בוגד כפול

1

האישה נשענה על השולחן לעבר בן לוויתה.

"ידידי," אמרה, "כשנפגשנו בפעם הראשונה – אני מתביישת לציין לפני מה מעט זמן היה זה בהתחשב בעובדה שאני סועדת איתך לבד הערב – דיברת על העברתך מפאריז לכאן ממש כאילו הייתה זו גלות אמיתית. מסעדה זו למשל, הרי שנינו מכירים את פריז, האם חסר לנו כאן דבר כלשהו שאתה מוצא בריץ בפריז?"

הצעיר הביט על סביבותיו בהעריכו את המקום. השניים סעדו באחת המסעדות האופנתיות החדשות בברלין. המקום עצמו, אף שהיה חשוך מעט בשל ציפוי עץ האלון, לא היה קודר הודות לקלילות והאלגנטיות של הרהיטים, שפע הפרחים והשטיח האפור הרך שהיה כה עבה שעמעם כל צליל. צלילים עדינים של מוזיקה הגיעו מתזמורת בלתי נראית שהייתה מוסתרת מאחורי פרגוד כפות תמרים. המלצרים הקרינו את האווירה השירותית הנכונה, שאננה למחצה ומכובדת למחצה. בין הסועדים האחרים היו הרבה נשים יפות במלבושים הדורים, ומגוון המדים שלבשו קצינים בשולחנות השונים העניקו צבע וייחוד לחבורה שאפילו נורגייט לא יכול היה למצוא בה שום פגם.

"גרמניה השתנתה מאוד מאז שהייתי כאן בתור נער," הודה. "שמעתי על העושר ההולך וגדל של ברלין, אבל אני חייב לומר שלא ציפיתי..."

הוא היסס. בת לווייתו צחקה רכות למבוכתו.

"אל תשכח," קטעה אותו, "שאני אוסטרית – עם חלק אנגלי ניכר, יש לומר."

"כמובן," המשיך נורגייט בעודו מתבונן בשמפניה הנמזגת לכוסו, "בני אדם  נוטים יותר מדי להגיע מסקנות לגבי אופי של אומה מהטיפוסים שלה שהם פוגש ים באקראי בנסיעות, ואת יודעת מה הגרמנים עשו למונטה קרלו והריביירה – אפילו לפריז ורומא, אם גם במידה פחותה. איפה שהם לא היו בשנים האחרונות נראה שהם הותירו אחריהם עקבות של נובורישים. אלה לא רק הבגדים אלא גם ההתנהגות והנימוסים שלהם שמעליבים."

האישה השעינה לרגע את ראשה על קצות אצבעותיה הדקות והמטופחות להפליא, והביטה במצבט יציב בפניו של בן שיחה.

"עכשיו שאתה כאן," אמרה ברוך, "אתה חייב לשכוח את הדברים האלו. אתה דיפלומט ומוטב לך, לפחות כלפי חוץ, לראות רק את הטוב במדינה שבה אתה עובד."

נורגייט הסמיק קלות. דבריה של בת לוויתו נשמעו כמעט כתוכחה.

"את צודקת," הודה, "אני נמצא כאן כבר חודש, ואת האדם הראשון שדיברתי אליו כך. ואת עצמך," ציין, "עודדת אותי לכך, לא כן, כשהתעקשת על לאומיותך האוסטרו־אנגלית?"

"אל לך לקחת אותי ברצינות רבה מדי," אמרה וחייכה. "דיברתי אולי בטיפשות, אבל רק לטובתך. אתה מבין, פרנסיס נורגייט, אני קצת מתעניינת בך ובקריירה שלך."

"ואני, ברונית יקרה," השיב וחייך לעברה, "מתעניין בך יותר מקצת."

היא פרשה את מניפתה.

"אני מאמינה," נאנחה, "שאתה הולך לפלרטט איתי."

"אם כך, אכנס לתחרות בלתי שווה," טען נורגייט. "שיטותי ייראו מגושמות כי אהיה רציני מדי."

