זמן אמת

הקדמה

בתחילת דרכי הפוליטית, כשנשאלתי מדוע אני צריך את זה והאם אינני חושש שאמצא את עצמי מסובך בפלילים, כפי שאירע לרבים מראשי הרשויות בישראל, עניתי, "לי זה לא יקרה, כי אני פוחד מהמשטרה".

אמרתי זאת לחבריי הקרובים, כמו גם למנהלי העירייה ולעובדיה בפורומים רחבים.

לימים המשפט הזה יופנה נגדי, כשאישאל על ידי חוקרי המשטרה בעת מעצרי, "מדוע אמרת שאתה פוחד מהמשטרה? מה יש לך להסתיר?"

כל בר דעת מבין שהכוונה שלי הייתה כי בשל המורא שלי מהחוק, אימנע מכל פעולה שתביא אותי לחקירת משטרה או תכתים את שמי, ולא חלילה כי יש לי מה להסתיר. נזהרתי בפושרין בגלל חששי מרותחין – ובכל זאת נכוויתי.

לא פעם נאמר לי על ידי אנשים, שהתלבטו אם להיכנס למערכת הפוליטית, שהחשש שלהם להסתבך בפרשת שחיתות שלטונית מונע מהם להיכנס לעשייה הציבורית. היו בהם קצינים בכירים לשעבר בצה"ל ודמויות נוספות שהיו יכולות לתרום רבות לשלטון המקומי בישראל. אנשים איכותיים, ערכיים ובעלי יכולות רבות, שחלמו על שינוי סדר העדיפויות בעיר מגוריהם ושאפו לעשות את העולם טוב יותר. לצערי, רובם בחרו לבסוף שלא להכניס את רגליהם למדמנה הפוליטית-מוניציפלית (וגם לזו הארצית) והדירו את רגליהם מעשייה ציבורית.

מבחינה לאומית, ישנה חשיבות מכרעת שהאנשים הטובים ביותר יאחזו בהגה – בין אם מדובר בצבא, בפוליטיקה או בכלכלה. ואם החשש שלהם מהסתבכות שווא בפלילים הוא הגורם לכך, ראוי שמערכת שלטון החוק תיקח זאת לתשומת ליבה.

אומר כבר עתה: מעולם לא הייתי מאלה שמאמינים במושג "דיפ־סטייט". מעולם לא חשבתי שנכונה הטענה שהושמעה פעמים רבות, לפיה "יש מישהו מלמעלה שתופר תיקים לאנשי ציבור." ההפך הוא הנכון. כמי שבילה את מרבית שנותיו בצבא, אני מצדיע לחוק ולממסד ומאמין באמונה שלמה כי רובם המוחלט של השוטרים, החוקרים, הפרקליטים והשופטים עושים עבודת קודש ופועלים במקצועיות וביושרה. האמנתי בטוהר מערכת שלטון החוק אז, ואני מאמין בכך גם היום - אף על פי שסבלתי מנחת זרועה.

עברו עליי שנים קשות של עינוי דין, של פגיעה בשמי הטוב, של הוצאות כספיות עצומות, של איבוד המשרה הציבורית שהחזקתי כראש עיריית חדרה, שנים של לילות שבהם שנתי נדדה ונפשי זעקה. שנים שבהן סבלתי מהכפשות ומהשמצות שקריות, שנים שבהן גם בני משפחתי וקרוביי ספגו חיצים רבים בגללי.

במהלך השנים הקשות שעברתי מאז המעצר, נחשפתי לכמה פינות חשוכות ואפלות במערכת המשפט הישראלית שצריך להאירן. גיליתי שחלקים במערכת זקוקים לשינוי, לתיקון, לרפורמה, לרענון, למהפכה – בחרו אתם את המילה – על מנת שתהיה חזקה וטובה יותר עבור האזרחים כולם.

גיליתי מערכת אטומה שמתקשה להודות בטעויותיה, חסינה מביקורת ואינה נושאת באחריות. גיליתי מערכת שאין לה בעיה לעגל פינות ולעיתים גם לעבור על החוק שהיא עצמה אמונה על שמירתו. ולא פחות מכך גיליתי מערכת שבונה קונספציה ואינה מוכנה לשקול שום חֲלוּפָה זולתה.

