשמידם? אין שום משמעות לכל משחק הקדושה וההבטחה, שכן לסיפור של הפלסטינים, כמו לכל הסיפורים, אין נקודת התחלה.

הסיפור של פלסטין לא מתחיל ב־1948. הסיפור שלי התחיל אז, משום שבמקרה נולדתי בקיץ הצחיח של אותה שנה. אבל סיפורה של פלסטין קדום יותר, ונושא שמות רבים. כל השמות הללו מתמצים ליסוד אחד ששמו הקדושה או ההבטחה האלוהית. העניין הזה מעורפל במוח שלי ומעלה סימני שאלה רבים, אבל הוא אמיתי ומפחיד. ברגע של היסח דעת הפכה הארץ הזאת ממציאות פשוטה, שמכילה אנשים, ימים, נהרות, עצים, כפרים, קרקעות וערים, למיתוס מדומיין בשם ארץ הקודש (Terra Santa). אדוארד סעיד קשר את הביטוי "ארץ הקודש" לאוריינטליזם, לדרך שבה המציאו את המזרח כדי לשלוט בו. המשמעות של הקדושה הזאת היא הפרדת הארץ מיושביה. כשמסמנים ארץ כקדושה, היא הופכת להיות חלק מעולם אחר, והמציאות שלה כבר אינה משחקת תפקיד. תושביה נתפסים כאורחים נצחיים, או כאבק אדם. זוהי הקללה של פלסטין. ארץ הקודש אינה יכולה לשמש מולדת, ובני המקום מופיעים בה כהערת שוליים בספר הנצח שאינו תחום בזמן, כאשר הארץ הופכת למגרש המשחקים במאבק חסר הרחמים של האֵלִים.

בתרבות הערבית אין הגדרה של ארץ קדושה. נסו להשוות בין פלסטין, הנתפסת כארץ הקודש — או Terra Santa לפי הַשִּׁיּוּם הלטיני הזר לה — ובין חצי האי ערב. הערבים המוסלמים אינם מכנים את חצי האי הערבי בשם "הקדוש", אַלְמֻקַדַּס, אף על פי שהם מאמינים כי את המסגד הגדול במכה ייסד אבראהים עליו השלום. אפילו מכּה אינה נקראת מכה הקדושה, אלא מכַּה אַלְמֻכַּרַּמַה, המרוֹממת, אף כי הַכַּעְבַּה אַלְמֻשַרִּפַה, המכובדת, נמצאת שם. שימו לב לשני שמות התואר הללו: אַלְמֻכַּרַּמַה ואַלְמֻשַרִּפַה: המרוממת והמכובדת. הרי הם שונים באופן מהותי מאלה שהתרבות האירופית המציאה לתיאור פלסטין.

קדושת פלסטין הפכה לקללתה הנצחית, וחשפה אותה לפלישות חוזרות ונשנות. הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי נכנס לירושלים כדי להכריז, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, על סיום מסעי הצלב, עם ניצחון הצלבנים החדשים על הערבים והמוסלמים. ובמקום שהגנרל האנגלי המנצח ידבר על המלחמה בעות'מאנים ובגרמנים, הוא הכריז על עצמו כממשיכו של ריצ'רד לב הארי. הוא שכח שאין שום משמעות להימצאותו של המלך האנגלי במפה ללא מקבילו, רופאו ואויבו הערבי. האנגלים הגיעו לפלסטין כשהם מצוידים בזיכרון של ריצ'רד לב הארי, ואנחנו התבצרנו מאחורי הזיכרון של צלאח אלדּין. הם ראו בזיכרון שלהם עבר שניתן להשתמש בו בעת הצורך, ואנחנו אפשרנו לזיכרון שלנו לטרוף את ההווה. כך הפכה ההיסטוריה המודרנית שלנו למשל ולשנינה.

