ציפור גדולה מעל העיר

1

אנחנו פותחים בְּמה שבאותה מידה היה יכול להיות הסוף של גרשון: אבן שנושרת מן השמיים ונוחתת ממש לרגליו ומרימה מעפר כמה עלי שלכת יבשים שהקיץ טרם טאטא, כהתעטשות קלה של האדמה. שני סנטימטרים לימין — והייתה מרוצצת את ראשו. גרשון מנתר בבהלה, אך ניתור בדיעבדי זה, גם לוּ היה מקדים את פגיעת האבן, לא היה מציל את חייו, שכן גרשון זינק למעשה שני סנטימטרים שמאלה, לתוך נתיבהּ. הוא מביט מעלה בבהלה ושומע בת צחוק ותריס מוגף. קומה שלישית, דירה ימנית, כך נדמה; הקומה שלו, השכנים שמולו. חמת זעם מציפה אותו באחת ומוחקת כל זכר לבהלה. גרשון מרים את האבן שממלאה את כף ידו ומסתער לתוך מבואת הבניין. הוא מדלג במעלה המדרגות בקלילות של בן שמונה־עשרה ועד שהוא מגיע לקומה השנייה הוא כבר בן שישים ושלוש, בן גילו, והאדרנלין ששימש לפני רגע להגנה עצמית משמש עתה כדלק לטיפוס בחמש־עשרה המדרגות הנותרות. רק לא לחטוף התקף לב עכשיו ולעשות לזורק חיים קלים, הוא חושב לעצמו, צריך לבוא איתו חשבון. כשדלת הדירה הימנית נפתחת, גרשון מניף את האבן באוויר ופותח את פיו לצעוק, אך הוא שומע את עצמו משתעל ונשען על משקוף הדלת להשיב את נפשו. לבסוף הוא מצליח לאזור מספיק אוויר עבור מילה יחידה, אותה הוא בורר בקפידה.

"מ־מים..."

האישה הצעירה עם התינוק בידה מביטה בו בדאגה, ובלי לומר מילה נכנסת פנימה ולאחר רגע קל חוזרת עם כוס מים גדולה. גרשון רוצה לומר עוד מילה, תודה, אבל הוא חוסך את האוויר ורק נד בראשו. האישה מהנהנת, מבינה, וגרשון גומע את המים.

"הבן שלך..." הוא פותח עודו מתנשף.

"אוי, אתה מדמם!" היא אומרת ומביטה בכתפו. גרשון עוקב אחר מבטה ורואה קרע ארוך בחולצתו, שראשיתו בעצם הכתף, בואך הזרוע, וסופו הפרום באזור המרפק. מתחת לבד המתנפנף מתגלה שריטה עמוקה, שכבר הספיקה לפרוש שלוחות אדומות לצידיה ונראית כנדל ארסי שזוחל במעלה זרועו.

"בוא תיכנס, אני אחבוש לך."

גרשון נכנס אחריה, האישה מלווה אותו לחדר השירותים ואז נעלמת. כשהיא שבה, העולל כרוך לחזהּ במנשא משוכלל עם אבזמים רבים, וגרשון יכול לראות רק את אחורי ראשו מבצבצים מפתחו. היא פותחת מגירה, שולפת פד גזה, פולידין וסֶלוֹטֵיְפּ רפואי, ובמיומנות של אחות מתחילה לחבוש.

"איך זה קרה?"

"הבן שלך..." גרשון חוזר, "הוא זר־א־אה..." הפולידין שהוזלף לפצע הפתוח מהסה אותו.

"זו בת. ליהי. בת שלושה שבועות," אומרת האישה תוך כדי שהיא חובשת. התינוקת פוקחת לרגע זוג עיניים תכולות ענקיות, תואמות אמה, מביטה בזר בשיא הסקרנות, ושבה לנמנם.

"מזל טוב..."

"תודה. יש לה אח גדול, נדב, בן חמש."

"אהה?"

"הוא היה רק תינוק כשעברנו לכאן, אתה זוכר?"

"אהה..." גרשון מהנהן. מסתמן החשוד במעשה.

