קיץ ללא גברים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קיץ ללא גברים
מכר
מאות
עותקים
קיץ ללא גברים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קיץ ללא גברים

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סירי הוסטוט

סירי הוסטווט נולדה בנורת'פילד, מינסוטה ב־ 1955 למשפחה נורווגית־אמריקאית. לאחר שהשלימה תואר ראשון בהיסטוריה במכללת סנט אולף המשיכה בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם כתבה דוקטורט על יצירת דיקנס. "קיץ ללא גברים" הוא הרומן החמישי שלה. מלבדו פרסמה גם חמישה קובצי מסות וספר שירים אחד. בין ספריה הקודמים שתורגמו לעברית "בעיניים קשורות" (הספריה החדשה). היא מתגוררת בברוקלין עם בעלה הסופר פול אוסטר.

תקציר

"אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל."
בעלה של מיה זה 30 שנה, מדען מוח מהולל, הופך את עולמה כשהוא מודיע לה שהוא זקוק ל"הפוגה" ביחסיהם. מיה מתמוטטת ומתאשפזת, ועם שחרורה שוכרת לעונת הקיץ בית בעיירת הולדתה במיניסוטה שבה מתגוררת עדיין אמה.
שם תתחיל המשוררת הפגועה אך המתאוששת לטוות שוב את קשריה עם עולמות נשיים שונים: חמש ה"ברבורות" חברותיה הישישות של האם, שכנה צעירה מטופלת בילדה קטנה ומצחיקה, בתינוק קטן ובבעל זועם, קבוצת נערות שהיא מנחה בסדנת שירה ונעשית מעורבת בהתבגרותן רצופת המהמורות - מגוון רחב של תחנות ושל אפשרויות ומחסומים בחיי אישה.
ברגישות אין קץ אך גם בקלילות ובעיקר בלי שמץ רגשנות מגוללת הוסטוֶט את סיפורו של קיץ ללא גברים.


"מרומם רוח... הרהור קליל וקופצני יותר על גברים ונשים... הוסטווט היא סופרת עשויה לבלי חת... הפרס לקוראים ניתן בתבונה החדה של כתיבתה... היא הצליחה לא לגמד את האמת על חייהן של נשים ועם זאת לא לוותר על האהבה לגברים." (סן פרנסיסקו כרוניקל)


סירי הוסטווט נולדה בנורת'פילד, מינסוטה ב־ 1955 למשפחה נורווגית־אמריקאית. לאחר שהשלימה תואר ראשון בהיסטוריה במכללת סנט אולף המשיכה בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם כתבה דוקטורט על יצירת דיקנס. קיץ ללא גברים הוא הרומן החמישי שלה. מלבדו פרסמה גם חמישה קובצי מסות וספר שירים אחד. בין ספריה הקודמים שתורגמו לעברית "בעיניים קשורות" (הספריה החדשה). היא מתגוררת בברוקלין עם בעלה הסופר פול אוסטר.

פרק ראשון

זמן מה אחרי שאמר את המילה "הפוגה", השתגעתי ונחַתי בבית החולים. הוא לא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם" או "הכול נגמר", אבל אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל. למסקנה העגומה הזו הגעתי כששכבתי במיטה באגף הדרומי והייתי כל כך מפוצצת בהַלדוֹל עד שלא התחשק לי לזוז. הקולות הרעים הקצובים נחלשו אבל לא נעלמו, וכשעצמתי עיניים ראיתי דמויות מסרטים מצוירים דוהרות על פני גבעות ורודות ונבלעות ביערות כחולים. בסופו של דבר אבחן אצלי דוקטור פ' הפרעה פסיכוטית קצרת מועד, הידועה גם בשם פסיכוזה תגובתית קצרת מועד, מה שאומר שאת באמת מטורפת אבל לא לאורך זמן. אם זה נמשך יותר מחודש, את כבר צריכה תווית אחרת. מסתבר שלצורת המופרעות המסוימת הזו יש בדרך כלל זרז או, בעגה פסיכיאטרית, "גורם דחק". במקרה שלי זה היה בוריס או, יותר נכון, העובדה שלא היה בוריס, שבוריס נמצא בהפוגה שלו. החזיקו אותי סגורה שבוע וחצי ואז שחררו אותי. זמן־מה הייתי מטופלת חוץ, עד שמצאתי את דוקטור ס', עם הקול המוזיקלי הנמוך שלה, עם החיוך המאופק והאוזן הרגישה לשירה. היא העמידה אותי על הרגליים - למעשה, עדיין מחזיקה אותי על הרגליים.
 