"איני יודעת מה האמת לגבי שיטותיך," הצהירה, "אבל אני מעדיפה אותן, אחרת לא הייתי מסכנת את המוניטין שלי בעיר המתחסדת הזאת, בכך שאני סועדת איתך לבד, ללא בני לוויה. נפגשנו שלוש פעמים, לא כן? פעם אחת בשגרירות, פעם בארמון, ופעם אחת כשביקרת אותי. בן כמה אתה? ספר לי על הוריך באנגליה והיכן עוד שירתת מלבד בפריז?"

"אני בן שלושים," השיב, "התחלתי בבוקרשט. משם עברתי לרומא. אחר כך הייתי נספח שני בסגל הדיפלומטי בפריז, ולבסוף כפי שאת רואה אני כאן."

"והוריך – הם אנגלים כמובן,"

"מטבע הדברים," השיב. "אמי נפטרה כשהייתי צעיר, ואבי כשהייתי באיטון. יש לי אחוזה בהמפשייר שפועלת טוב מאוד בלעדי."

"ובאמת אכפת לך מהמקצוע שלך? יש לך רגש אמיתי לדיפלומטיה?"

"אני חושב שאין דבר דומה לה בעולם," אמר.

"אפשר בהחלט לומר כך," הסכימה בהתלהבות. "אני חושבת שאתה כמעט יכול להוסיף שלא הייתה תקופה בהיסטוריה של אירופה כה הרת אפשרויות, כה מרתקת ללימוד, כמו ההווה."

הוא הביט בה במבט נוקב. היה זה האינסטינקט הראשוני שלו כדיפלומט צעיר להירתע כשאישה צעירה ויפה מודה שהיא מתעניינת במקצועו.

"אז גם את חושבת על הדברים האלה," העיר.

היא משכה בכתפיה.

"אבל מטבע הדברים מה עוד יש לאישה לעשות, מלבד לחשוב? איננו יכולות לפעול, או ליתר דיוק אם אנו פועלות, זה בדרך מאוד חסרת חשיבות. אנו צופות ברוב הדברים בחיים שבאמת ראוי לעשות אותם."

"אחסוך ממך את כל התשובות השנונות," אמר, "אם תגידי לי למה את נועצת מבט בראי ההוא כה ברצינות."

"חשבתי," הודתה, "איזה זוג יפה אנחנו."

הוא עקב אחר כיוון עיניה. הוא עצמו היה בעל מראה בולט למדי. גוון עורו היה בהיר, פניו מגולחים וחזקים כמעט עד נוקשות. פיו היה תקיף, אפו דק וישר, עיניו האפורות היו ממוקמות היטב. קומתו הייתה מעל מטר ושמונים, והוא היה צנום למדי יחסית לגובהו. מראהו, אף שהיה מושך דיו, היה רגיל למדי, אבל שלה היה לגמרי יוצא דופן. אף היא הייתה דקה, אך רחוקה מלהיות גבוהה, גזרתה הייתה זעירה כמעט. שערה החום הכהה היה מסורק בצמות פשוטות ופוני קצר. גוון עורה היה חיוור. תווי פניה דמו לתכשיט בעדינותם ושלמותם, אך כל רמז לקור לב התפוגג למראה פיה רב ההבעה ורכות עיניה הכחולות העמוקות. נורגייט התיק את מבטו מהמראה אל פניה. היה חיוך קל על שפתיו, אך הוא לא אמר דבר.

"יום אחד," אמרה, "לא כאן במסעדה, אבל כשנהיה לבדנו ויהיה לנו זמן, אשמח מאוד לדבר איתך על נושאים חשובים באמת."

"יש עניין רציני אחד," הבטיח, "שאשמח לדון בו איתך עכשיו או בכל זמן."

היא חייכה לעומתו.

"אם כך שיהיה עכשיו," הציעה, נשענת על השולחן. "נשאיר את העניינים הרציניים לזמן אחר. אני די בטוחה שאני יודעת לאיזה כיוון הולך העניין שלך. אתה רוצה לפלרטט איתי."

"אכפת לך?" שאל ברצינות.

היא הפכה רצינית לפתע.