אבל הציונים החילונים והאתאיסטים לא היססו בטרם השתמשו בביטוי "הארץ המובטחת" כדי לקדש את הפרויקט של כיבוש פלסטין, הפיכתה לבית הלאומי ליהודים וגירוש העם הפלסטיני ממנה. במקום כלשהו, אינני זוכר היכן, קראתי את המשפט המנצח: "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ." זוהי פסגת הציונות החילונית, הממזגת סרקזם עם רשעות והופכת אותם לאידיאולוגיה. כל הקדושות הללו חברו יחדיו כדי לבטל את הפלסטינים או להופכם להערת שוליים בטקסט קדוש שנכתב בדמם. האיסלאמיסטים כיום נופלים לאותה המלכודת כשהם מכריזים על פלסטין כעל הֶקדֵש איסלאמי. כך מוחק חלק מהעם הפלסטיני את קיומו שלו, ומזוהה עם מקדש שלא אכפת לו מקיומו. הארץ המיתולוגית היא האנטיתזה של הארץ ההיסטורית. מהי הארץ? כשהמשורר העיוור אבּו אלעלאא' אלמערי מתאר את האדמה, הגוף האנושי אצלו הוא החומר שממנו היא עשויה.

רַחֵף לְאִטְּךָ בָּאֲוִיר, אִם תּוּכַל,

אַל תִּרְמֹס בִּיהִירוּת אֶת שְׂרִידֵי הַמֵּתִים.

הָקֵל צְעָדֶיךָ; הָאֲדָמָה שֶׁעָלֶיהָ תִּדְרֹךְ

עֲשׂוּיָה כֻּלָּה מֵהַגּוּפוֹת הַלָּלוּ.

אבו אלעלאא' אלמערי ראה את מה שאיש מלבדו לא ראה, שהאדמה עשויה מגופיהם של בני האדם, ולא מדברי האֵלִים. שהיא עשויה מטרגדיה אנושית, ואינה חלק מאגדות הנביאים. אבל פלסטין הפכה לארץ שחומריה אינם אדמה. היא הפכה לנחלת הכלל בעבור פולשים שלא ראו כלל את תושבי הארץ הזאת. כשהם הסתכלו עליה, עיניהם לא ראו את האדמה, אלא את צללי הנביאים, את השליחים והמיתוסים שהשתכנו בה בכל פינה. אפילו הערבים והפלסטינים החילונים, כשהחלו לצייר את פלסטין, ציירו אותה על גבי הצלב, כאילו היא ישוע חדש שנצלב על במת ההיסטוריה. כך הם מחקו את עצמם, והפכו לפרט קטן בספרי הקודש הנטולים התחלה או סוף.

מה אני רוצה לומר? אני מנסה להראות שהנכּבּה אינה תחילת ההיסטוריה, וגם לא סופה. הנכבה היא חלק מרצף של פלישות ודם שהפכו את פלסטין לאדמת מחלוקת, ומאחורי הטענות על הכמיהה אל הנצח מסתתר רק טירוף הגזענות. אני רוצה לומר גם שהסיפור הזה — השטוף בדם, בכאב ובצער — אינו שווה את הדיו שנמרחה על אלפי עמודים, בכל השפות, ובוודאי אין הוא שווה את הדם שהשקה את אדמת הארץ. מה יישאר מכל הצער הזה מחר, או בעוד אלף שנה? ולא בכדי אני אומר אלף שנה. מסעי הצלב שהסתיימו לפני יותר משמונה מאות שנה הותירו עיי חורבות ואין־ספור גופות טבוחות. אבל משמעותם היחידה היא חוסר משמעותם. הכול רק חגיגה של איוולת אנושית המהולה בתאוות דם.

ודאי יגיע ההיסטוריון המכובד שיגיד שלא כך הם פני הדברים. הוא יחקור את התנאים הכלכליים והפוליטיים, שהפכו את חופי הים התיכון שלנו לאגם של דם. אני מכבד היסטוריונים ומתפעל מהדיוק המדעי שלהם, אבל ללא האובססיה הדתית־מיתולוגית לא היה עולה בידם של האפיפיורים, המלכים והאדונים הפיאודליים לגייס אלפי אירופאים עניים ולהובילם למרחץ דמים ששום דבר לא יֵצא ממנו. אנחנו בפלסטין חיים את חוסר המשמעות הזה, שהפך למשמעות היחידה של חיינו. באלוהים, הרי זו מלכודת ואחיזת עיניים גרידא. ועדיין אין פירוש הדבר שהתליין אינו תליין והקורבן אינו קורבן. אבל פירוש הדבר גם שהתליין גם הוא קורבן — קורבן של אשליותיו, ושל האובססיה המטורפת לכוח, שבסופו של דבר תביא עליו את קצו.