אינני אוהבת להיזכר בַּמשוגעת. היא עשתה לי בושות. זמן רב לא רציתי להסתכל על הדברים שכתבה במחברת השחורה־לבנה בזמן שהותה במחלקה. ידעתי מה משורבט על הכריכה בכתב יד שונה לגמרי משלי - "שברי מוח" - אבל לא הייתי מוכנה לפתוח אותה. אתם מבינים, פחדתי ממנה. כשבתי דייזי באה לבקר היא הסתירה את חוסר הנוחות שלה. אינני יודעת מה בדיוק ראתה, אבל אני יכולה לנחש: אישה כחושה מאי־אכילה, עדיין מבולבלת, גופה מאובן מתרופות, מישהי שאינה מסוגלת להגיב כיאות לדבריה של בתה, מישהי שאינה מסוגלת לחבק את ילדתה. ואז, אחרי שיצאה, שמעתי אותה נאנחת בפני האחות בגרון חנוק מדמעות: "זה כאילו שזאת לא אמא שלי." הייתי אז אבודה לעצמי, אבל ההיזכרות במשפט הזה עכשיו היא כאב נורא. אינני סולחת לעצמי.
 
ה"הפוגה" היתה צרפתייה, עם שֵׂער חום חסר חיוניות אבל בוהק. היו לה שדיים משמעותיים שהיו אמתיים, לא תחליף תעשייתי, משקפיים מלבניים צרים ויופי של שכל. היא היתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה - ואני משערת שבוריס חשק בעמיתתו עוד בטרם עט על איבריה המשמעותיים. ראיתי זאת בעיני רוחי שוב ושוב: בוריס, תלתלי שלגייה צונחים על מצחו, חופן את החזה של ההפוגה האמורה ליד כלובי החולדות המהונדסות גנטית. אני רואה זאת תמיד במעבדה, אם כי זה קרוב לוודאי לא נכון. שניהם שהו שם לבדם רק לעתים רחוקות, וה"צוות" היה מבחין אילו התחוללה בקרבו התגוששות קולנית. אולי מצאו מקלט בתא שירותים, כשבוריס שלי מפמפם במרץ את שותפתו למחקר ועיניו מתגלגלות בחוריהן כשהוא מתקרב לשיא. הכרתי זאת היטב. אלפי פעמים ראיתי את עיניו מתגלגלות. הבנאליות של הסיפור - העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים - אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות. אני ייללתי וצרחתי והלמתי בקיר באגרופַי. הפחדתי אותו. הוא רצה שקט, רצה שיניחו לו ללכת לדרכו עם מדענית המוח נעימת ההליכות של חלומותיו - אישה שאין לו אתה לא עבר, לא כאבים מעיקים, לא צער ולא קונפליקט. ועל אף כל זאת אמר "הפוגה" ולא "פרדה", כדי להשאיר את הסיפור פתוח, למקרה שישנה את דעתו. סדק אכזרי של תקווה. בוריס, החומה. בוריס שאף פעם לא צועק. בוריס שמנענע בראשו על הספה ונראה מובס. בוריס, איש החולדות שנשא לו לאישה משוררת בשנת 1979. בוריס, למה עזבתני?
 