"ונדב... בגן עכשיו?" הוא שואל באגביות.

"לא. חופש גדול."

"נכון, נכון," הוא מהנהן.

"אז איך זה קרה?"

גרשון שוקל מילים כמשקל האבן ולבסוף מרים את ידו ומציג את הראיה לראווה. האישה בוחנת אותה מקרוב, ארשת תדהמה מאירה את פניה, מלווה באי־נוחות מסוימת.

"זה נראה כמו אבן מהמעקה של המרפסת שלנו..." היא אומרת.

"בדיוק!" גרשון קופץ. הוא לא מאמין שהיא מודה כך בלי לעשות עניין.

היא מהדקת את החבישה ובוחנת את מלאכת ידה בסיפוק.

"צא איתי רגע למרפסת ונראה."

גרשון עוקב אחריה למרפסת, היא פותחת את דלת התריס ובן רגע שמש אוגוסט מכה בפניהם. היא מצלה בידה על עיני התינוקת הישנה ומפלסת להם דרך בין מתלה כביסה גדוש בגדי ילדים שהתקשו בשמש, שואב אבק מובס וכמה עציצים פריכים. היא מבקשת את האבן מידו.

"בחיי," היא אומרת ומצמידה את האבן לפינת מעקה המרפסת השבורה כמשלימה פאזל, "זה נפל מפה."

גרשון מביט במחזה, לא מאמין.

"לא נעים לי לומר לךָ..."

"מה?"

"הרי אמנון התריע בפניך שהמרפסת מתפוררת וביקש שתתקן, אבל אתה לא הסכמת..."

"מה?..."

"אני זוכרת בפירוש: עמדתי כאן במרפסת ושמעתי כשהוא דפק לך בדלת ואמר שהמרפסת הזאת היא סכנת נפשות ושיום אחד היא עוד תיפול למישהו על הראש..."

אבל... בת הצחוק... התריס המוגף... האבן שהחמיצה את ראשו כחוט השערה... לא יתכן שמכל האנשים בעולם, מכל הרגעים בזמן, המרפסת בחרה לתקוף דווקא אותו, בדיוק עכשיו.

"הפעם זה נגמר בשריטה, ברוך השם, אבל זה באמת סכנת נפשות. למה שלא תשפץ את המרפסת ובאותה הזדמנות גם את זו של ריסקין מתחתינו? גם היא כבר הפסיקה לצאת למרפסת..."

"אני... אני לא עושה קוסמטיקה," גרשון משנן ביובש, אמרת הכנף שלו.

"זה קוסמטיקה?" היא מניפה את האבן.

"לא יכול להיות שהיא סתם נפלה עליי מהשמיים..." הוא מוחה.

"לא מהשמיים — מהמרפסת!"

"לא, לא יכול להיות..." הוא בשלו.

"אלא מה?"

שתיקה. הוא מתלבט איך לומר זאת.

"איפה נדב?"

"סליחה?!" היא מתפלצת.

לא ככה. הוא הגזים.

"תגיד לי, אתה לא מתבייש?"

"הוא פה? תשאלי אותו..."

"לא, אני לא מאמינה!..." עכשיו היא מתנפלת, "אני חובשת לך את היד כי המרפסת שאתה מסרב לשפץ נופלת לך על הראש ואתה מעז להאשים את הבן שלי?! שמה?... שהוא זורק אבנים?! הוא רק בן חמש, לידיעתך!"

"אני ראיתי..."

"מה ראית, מה?!" היא כמעט צועקת, "אנחנו לא מרשים לו לצאת למרפסת בכלל!"

"ילדים לא תמיד מקשיבים להורים שלהם."

"טוב, תודה רבה לך על הביקור, גרשון..." היא תוחבת את האבן חזרה בידו ומחישה אותו לדלת הכניסה. התינוקת מתעוררת בינתיים ומתחילה לנוע באי־נחת בתוך המנשא. אמה מלטפת את ראשה הקירח ולוחשת "ששש... ששש..." באוזנה.