"זה לא מתאים עכשיו," אמרה, "בוא נדבר ונבלה כמה שבועות. אתה מבין, אני לא מכירה אותך הרבה זמן וזאת עיר מסוכנת לפלירטוטים. בחצר המלכותית צריך להיות זהירים ואני נחשבת כאן לבוהמית מדי. אפילו נתנו לי להבין לא מזמן, איזו גברת נכבדה אחת, שמצבי מסוכן במידה מסוימת."

"האם זה... האם זה משנה אם..."

"לא רק על עצמי אני חושבת. לאדם במקצועך הכל חשוב," הזכירה לו.

"אני מאמין שאת מייחסת חשיבות לתפקידי יותר מאשר לי עצמי!" הצהיר.

"בלתי אפשרי," השיבה במהירות. "ובכל זאת אני מעזה לומר שהבנת כבר שלא מדובר רק בדברים שאתה אומר למדינאים שלנו כאן והדיווחים שאתה מכין. מדובר בחיי היומיום שלך בקרב אנשי המקום בו הוצבת, הידידים שאתה עושה לך ביניהם, הכנסת האורחים שאתה מקבל ומציע, יש בהם כל הזמן איזו משמעות דקה. אני אפילו לא בטוחה שאני בת לוויה טובה בשבילך, פרנסיס נורגייט."

"את גרועה מאוד לשקט הנפשי שלי," הבטיח לה.

היא הנידה בראשה. "אתה אומר את הדברים האלה בצורה מאולתרת מדי," הצהירה. "אני בטוחה שהייתה לך תקופת חניכות ארוכה."

"אם הייתה לי," השיב בעודו נשען על השולחן לעברה. "זאת הייתה חניכות בלבד, תקופה שבה האדם מתכונן לקראת הדבר האמיתי."

"אתה חושב שתדע כשתמצא אותו?" מלמלה.

הוא נשם נשימה קלה, קולו רעד כשהשיב לה. "אני יודע עכשיו," אמר ברכות.

ראשם כמעט נגעו זה בזה. לפתע נסוגה. הוא הביט בה בהפתעה כלשהי, מודע לשינוי יוצא דופן בפניה, לקריאה שנחנקה על שפתיה. הוא הפנה את ראשו והביט אחר כיוון עיניה. שלושה צעירים במדי קצינים נכנסו לחדר ועמדו כמחפשים שולחן. חבורת המלצרים כמעט השתטחה לפניהם. המנהל שזומן בחיפזון עוצר נשימה עשה מחוות הוקרה.

"מיהם הצעירים האלה?" חקר נורגייט.

בת לוויתו לא השיבה. גבותיה הדקות קרבו זו לזו קמעה. באותו רגע דומה כי הגבוה מבין שלושתם הכיר אותה. הוא צעד לעבר שולחנם. נורגייט שהתבונן בו בהתקרבו, ראה לפניו צעיר גרמני רגיל שנדמה כי היה במצב רוח רע להפליא.

"אז אני מוצא אותך כאן, אנה!"

הברונית קמה על רגליה כמו באי רצון. היא החוותה מחוות נימוס קמצנית ושבה למקומה.

"ביקורך קצת לא צפוי, לא כן, קארל?" העירה.

"כך נראה!" ענה הצעיר בצחוק לא נעים.

הוא פנה ונעץ מבט בנורגייט שהשיב למבטו באדישות משועשעת וחסרת סבלנות משהו. הברונית נשענה לפנים.

"האם תרשה לי להציג לך את מר פרנסיס נורגייט, קארל?"

נורגייט, שזיהה לפתע את הבא, קם על רגליו, השתחווה והמשיך לעמוד. תגובתו היחידה של הנסיך להצגתו הייתה הזעפת פנים.

"תן לי בבקשה את מושבך," אמר בציווי. "אמשיך לשעשע את הברונית במקומך."

לרגע השתררה שתיקה גמורה. ברקע התקהלו כמה מהמלצרים בכניעות סביבם. מסיבה זו או אחרת הסתכלו כולם בנורגייט כאילו היה פושע.