הייתי חייבת לצאת מהדירה, כי כאב לי להיות שם. החדרים והריהוט, הקולות מהרחוב, האור שמילא את חדר העבודה שלי, מברשות השיניים על המדף הקטן, הארון בחדר השינה שאחת מידיותיו חסרה - כל אחד מאלה היה כמו עצם כואבת, כמו מפרק או צלע או חוליה באנטומיה מפורטת של זיכרון משותף; וכל דבר מוכר, עמוס במשמעויות המצטברות של הזמן, כמו הכביד במשקלו על גופי עד שגיליתי שאיני מסוגלת לשאת זאת. לכן עזבתי את ברוקלין ונסעתי הביתה לתקופת הקיץ, אל העיירה הנידחת השוכנת היכן שהיתה פעם הערבה של מינסוטה, המקום שבו גדלתי. דוקטור ס' לא התנגדה. נקיים מפגשים טלפוניים אחת לשבוע מלבד באוגוסט, שאז היא יוצאת לחופשה הקבועה שלה. האוניברסיטה גילתה "הבנה" כלפי ההתמוטטות שלי והייתי עתידה לחזור ללמד בספטמבר. זה נועד להיות הפער שבין החורף המוטרף והסתיו השפוי, ריק נטול אירועים שאוכל למלא בשירים. אבלה בחברת אמי ואניח פרחים על קבר אבי. אחותי ודייזי יבואו לבקר, והאגודה המקומית לאמנויות שכרה אותי ללמד קורס שירה לבני נוער. "משוררת מקומית עטורת פרסים מנחה סדנה", הכריזה הכותרת בבּוֹנדֶן ניוז. פרס דוריס פ' זימר לשירה הוא פרס עלום שנחת עלי משום מקום, והוא מוענק אך ורק לאישה שיצירתה עונה להגדרה "ניסיונית". קיבלתי את הכבוד המפוקפק הזה ואת הצ'ק שנלווה אליו בסבר פנים יפות אבל תוך הסתייגות פנימית רק על מנת להיווכח שכל פרס שהוא עדיף על היעדרו, ושהביטוי "עטורת פרסים" מוסיף ברק שימושי אף כי קישוטי לחלוטין למשוררת החיה בעולם שאינו יודע דבר על שירים. כמו שאמר פעם ג'ון אַשבֶּרי: "להיות משורר מפורסם אין פירושו שאתה מפורסם." ואני אינני משוררת מפורסמת.
 
שכרתי בית קטן בפאתי העיר, לא הרחק מדירתה של אמי ששכנה בבניין השמור רק לזקנים ולזקנים מאוד. אמי התגוררה באזור העצמאיים. למרות דלקת פרקים ומגוון בעיות אחרות, לרבות עליות פתאומיות של לחץ הדם לרמות מסוכנות, היתה נמרצת וצלולה להפליא בגיל שמונים ושבע. המתחם כלל עוד שני אזורים נפרדים: "מגורים בהשגחה" לנזקקים לסיוע, ו"המרכז הסיעודי" - התחנה האחרונה. אבי מת שם שש שנים קודם לכן, ואף על פי שחשתי פעם דחף לחזור ולראות את המקום שוב, לא הצלחתי להתקדם מעבר לשביל הכניסה לפני שסבתי לאחור ונמלטתי מפני רוח האב.
 
"לא סיפרתי לאף אחד שהיית בבית חולים," אמרה אמי בקול חרד, קובעת את עיניה הירוקות־ירוקות בעיני. "אף אחד לא צריך לדעת."
 
עוֹד אֶשְׁכַּח אֶת טִפַּת הָעִנּוּי
הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו - הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו!
 
שיר מספר 193 של אמילי דיקינסון חש לעזרה. הכתובת: אמהרסט.
כל הקיץ התעופפו להם אל תוך ראשי שורות וביטויים. "אם צצה מחשבה בלא חושב," אמר וילפְרֶד בִּיוֹן, "היא עשויה להיות מה שמכונה 'מחשבה תועה' או שהיא עשויה להיות מחשבה הנושאת את שם בעליה וכתובתו, או שהיא עשויה להיות 'מחשבת פרא'. הבעיה, אם צץ מין דבר שכזה, היא מה לעשות אתו."
 