"אתה יודע, גרשון," היא אומרת כשהוא כבר מחוץ לדלת, "זה דבר אחד לא לשפץ את המרפסת — ולא להתקין מזגן ולא לצבוע את הקירות ולא להחליף את הנורה בחדר המדרגות וכל שאר הדברים שאתה מפיל עלינו — אבל אני לא מוכנה שתדבר ככה על הילדים שלי."

גרשון מכלכל את צעדיו. אין טעם להאשים את האם. מוטב שיסגור את העניין מול הילד.

"אני אשלח מישהו שיעשה שליכטה למרפסת," הוא אומר לבסוף, ומוסיף: "תודה רבה לך על החבישה, אביבית."

"ב־בבקשה..." היא מתרככת באחת למשמע שמה. גם התינוקת התרצתה בינתיים ושבה לנמנם בחיק אמה.

"אתה צריך להגיד 'הגומל'," היא מפטירה רגע לפני שסוגרת את הדלת.

גרשון מהנהן.

ורק כשהדלת נסגרת אחריו והוא עומד לבדו בחדר המדרגות החשוך, הוא חש לראשונה בכאב החד שמפלח את זרועו.

2

באותו ערב גרשון יושב במרפסת השירות של דירתו, רגליו היחפות מתנמנמות על בלון הגז הקטן, עליו מונחות דרך קבע מאפרה ומצית. הוא מתבונן בעטלפים היוצאים לגיחותיהם הליליות מתוך העץ הסמוך. לא אחת שקל לעקור את העץ ובכך לשים קץ למתזי החריונות שמטילים אלה על קירות הבניין ובתוך המרפסות, אך משהו במעוף השקט והמדויק של היונקים הללו מושך אותו בחבלי קסם. הנה בניין שדייריו חיים בו בשלום ובשלווה זה עם זה. העץ שייך לכולם באופן שווה; אין עטלף בקומת הענף הראשונה בא בטענות לעטלפית בקומת הענף השנייה, משום שהכביסה שלה מטפטפת על כנפיו, אין עטלף בקומת הצמרת שמשמיע בקולי קולות מוזיקה, שמעירה את עוללי העטלף בענף מתחתיו. גם אין בעל בית שמעלה את השכר חדשות לבקרים. רק אמא אדמה.

בעבר נהג גרשון לשבת במרפסת זו לעת ערב ולחלוק סיגריה עם תרצה. הם העדיפו את המרפסת האחורית על פני הקדמית הודות למידותיה הנוחות לזוג, וגם משום שנדמתה יציבה יותר מאחותה המתפוררת בחזית, אולי בזכות מדרגות הברזל שהותקנו מבחוץ כתוספת מאוחרת לבניין, וחיברו את מרפסות השירות זו לזו.

עתה גרשון יושב ומעשן במרפסת לבדו, חצי סיגריה בכל ערב. המחשבות האלה שמתרוצצות בראשו אינן שלו כי אם של תרצה. הוא רק מארח אותן בזיכרונו. כך המתים קונים להם נחלה בחיינו בעודם מעלים רקב עמוק מתחת לאדמה: התולעים מכרסמות את בשרם, רוחם מכרסמת את נשמתנו.

זהו אחד מאותם ערבי אמצע אוגוסט שטופי אור ירח, שבהם הרחש הקל שבקלים נישא ללא קושי ברוח הערב החמימה. גרשון שומע את דלת המרפסת של שכניו נפתחת, את אביבית פוסעת יחפה, מזיזה את העציץ הכבד, ואז את הצליל המוכר שנשמע אותו דבר, פחות או יותר, מהיום שבו האדם הראשון גילה אותו ועד היום, רק מעט מעודן יותר: חיכוך אבן צור זעירה בברזל; קולהּ של להבה.

עשן הסיגריה בקושי מספיק להיפרם כשהוא נישא מעבר לעיקול הקיר, שמשמש חוצץ טבעי בין המרפסות המשותפות. הם יושבים למעשה באותה המישורת אך נסתרים זה מעיניו של זה. מפרידים ביניהם רק כמה צעדים. די בכך שגרשון יבלע רוק, כדי שאביבית תשמע.