"האם בקשתך אינה חריגה מעט, נסיך?" אמר ביובש.

צבע פניו של הצעיר הפך כמעט סגול.

"האם שמעת מה שאמרתי, אדוני?" שאל. "אתה יודע מי אני?"

"לגמרי," השיב נורגייט. "נסיך שככל הנראה לא למד כיצד להתנהג במקום ציבורי."

הצעיר עשה צעד קדימה. אגרופיו של נורגייט היו קפוצים ועיניו נוצצות. הברונית פסעה לביניהם.

"מר נורגייט," אמרה, "אנא לווה אותי הביתה."

חבריו של הנסיך תפסו אותו, כל אחד בזרוע אחת. אדם מבוגר שסעד בפינה צדדית ולבש מדים של קצין בעל דרגה גבוהה, ניגש לפתע. הוא פנה אל הנסיך וכולם דיברו בלחישות נרגשות. באצבעות רגועות עזר נורגייט לבת לוויתו ללבוש את מעילה והניח שטר של מאה מארק על הצלחת.

"אחזור עבור העודף בערב אחר," אמר למלצר הנדהם. "האם את מוכנה, ברונית."

הם יצאו מהמסעדה בדממה. נורגייט המתין בזמן שהדלת נפתחה על ידי מלצר באי רצון כלשהו, אך בחוץ זומן רכבה של הברונית מיד. היא הניחה את אצבעותיה על זרועו של נורגייט, והוא חש כי היא רועדת.

"אל תיקח אותי הביתה בבקשה," גמגמה. "אני כל כך מצטערת, מצטערת מאוד."

הוא צחק. "אבל למה?" מחה. "הבחור הצעיר התנהג כמו פגע רע ללא שום התגרות. אני מניח שהוא מתבייש בעצמו עכשיו."

"התקשר אליי," הפצירה כשהושיטה לו את ידה דרך החלון. "אינך מבין. אנא התקשר אלי."

לפתע אחזה בידו בשתי ידיה, ואז נסוגה אל מחוץ לטווח הראייה כשהיא נשענת אל כריות המושב. נורגייט נותר על המדרכה עד שהמכונית נעלמה, אז הביט שוב אל המסעדה וחצה את הרחוב המואר לעבר השגרירות.

2

במהלך חודש שהותו בברלין הספיק נורגייט לאמץ מנהגי שיגרה. בבוקר למחרת יצא בשעה שמונה ורכב במשך שעתיים באתרים האופנתיים של העיר. את החלק האחרון של הזמן בילה לשווא בחיפוש אחר דמות מוכרת בלבוש רכיבה ירוק, אך הברונית לא הופיעה. בשעה עשר שב נורגייט לשגרירות, התרחץ ואכל ארוחת בוקר, וקצת אחרי אחת עשרה עשה את דרכו לבניין המשרדים. אחד מעמיתיו לעבודה הרים את מבטו והנהן בבואו.

"איפה הבוס?" חקר נורגייט.

"הלך לארמון," השיב הצעיר ששמו אנסל, "קיבל טלפון בשבע בבוקר. לקייזר יש מנהג אכזרי לקום בשבע בבוקר ולהיזכר פתאום שהוא רוצה לעשות דיפלומטיה. הבוס יהיה כעוס עכשיו כל היום."

נורגייט הצית סיגריה והחל לפתוח את מכתביו. אנסל לעומת זאת היה במצב רוח פטפטני ונשען לאחור בכיסאו.

"איך יכול אדם," שאל, "לראות שאלה כלשהי מאותה נקודת מבט בשבע בבוקר ובשבע בערב? לגמרי בלתי אפשרי, אתה יודע. זאת הבעיה עם ידידנו הרבגוני שם, הוא מתעורר כולו בגלל תוכנית כזאת או אחרת שצצה במוחו באישון לילה, קופץ מהמיטה לפני שכל אדם מתורבת פוקח עיניים, ומתקשר לשגרירות. ואז בערב הוא שוב נעשה שפוי ולוקח הכול חזרה. התוצאה היא שהמקום הזה הוא נדנדה דיפלומטית. התמקמת טוב בברלין, אה, נורגייט?"