סירי הוסטוט

סירי הוסטווט נולדה בנורת'פילד, מינסוטה ב־ 1955 למשפחה נורווגית־אמריקאית. לאחר שהשלימה תואר ראשון בהיסטוריה במכללת סנט אולף המשיכה בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם כתבה דוקטורט על יצירת דיקנס. "קיץ ללא גברים" הוא הרומן החמישי שלה. מלבדו פרסמה גם חמישה קובצי מסות וספר שירים אחד. בין ספריה הקודמים שתורגמו לעברית "בעיניים קשורות" (הספריה החדשה). היא מתגוררת בברוקלין עם בעלה הסופר פול אוסטר.

סקירות וביקורות

עזרת נשים 'קיץ ללא גברים' של סירי הוסטוודט מתפקע מקלישאות, ובכל זאת אפקטיבי מבחינה רגשית הספר הזה התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. "‭,"'הפוגה'ה‬ מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה‭."‬ מיה, המספרת, מתמוטטת נפשית בעקבות הבקשה ונזקקת לאשפוז. לאחר מכן היא עוקרת לתקופת מה מברוקלין למינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם.

תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם סירי הוסטוודט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור עז ומערער כמו למשל זה שמופיע ברומן 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה?

עד מהרה מתגלה ספרה של הוסטוודט כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של
מצב סטטי; מעבר בין זירות שונות של נשיות בסבב החוזר על עצמו. הוסטוודט גם שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, עם עזרה מעט גסה של הסופרת, עוסקים מיה והרומן בנשיות, בשלל האספקטים והגילים שלה. הסְ כֵ מה של רומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה מדי. גם הקלישאות נערמות כאן לגובה כמדורת ל"ג בעומר: קלישאת השיבה המאוחרת לבית הנעורים, קלישאת המערב התיכון התם מול ניו־יורק המתוחכמת,
קלישאת הזעם הנשי המקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן: קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה.

על הרומן שורה גם תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות. אם ב'ימי נטישה' הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית - כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. בכלל, ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד‭,"‬ נראית לי אמריקאית וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית בסיסטרהוד (כמו גם ברדרהוד)
- הכחשת התלות במין האחר, המחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
בנוסף, הוסטוודט מזכירה לאורך הספר יוצרים והוגים רבים. הניימדרופינג הזה יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה, ויותר מזה - נראה שהניימדרופינג בא לאושש טקסט חלש. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, המתבטא בכך שהסיפור מודע להיותו סיפור, למשל כשהוא שולח אותנו אחורה לעמוד מוקדם יותר בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנאלי וחסר
טעם הוא גם האזכור המרומז של פול אוסטר, בעלה של הסופרת ‭ מוזיקת'")‬‭,'המקרה‬ כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב‭.("‬

ולמרות כל האמור עד כה, יש להודות, נמשכתי להמשיך לקרוא את הרומן עד הסוף ונהניתי ממנו למדי. 'קיץ ללא ‭ ,'גברים‬ שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שהוזכרו כאן. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, ספרה של הוסטוודט אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. אולי צריך לחשוב לעומק על הדרישה למשהו "חדש‭,"‬ על התביעה שלנו מספרות למקוריות. אולי כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות) לקלישאה מדויקת, גם אם בנאלית. לסוג השני יש לעיתים מקום, כמי שמעורר ונטילציה רגשית.

גם הניימדרופינג, מתברר, אפקטיבי. השימוש באזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניף לידיעתו, אלא יוצר תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ובנוסף, האזכורים שאינם ידועים לקורא - מעשירים באמת ובתמים את ידיעותיו. הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו־יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה? אולי כך: 'קיץ ללא גברים' הוא רומן חצי אפוי, שאינו "עשוי היטב‭,"‬ אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.

עוד 3 ספרים של סירי הוסטוודט:
בעיניים קשורות ‭ 1992 <‬
אשר אהבתי ‭ 2003 <‬
תוגותיו של אמריקאי‭ 2008 < ‬

בתמונה: סירי הוסטוודט
אריק גלסנר 7 לילות 15/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

עזרת נשים 'קיץ ללא גברים' של סירי הוסטוודט מתפקע מקלישאות, ובכל זאת אפקטיבי מבחינה רגשית הספר הזה התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. "‭,"'הפוגה'ה‬ מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה‭."‬ מיה, המספרת, מתמוטטת נפשית בעקבות הבקשה ונזקקת לאשפוז. לאחר מכן היא עוקרת לתקופת מה מברוקלין למינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם.

תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם סירי הוסטוודט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור עז ומערער כמו למשל זה שמופיע ברומן 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה?

עד מהרה מתגלה ספרה של הוסטוודט כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של
מצב סטטי; מעבר בין זירות שונות של נשיות בסבב החוזר על עצמו. הוסטוודט גם שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, עם עזרה מעט גסה של הסופרת, עוסקים מיה והרומן בנשיות, בשלל האספקטים והגילים שלה. הסְ כֵ מה של רומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה מדי. גם הקלישאות נערמות כאן לגובה כמדורת ל"ג בעומר: קלישאת השיבה המאוחרת לבית הנעורים, קלישאת המערב התיכון התם מול ניו־יורק המתוחכמת,
קלישאת הזעם הנשי המקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן: קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה.

על הרומן שורה גם תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות. אם ב'ימי נטישה' הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית - כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. בכלל, ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד‭,"‬ נראית לי אמריקאית וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית בסיסטרהוד (כמו גם ברדרהוד)
- הכחשת התלות במין האחר, המחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
בנוסף, הוסטוודט מזכירה לאורך הספר יוצרים והוגים רבים. הניימדרופינג הזה יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה, ויותר מזה - נראה שהניימדרופינג בא לאושש טקסט חלש. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, המתבטא בכך שהסיפור מודע להיותו סיפור, למשל כשהוא שולח אותנו אחורה לעמוד מוקדם יותר בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנאלי וחסר
טעם הוא גם האזכור המרומז של פול אוסטר, בעלה של הסופרת ‭ מוזיקת'")‬‭,'המקרה‬ כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב‭.("‬

ולמרות כל האמור עד כה, יש להודות, נמשכתי להמשיך לקרוא את הרומן עד הסוף ונהניתי ממנו למדי. 'קיץ ללא ‭ ,'גברים‬ שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שהוזכרו כאן. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, ספרה של הוסטוודט אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. אולי צריך לחשוב לעומק על הדרישה למשהו "חדש‭,"‬ על התביעה שלנו מספרות למקוריות. אולי כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות) לקלישאה מדויקת, גם אם בנאלית. לסוג השני יש לעיתים מקום, כמי שמעורר ונטילציה רגשית.

גם הניימדרופינג, מתברר, אפקטיבי. השימוש באזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניף לידיעתו, אלא יוצר תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ובנוסף, האזכורים שאינם ידועים לקורא - מעשירים באמת ובתמים את ידיעותיו. הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו־יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה? אולי כך: 'קיץ ללא גברים' הוא רומן חצי אפוי, שאינו "עשוי היטב‭,"‬ אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.

עוד 3 ספרים של סירי הוסטוודט:
בעיניים קשורות ‭ 1992 <‬
אשר אהבתי ‭ 2003 <‬
תוגותיו של אמריקאי‭ 2008 < ‬

בתמונה: סירי הוסטוודט
אריק גלסנר 7 לילות 15/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
קיץ ללא גברים סירי הוסטוט

זמן מה אחרי שאמר את המילה "הפוגה", השתגעתי ונחַתי בבית החולים. הוא לא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם" או "הכול נגמר", אבל אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל. למסקנה העגומה הזו הגעתי כששכבתי במיטה באגף הדרומי והייתי כל כך מפוצצת בהַלדוֹל עד שלא התחשק לי לזוז. הקולות הרעים הקצובים נחלשו אבל לא נעלמו, וכשעצמתי עיניים ראיתי דמויות מסרטים מצוירים דוהרות על פני גבעות ורודות ונבלעות ביערות כחולים. בסופו של דבר אבחן אצלי דוקטור פ' הפרעה פסיכוטית קצרת מועד, הידועה גם בשם פסיכוזה תגובתית קצרת מועד, מה שאומר שאת באמת מטורפת אבל לא לאורך זמן. אם זה נמשך יותר מחודש, את כבר צריכה תווית אחרת. מסתבר שלצורת המופרעות המסוימת הזו יש בדרך כלל זרז או, בעגה פסיכיאטרית, "גורם דחק". במקרה שלי זה היה בוריס או, יותר נכון, העובדה שלא היה בוריס, שבוריס נמצא בהפוגה שלו. החזיקו אותי סגורה שבוע וחצי ואז שחררו אותי. זמן־מה הייתי מטופלת חוץ, עד שמצאתי את דוקטור ס', עם הקול המוזיקלי הנמוך שלה, עם החיוך המאופק והאוזן הרגישה לשירה. היא העמידה אותי על הרגליים - למעשה, עדיין מחזיקה אותי על הרגליים.
 