גרשון מכבה את הסיגריה חרישית ופולט את העשן שעוד נותר בפיו, שמייד מתערבל לו בעשן שכנתו בלי לעורר חשד. יהיה עליו לחכות עד שהיא תיכנס הביתה לפני שיוכל לקום. הוא אומנם זה שמקשיב לה בסתר, אך היא זו שמרתקת אותו לכיסאו. ועם זאת, משהו בסיטואציה נועם לו; זמן רב, רב מדי, עבר מאז שישב כך במרפסת וחלק סיגריה עם אישה נאה.

פסיעות כבדות נשמעות במעלה מדרגות החירום המובילות למרפסת השירות. גרשון מזהה את הצליל: המגפיים המשטרתיים של אמנון. כל פסיעה מרטיטה את מדרגות הברזל יותר ויותר עד שנעלי המגף מחליקות חרש על פני המרצפות. אמנון נושק לאשתו והסיגריה מחליפה ידיים. עד כדי כך פריך הצליל הלילה. קולותיהם צלולים וקרובים כאילו הם יושבים ממש לצידו ואין להם דבר להסתיר.

"הילדים נפלו?" שואל אמנון.

"כמו זבובים."

"אלופה."

"כאילו יש לי ברירה..." אביבית נאנחת.

"תאמיני לי שהייתי מתחלף איתך."

"ממש."

הסיגריה חוזרת לבעליה. היא לוקחת שאיפה עמוקה.

"תשמע קטע," פתאום היא לוחשת, "אתה זוכר את האבן שנפלה מהמרפסת שבוע שעבר? זאת שמצאת בחצר ורצית להראות לגרשון?"

"נו?"

"אז הוא בא לכאן היום, שרוט כולו, עם האבן ביד וטען שנדב זרק עליו..."

"מה? מי?"

"גרשון. הייתה לו שריטה גדולה ביד והוא החזיק את האבן. הוא טען שמישהו, שנדב, זרק עליו מהמרפסת."

"ברצינות?" אמנון נדרך, "מה עשית?"

"מה עשיתי... חבשתי אותו, הייתה לו חתיכת שריטה."

"והוא באמת זרק?"

"מה פתאום! נראה לך?!… למה שיזרוק?"

הסיגריה מחליפה ידיים. השאיפות הרועשות של אמנון שורפות יותר טבק.

"אז איך האבן הגיעה אליו?"

"אל גרשון?"

"כן."

רשרוש קל של בד. כנראה משיכת כתפיים.

"מה עשיתָ עם האבן שרצית להראות לגרשון?"

"אנא עארף, נראה לי שמתי על המעקה במרפסת."

נשיפה, אנחה, עננת עשן.

"אתה באמת חושב שנדבי..."

"תכלס, הילד היה עושה לנו טובה..." מגחך השוטר.

"בחייך, אמנון..."

"מי היה יורש את הדירה, הבן הזה שלו? גם כן... לא היינו צריכים לשלם יותר שכר דירה. היינו יכולים להשקיע בשיפוץ, לפתוח את המטבח, להעיף ת'בלון גז הזה למטה סוף־סוף," הוא נוקש בצילינדר החלוד שמהדהד ככלי נגינה עתיק. בלון הגז מתחת לרגליו של גרשון משיב לשכנו בהמהום קל של המתכת.

"הבניין הזה גם ככה מתפורר," אומרת אביבית.

"נכון, אבל אם הבַּל'בַּית היה בנאדם, לא היה אכפת לי להשקיע. אבל הקמצן הזה..."

באותו רגע דלת נפתחת. אביבית משנה את הטון ומועכת את הסיגריה על קיר המרפסת.

"נדבי, למה אתה לא ישן?" היא שואלת בקול אמהי.

הילד משמיע מחאה ילדותית ומתיישב בחיק אביו.

"אויש, אתה כבד..." אומר השוטר. "מה זה, מה אכלת היום?"

"פי–צה," אומר הילד.

המשך העלילה בספר המלא