"טוב מאוד, תודה," השיב האחרון.

"סועד לבד עם הברונית פון האס!" המשיך הצעיר. "חביבת החצר המלכותית. היא מעולם לא נראתה קודם לבד מלבד עם הנסיכון הצעיר. באיזה מילות דבש השתמשת, קזנובה?"

"הו, שתוק!" קטע אותו נורגייט. "ספר לי על הברונית פון האס, היא אוסטרית, לא?"

אנסל הנהן.

"קרובת משפחה של ההבסבורגים עצמם, אני חושב," אמר. "משפחה עתיקה בכל מקרה. אומרים שהיא באה לבלות כאן כי היא הייתה קצת יותר מדי מתקדמת בשביל נשות וינה. אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי אותה לבד ללא בן לוויה, מלבד עם הנסיך קארל. אומרים שהוא יתחתן איתה אם יתנו לו, על אף שהם ממעמדות שונים, ואם הגברת תסכים. אם אתה רוצה לדעת עליה יותר, היכנס לחדר של גריי."

נורגייט הרים את מבטו ממכתביו.

"מדוע החדר של גריי? איך היא קשורה למחלקה שלו?"

אנסל נד בראשו.

"אין לי מושג, אבל אני מניח שהיא קשורה."

נורגייט עזב את החדר מספר דקות לאחר מכן ובפסעו לאורך מסדרון השגרירות עשה את דרכו לחדר בחלק האחורי של הבית. החדר היה מרוהט בפשטות, ולו חלון מסורג ושלוש כספות ענקיות שקועות בקיר. ג'נטלמן קשיש במשקפיים מוזהבי מסגרת ומבע פנים מיטיב היה עסוק בכמה ספרי רשימות ליד שולחן הכתיבה. הוא הרים את ראשו בעת כניסתו של נורגייט.

"בוקר טוב, נורגייט," אמר.

"בוקר טוב, אדוני," ענה נורגייט.

"משהו בכיוון שלי?"

נורגייט נד בראשו.

"הבוס הלך לארמון – אף אחד לא יודע למה. הצצתי לכאן כי פגשתי אתמול אישה שאנסל אומר שאתה יודע עליה משהו – הברונית פון האס.

"נו אז?"

"האם יש לך מה לספר עליה?" שאל נורגייט. "אכלתי איתה אתמול ארוחת ערב."

"אז איני חושב שהייתי עושה זאת שוב אילו הייתי במקומך," יעץ השני. "אין נגדה שום דבר, אבל היא ידידה קרובה של חברים מסוימים במשפחה המלכותית שנטייתם אלינו אינה חיובית במיוחד, והיא ברייה פיקחית. הם משתמשים בה הרבה לתקשורת חשאית בין ברלין לווינה, אני חושב. היא נסעה הלוך ושוב כשלוש או ארבע פעמים לאחרונה ללא כל סיבה נראית לעין."

נורגייט עמד וידיו בכיסיו זעוף מעט.

"היא אנגליה למחצה," העיר.

"ייתכן," הודה מר גריי ביובש. "אבל החצי השני הוא אוסטרי בהחלט. איני יכול לומר שום דבר נוסף לגביה, ידידי היקר. כל שאני יכול לומר הוא שהיא ברשימותי, וכל עוד היא שם אתה יודע שמוטב לכם הצעירים לשמור מרחק. הסתלק עכשיו, אני מפענח מברק."

נורגייט שב על עקבותיו לחדרו. אנסל הרים את מבטו מערימת דרכונים כשנכנס.

"איך מחלקת השירות החשאי הבוקר?" שאל.

"גריי קשישא נראה בעיקר כרגיל," רטן נורגייט. "אי אפשר להוציא ממנו הרבה."

"הבוס רוצה אותך בחדרו," הכריז אנסל. "הוא בדיוק חזר מהארמון והוא נראה מוזר."

"רוצה אותי?" מלמל נורגייט. "מצוין!"