אינני אוהבת להיזכר בַּמשוגעת. היא עשתה לי בושות. זמן רב לא רציתי להסתכל על הדברים שכתבה במחברת השחורה־לבנה בזמן שהותה במחלקה. ידעתי מה משורבט על הכריכה בכתב יד שונה לגמרי משלי - "שברי מוח" - אבל לא הייתי מוכנה לפתוח אותה. אתם מבינים, פחדתי ממנה. כשבתי דייזי באה לבקר היא הסתירה את חוסר הנוחות שלה. אינני יודעת מה בדיוק ראתה, אבל אני יכולה לנחש: אישה כחושה מאי־אכילה, עדיין מבולבלת, גופה מאובן מתרופות, מישהי שאינה מסוגלת להגיב כיאות לדבריה של בתה, מישהי שאינה מסוגלת לחבק את ילדתה. ואז, אחרי שיצאה, שמעתי אותה נאנחת בפני האחות בגרון חנוק מדמעות: "זה כאילו שזאת לא אמא שלי." הייתי אז אבודה לעצמי, אבל ההיזכרות במשפט הזה עכשיו היא כאב נורא. אינני סולחת לעצמי.
 
ה"הפוגה" היתה צרפתייה, עם שֵׂער חום חסר חיוניות אבל בוהק. היו לה שדיים משמעותיים שהיו אמתיים, לא תחליף תעשייתי, משקפיים מלבניים צרים ויופי של שכל. היא היתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה - ואני משערת שבוריס חשק בעמיתתו עוד בטרם עט על איבריה המשמעותיים. ראיתי זאת בעיני רוחי שוב ושוב: בוריס, תלתלי שלגייה צונחים על מצחו, חופן את החזה של ההפוגה האמורה ליד כלובי החולדות המהונדסות גנטית. אני רואה זאת תמיד במעבדה, אם כי זה קרוב לוודאי לא נכון. שניהם שהו שם לבדם רק לעתים רחוקות, וה"צוות" היה מבחין אילו התחוללה בקרבו התגוששות קולנית. אולי מצאו מקלט בתא שירותים, כשבוריס שלי מפמפם במרץ את שותפתו למחקר ועיניו מתגלגלות בחוריהן כשהוא מתקרב לשיא. הכרתי זאת היטב. אלפי פעמים ראיתי את עיניו מתגלגלות. הבנאליות של הסיפור - העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים - אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות. אני ייללתי וצרחתי והלמתי בקיר באגרופַי. הפחדתי אותו. הוא רצה שקט, רצה שיניחו לו ללכת לדרכו עם מדענית המוח נעימת ההליכות של חלומותיו - אישה שאין לו אתה לא עבר, לא כאבים מעיקים, לא צער ולא קונפליקט. ועל אף כל זאת אמר "הפוגה" ולא "פרדה", כדי להשאיר את הסיפור פתוח, למקרה שישנה את דעתו. סדק אכזרי של תקווה. בוריס, החומה. בוריס שאף פעם לא צועק. בוריס שמנענע בראשו על הספה ונראה מובס. בוריס, איש החולדות שנשא לו לאישה משוררת בשנת 1979. בוריס, למה עזבתני?
 