אמרתי לדליה שישראל לא תהפוך למדינה נורמלית עד שתובס לפחות פעם אחת. התחושה שאתה בלתי מנוצח הופכת אותך למפלצת. התבוסה היא התנאי הראשון לאנושיות. המודעות של האדם לעצם קיומו החלה כשהוא גילה שאיננו בן אלמוות. כלומר האדם מלכתחילה נולד מובס. מנאל אמי הייתה תמיד חוזרת בתפילותיה על המזמור החמישים ואחד, זה שבו אומר דוד הנביא: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי."

לא, אימא. יחסי מין אינם חטא. בן האדם לא נולד בחטא, אלא בתבוסה.

"אם כך, אתה קורא לתבוסת ישראל, אף על פי שאתה יודע שהתבוסה הזאת יש לה רק משמעות אחת, והיא חורבן הבית השלישי. כלומר שכול וחורבן," אמרה דליה.

אני לא אוהב את השימוש של דליה בביטויים ציוניים, אבל במקרה הזה היא צדקה. עם זאת, הביטוי "חורבן הבית השלישי" דומה באבסורדיות שלו למושג "ארץ הקודש". אבל מה הפתרון? אני משוכנע שהדרך שעליה עלו הפלסטינים תוביל רק לחורבן. אבל אנא, אל תבינו אותי לא נכון. אני מכבד ומעריך את הלוחמים הפלסטינים שמתו וימותו למען זכותם לחופש.

דמעותיו של ח'ליל איוּבּ זולגות מעיניי. האיש התעלה בכל מובן על המורה שלו, יוּנֶס אלְאַסַדי, אבל את הסיפור הזה אני לא בטוח שאני מסוגל לכתוב.

למה אני הוזה כך? ולמה אני כותב אף שאיני בטוח מה אני רוצה לומר? לא, אני לא כותב כדי להעביר את הזמן, הרי את סיפור מותי אני כותב. למה, אם כן? אני חושב שעליי להפוך דף בפרויקט הזה, להעלות באש את המחברות הללו ולהיחלץ מהמערבולת שבה נסחפתי. לא, אני לא אשרוף אותן. אני צריך לזרוק אותן לנהר כדי שהמילים ידהו, כמו שהגופות מתפרקות וחוזרות למקורן. כמו שמים מוחקים מים.

לפני שאממש את הבטחותיי ואיומיי, אני רוצה לשאול שאלה אחת, בתקווה שלא תשיבו לי תשובה שקרית או יהירה, מכיוון שאין עוד בכוחי לשאת את זיבולי השכל של האינטלקטואלים, ובמיוחד את אלה של אנשי האקדמיה וההיסטוריונים שיצירותיהם ניזונות מטרגדיות אנושיות. השאלה פשוטה מאוד ואינה דורשת מחקר, מסגרת אנליטית, מקורות, הפניות וכיוצא באלה. די לקורא הנכבד לדפדף בכל אנציקלופדיה שתיפול לידיו כדי לגלות עד כמה השאלה אבסורדית. אם מישהו היה שואל אתכם מהי עמדתכם הפוליטית בנושא המלחמות האכזריות שהתרחשו במסופוטמיה בין הַשּׁוּמֵרִים לאכדים באלף השלישי לפני הספירה, מה הייתם עונים? במי הייתם מצדדים? האם הייתם נמנעים מלהעריץ את המלך סרגון (או: סרכּון) האכדי, שסיפורו דומה לסיפור של משה (האגדה מספרת שמשׁרתו של מלך כיש מָשָׁה אותו מהנהר בילדותו, ואחר כך הוא הפך למלך הכשיר לאלוהות), מכיוון שהייתם מזדהים עם השּׁוּמֵרִים שהמציאו את כתב היתדות, זה שבו נכתב האפוס העתיק והיפה ביותר בתולדות הספרות, אפוס גילגמש? עם כל הערצתי למלך סרגון, דמותו אינה אומרת לי דבר, היא מלמדת אותי רק שההיסטוריה שלו, על תולדות מלחמותיו וסכסוכיו, היא רק שכבה אחת מתוך שכבות המשקעים הרבות שערמה ההיסטוריה העולמית. אני מעדיף על פניו את המשורר האשורי־עיראקי סרגון בולוס. הוא המציא עיר, והזמין אותנו, בקובץ שיריו "ההגעה לעיר אֵיפֹה", לבקר במקום שאיננו יודעים עליו דבר למעט שהוא מקום:

אַגִּיעַ לְמוֹלַדְתִּי אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי

נָהָר, שֶׁאֵלָיו יָרְדוּ אִצְטַגְנִינִים עִם מַכְשִׁירֵי אַסְטְרוֹנוֹמְיָה חֲלוּדִים,

בְּחִפּוּשָׂם אַחַר הַכּוֹכָבִים.

אוֹ לֹא אַגִּיעַ לְמוֹלַדְתִּי

אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי נָהָר שֶׁבּוֹ אִישׁ לֹא טוֹבֵל.

יֶשְׁ מַסָּעוֹת שֶׁמֵּהֶם אֶחְזֹר חֲמוּר סֵבֶר

וְרָזֶה כְּצֵל מַחַט.

אם אני צריך לבחור בין המשורר הזה — שפגשתי פעם במקרה בניו־יורק, ונראָה כחוש כמו צל — ובין המלך שאת דמותו משרטטת האגדה, אין לי שמץ של היסוס. ברור לי שאני בוחר במשורר. אבל למה מבקשים המשוררים להפוך למלכים? מה ההבדל בין משורר הגַ'אהִלִיַה, אִמְרֻא' אלְקַיְס, ובין המשורר שטען לנבואה, ולכן נקרא אלמֻתַנַבִּי? הראשון היה מלך ומשורר שוויתר על מלכותו למען השירה, היין והנשים, והמלך קם להורגו. השני מיזג שירה עם התביעה למלכות, והפך לנביא שננטש על ידי כולם, כמו שאירע לרוב הנביאים, ואז קם להרוג את הנביא והמלך שבתוכו.

אני חוזר לשאלתי. לצדו של מי את נוטה, גברתי, באותו מאבק עקוב מדם ששטף את מסופוטמיה באלף השלישי לפני הספירה? אני רואה חיוך של לגלוג על שפתייך. את צודקת, מכיוון שלשאלתי אין תשובה. היא מובילה למקום הדומה ל"עיר אֵיפֹה", שבה מגלה המשורר את משמעות הכתיבה:

הַשִּׁיר, אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַּיֵּם, אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁלַמְתִּי אוֹתוֹ, וְחַיַּי הֻרְעֲלוּ בְּמַכְאוֹבָיו, הִתְכַּחֵשׁ לִי.

הקַצִידַה התנכרה למשורר שלה, השליחים התנכרו למשיח בליל הצליבה, ומילותיי התכחשו לי עצמי. אבל העיר איפה, שעשויה מדמיון וממילים, לא תיהרס ולא תהפוך למעזֵבָה כמו שקרה לבבל. מה המשמעות של כל זה? האם אני רוצה לומר שההתפלשות הזאת בדם שישראל שפכה בארצנו היא רק קשקוש שבאשר אליו לא תיוותר אלא שורה, שגם אותה איש לא יקרא, באותו ספר עתידי שבו יבטיח המחזאי הרומני יוג'ין יונסקו למלך הגוסס להזכירו באחת השורות ("המלך נוטה למות")? כדאי לזכור גם שיונסקו דאג לציין בפני המלך ש"ספריות עולות באש לעתים קרובות". בין שמכל זה נשארו אלף ספרים ובין ששורה אחת בלבד, דבר מכל זה לא מעניין אותי, אני רוצה רק לספר על הכאב שלי. גברתי, אני אובד עצות. חשבתי שהאהבה מרפאת. חשבתי שהיא תהיה חבל ההצלה שלי ממות המילים שעל שפתיי. אבל האהבה הפכה לחבל שנכרך סביב צווארי וחנק אותי. וכמו שהמלט אמר: "...וכל השאר שתיקה."

אני מקפל את ניירותיי, הדיו בעט יבשה, ואני מכריז על כישלוני. סחרחורת אחזה בי, תחושת נמלול מתפשטת בראשי, ולא נותר בי כוח להתנגד לשינה.