הוא ניגש למראה, יישר את עניבתו ופנה לעבר לשכתו של השגריר. האחרון היה לבד כשנכנס, ישב ליד השולחן, נשען לאחור בכסאו ונראה שקוע במחשבות. הוא התבונן בנורגייט בנוקשות כשחצה את החדר.

"בוקר טוב, אדוני," אמר האחרון.

השגריר הנהן בראשו.

"מה עשית, נורגייט?" שאל לפתע.

"שום דבר שאני יודע עליו, אדוני," הייתה התשובה המהירה.

"היום אחר הצהריים," המשיך השגריר באטיות, "הייתי אמורל כפי שאתה יודע, לקחת אותך לארמון שתתקבל על ידי הקייזר. בשעה שבע הבוקר קיבלתי הודעה. ממש עכשיו חזרתי מהארמון. הקייזר נתן לי להבין שנוכחותך בברלין אינה רצויה."

"אלוהים אדירים!" קרא נורגייט.

"אתה יכול להציע לי איזשהו הסבר?"

לרגע היה נורגייט חסר מילים. ואז התאושש. הוא שכח את מנהגי האיפוק שלו וצליל זועם ניכר בקולו.

"זה הפגע־רע הצעיר הזה, הנסיך קארל!" קרא. "אמש סעדתי, אדוני, עם הברונית פון האס בקפה דה ברלין."

"לבד?"

"כן לבד," הודה נורגייט. "לא מצאתי לנכון להזמין מלווה אם הגברת לא בחרה להביא אחד, נכון, אדוני? כשסיימנו את ארוחת הערב נכנס הנסיך. הוא עשה סצנה ליד השולחן שלנו והורה לי לעזוב."

"ואתה?" שאל השגריר.

"פשוט התייחסתי אליו כמו שהייתי מתייחס לכל טיפש צעיר ששכח את נימוסיו," השיב נורגייט בזעם. "מטבע הדברים סירבתי ללכת והברונית עזבה את המקום יחד איתי."

"ולא ציפית לשמוע על כך שוב?"

"בכנות לא. חשבתי שלמען טובתו שלו, האיש הצעיר ישמור את פיו חתום. הוא התנהג באופן לגמרי בלתי הולם, כמו פגע רע."

השגריר הניד את ראשו באיטיות.

"מר נורגייט," אמר, "צר לי מאוד עליך, אבל אתה מצוי בחוסר הבנה שמשותף לצעירים רבים. אתה מאמין שיש כללים אוניברסליים של נימוס והתנהגות ומנהגים משותפים לכל העמים. אתה חושב על כללי הנימוס האנגליים שלנו שחלים מצעיר כפרי ועד למלך, ונראה שאתה לוקח כמובן מאליו שהם חלים גם במדינות אחרות. מתוקף תפקידי איני רוצה לומר יותר מדי, אבל הרשה לי לומר לך שבגרמניה הם לא. אם נסיך יבחר כאן להתנהג כמו צעיר כפרי, הוא יהיה צודק במקום שבו הצעיר הכפרי היה טועה."

השתררה שתיקה לרגע. נורגייט נראה מופתע.

"אז אתה מתכוון להגן..." פתח.

"וודאי שלא," קטע אותו השגריר. "איני מדבר איתך כאחד מאיתנו. אני מדבר אליך כנציג אנגליה בברלין. אתה אמור ללמוד דיפלומטיה. אתה אחראי לטעות קולוסלית. הוכחת שאתה בור מוחלט בתפיסות ובמנהגים של הארץ בה אתה נמצא. כאן זה לגמרי הולם לנסיך קארל להתנהג כפגע רע, כפי שניסחת זאת. אנשי העם מצפים לכך ממנו. זה לגמרי תואם את התקן המקובל על האריסטוקרטיה הצבאית של ברלין. אתה הוא זה שהתנהג באופן בלתי הולם מהבחינה הדיפלומטית."

"אז אתה מתכוון, אדוני," מחה נורגייט, "שהייתי צריך לקבל זאת ללא התנגדות?"