הייתי חייבת לצאת מהדירה, כי כאב לי להיות שם. החדרים והריהוט, הקולות מהרחוב, האור שמילא את חדר העבודה שלי, מברשות השיניים על המדף הקטן, הארון בחדר השינה שאחת מידיותיו חסרה - כל אחד מאלה היה כמו עצם כואבת, כמו מפרק או צלע או חוליה באנטומיה מפורטת של זיכרון משותף; וכל דבר מוכר, עמוס במשמעויות המצטברות של הזמן, כמו הכביד במשקלו על גופי עד שגיליתי שאיני מסוגלת לשאת זאת. לכן עזבתי את ברוקלין ונסעתי הביתה לתקופת הקיץ, אל העיירה הנידחת השוכנת היכן שהיתה פעם הערבה של מינסוטה, המקום שבו גדלתי. דוקטור ס' לא התנגדה. נקיים מפגשים טלפוניים אחת לשבוע מלבד באוגוסט, שאז היא יוצאת לחופשה הקבועה שלה. האוניברסיטה גילתה "הבנה" כלפי ההתמוטטות שלי והייתי עתידה לחזור ללמד בספטמבר. זה נועד להיות הפער שבין החורף המוטרף והסתיו השפוי, ריק נטול אירועים שאוכל למלא בשירים. אבלה בחברת אמי ואניח פרחים על קבר אבי. אחותי ודייזי יבואו לבקר, והאגודה המקומית לאמנויות שכרה אותי ללמד קורס שירה לבני נוער. "משוררת מקומית עטורת פרסים מנחה סדנה", הכריזה הכותרת בבּוֹנדֶן ניוז. פרס דוריס פ' זימר לשירה הוא פרס עלום שנחת עלי משום מקום, והוא מוענק אך ורק לאישה שיצירתה עונה להגדרה "ניסיונית". קיבלתי את הכבוד המפוקפק הזה ואת הצ'ק שנלווה אליו בסבר פנים יפות אבל תוך הסתייגות פנימית רק על מנת להיווכח שכל פרס שהוא עדיף על היעדרו, ושהביטוי "עטורת פרסים" מוסיף ברק שימושי אף כי קישוטי לחלוטין למשוררת החיה בעולם שאינו יודע דבר על שירים. כמו שאמר פעם ג'ון אַשבֶּרי: "להיות משורר מפורסם אין פירושו שאתה מפורסם." ואני אינני משוררת מפורסמת.
 
שכרתי בית קטן בפאתי העיר, לא הרחק מדירתה של אמי ששכנה בבניין השמור רק לזקנים ולזקנים מאוד. אמי התגוררה באזור העצמאיים. למרות דלקת פרקים ומגוון בעיות אחרות, לרבות עליות פתאומיות של לחץ הדם לרמות מסוכנות, היתה נמרצת וצלולה להפליא בגיל שמונים ושבע. המתחם כלל עוד שני אזורים נפרדים: "מגורים בהשגחה" לנזקקים לסיוע, ו"המרכז הסיעודי" - התחנה האחרונה. אבי מת שם שש שנים קודם לכן, ואף על פי שחשתי פעם דחף לחזור ולראות את המקום שוב, לא הצלחתי להתקדם מעבר לשביל הכניסה לפני שסבתי לאחור ונמלטתי מפני רוח האב.
 
"לא סיפרתי לאף אחד שהיית בבית חולים," אמרה אמי בקול חרד, קובעת את עיניה הירוקות־ירוקות בעיני. "אף אחד לא צריך לדעת."
 
עוֹד אֶשְׁכַּח אֶת טִפַּת הָעִנּוּי
הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו - הַצּוֹרֶבֶת בִּי עַכְשָׁו!
 
שיר מספר 193 של אמילי דיקינסון חש לעזרה. הכתובת: אמהרסט.
כל הקיץ התעופפו להם אל תוך ראשי שורות וביטויים. "אם צצה מחשבה בלא חושב," אמר וילפְרֶד בִּיוֹן, "היא עשויה להיות מה שמכונה 'מחשבה תועה' או שהיא עשויה להיות מחשבה הנושאת את שם בעליה וכתובתו, או שהיא עשויה להיות 'מחשבת פרא'. הבעיה, אם צץ מין דבר שכזה, היא מה לעשות אתו."