"לגמרי," השיב השגריר, "אלא אם היית מוכן לשלם את המחיר. אשמתך היחידה – אשמתך האישית אני מתכוון – היא שזה היה חסר טקט מצדך לסעוד לבדך עם אישה צעירה שהנסיך חש אליה משיכה מטופשת. מהבחינה הדיפלומטית ביצעת כל טעות אפשרית, צר לי מאוד, אבל אני חושב שמוטב שתתייצב בדאונינג סטריט בהקדם האפשרי. הרכבת יוצאת בשעה שלוש, אני חושב."

במשך רגע לא הצליח נורגייט לדבר או לזוז ונאבק בזעם עיוור.

"אז זה הסוף שלי," מלמל לבסוף. "אני מסולק כי הגעתי לעיר של אנשים גסים וחסרי תרבות."

"אתה ננזף ובמובן מסוים נענש, בלי ספק," הסביר השגריר בנחת, "כי הגעת אל... שאקבל את המונח שלך? עיר של חסרי תרבות, ואינך מצליח לסגל את עצמך. דיפלומט אמיתי מסגל את עצמו לכל מקום שבו הוא נמצא. אהדתי האישית נתונה לך. אעשה מה שאוכל בדיווח שלי."

נורגייט התאושש.

"אני מודה לך מאוד, אדוני," אמר. "אתפוס את הרכבת של שלוש."

השגריר הושיט את ידו. הפגישה הסתיימה. הוא הרשה לעצמו לדבר אחרת.

"אני באמת מצטער שזה קרה, נורגייט," הצהיר. "לכולנו יש נסיונות בעיר הזאת, ואתה נתקלת באחד מוקדם מדי. אני מאחל לך הצלחה, יקרה מה שיקרה."

נורגייט לחץ את ידו ועזב את החדר. אז עשה את דרכו לדירתו, חילק הוראות ושיגר שליח להבטיח את מקומו ברכבת. לבסוף ניגש לטלפון. הוא חייג את המספר שכבר הפך ידוע לו כמעט באי רצון, והמתין לתשובה ללא ציפיות נעימות. הוא היה מלא בתחושת טינה עזה. עד מהרה שמע את קולה.

"זה נורגייט, לא?"

"כן," השיב. "התקשרתי כדי להיפרד ממך לשלום."

"אתה עוזב?"

"אני נשלח מכאן, מסולק!"

הוא שמע את קריאת הצער השקטה, כנותה פוררה מעט את חומת כעסו.

"זו אשמתי!" קראה. "אם רק הייתי יכולה לעשות משהו! האם תוכל לחכות, אנא המתן, אלך בעצמי לארמון."

מחאתו הפתיעה אותה.

"ברונית", השיב, "אם הייתי מאפשר לך להתערב, לעולם לא הייתי יכול להראות שוב את פניי בברלין! בכל מקרה איני יכול להישאר כאן. הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לריב עם הצעיר הבלתי נסבל שהעליב אותנו אתמול. אני חושש שבהזדמנות הראשונה הייתי אומר לו..."

"ששש!" קטעה אותו. "הו, שקט בבקשה! אסור לך לדבר כך אפילו בטלפון. אינך מבין שאתה לא נמצא באנגליה?"

"אני מתחיל להבין," השיב בחספוס, "אני עוזב ברכבת של שלוש, ברונית, היי שלום!"

"אבל אל תעזוב כך," הפצירה. "בוא לפגוש אותי קודם."

"לא, מדובר רק בעוד בושה עבורך. מלבד זאת, בכל מקרה החלטתי לעזוב בלי לראות אותך שוב."

קולה היה רך מאוד. הוא מצא את עצמו אוחז בחוזקה בדפי ספר הטלפונים שלצידו.

"אבל האם זה יפה מצדך? האם חטאתי, פרנסיס נורגייט?"

"וודאי שלא," השיב כשהוא שומר על נימה חדגונית בקולו, אדישה כמעט.

"אני מקווה שניפגש שוב יום אחד, אבל לא בברלין."

השתררה שתיקה, הוא חשב אפילו שסגרה את הטלפון, ואז באה תשובתה.

"שיהיה," מלמלה. "לא בברלין, להתראות!"