לכן, תמכתי עקרונית ברצונה של ממשלת נתניהו לבצע שינויים במערכת שלטון החוק, בהובלת שר המשפטים יריב לוין. אולם מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי שהרפורמה שהוצעה – מעבר לכך ששיסעה ופילגה את המדינה כמעט עד כדי פירוק החברה הישראלית – התבררה בעיקרה כמי שמעוניינת לשמר את כוחו של השלטון ולהעניק לו סמכויות נרחבות מדי, אשר בהכרח היו מובילות לפגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.

כמי שהיה בתקופה זו תחת גלגלי השיניים של מערכת המשפט, ציפיתי שהרפורמה תטפל בבעיות הקשות באמת – בהיעדר ביקורת על המערכת, במילוי תקנים רבים בבתי המשפט השונים, בקיצור הליכים משפטיים ובכל היבט שבו האזרח הישראלי פוגש את המערכת המשפטית העצומה של המדינה ומוצא עצמו חסר אונים מולה ונתון לחסדיה.

נכון לכתיבת שורות אלה, דבר לא השתנה. הטבח ביישובי הנגב המערבי עצר את השינוי המשפטי שתוכנן, ואני מקווה שהממשלה הבאה תדע לבצע את השינויים הדרושים במערכת בהסכמה פוליטית רחבה, ותוך שמירה על העוגנים הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

אוטוביוגרפיה זו החלה להיכתב בשנת 2023 ונמשכה לתוך שנת 2024, כשההליך המשפטי נגדי עדיין בעיצומו והדיונים טרם הגיעו לסיומם. לא המתנתי לתום המשפט והתחלתי לכתוב את הספר דווקא בטרם נגזר דיני, משום שבכל מקרה אין בכוונתי לקיים כאן דיון משפטי או להתייחס לכל פסק דין או להחלטה שתתקבל בענייני. את זה אשאיר לבית המשפט הנכבד ולפרקליטיי.

ההתייחסות שלי לנושא המשפטי בספר זה תעסוק בעיקר בהתבוננות ביקורתית על אופן קבלת ההחלטות של זרועות שלטון החוק – משטרה, פרקליטות ובית המשפט – ובצורך בתיקון הליקויים במערכת.

אשתף אתכם בחלק ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה הזו, במוטיבציית היתר הבלתי־מוסברת שהייתה לחלק מהחוקרים, ובמחיר שמשלם אזרח המוצא עצמו עומד מול המנגנון האדיר והעוצמתי הזה שנקרא מערכת אכיפת החוק בישראל.

***

בשבעה באוקטובר 2023 התעוררנו ל"שבת השחורה" ולטבח שביצע חמאס בתושבי הנגב המערבי, ומשם גלשנו למלחמה רב־זירתית, שנכון למועד כתיבת עמודים אלה רחוקה מסיומה. חיילי צה"ל וכוחות הביטחון מחרפים את נפשם ונהרגים על מזבח הגנת המולדת, בעוד חטופינו עדיין בשבי חמאס.

אחד הגורמים שהביאו ליום הנורא הזה, לטענת רבים, הייתה קריסתה של הקונספציה. כן, שוב הקונספציה. כמו במלחמת יום הכיפורים, וכמו באירועים לאומיים נוספים, התברר כי הנחת היסוד שלנו הייתה שגויה ולמעשה היוותה בסיס להיווצרותו של המחדל והכשל הצבאי-טקטי.

יום שבת, שבעה באוקטובר 2023, החזיר אותי במובנים רבים 23 שנים אחורה, ליום שבת, שבעה באוקטובר 2000 – כן, אותו תאריך בדיוק שבו התרחשה החטיפה בהר דב. זה ללא ספק אחד האירועים שהכי השפיעו על חיי וכנראה גם ניווט את מסלול חיי באופן שונה מזה שתכננתי.

הייתי אז תת־אלוף, מפקד אוגדה 36, שבשורותיה נמנו חיילי הסיור שנהרגו ונחטפו ללבנון – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואד זכרם לברכה. מייד לאחר האירוע מיהרתי לשאת באחריות על מה שקרה. כך חונכתי וכך האמנתי שעליי לעשות כמפקד וכמנהיג. למרבה הצער, בדיעבד התברר כי נהגתי בפזיזות בכך שקפצתי לפני המחנה והייתי הגורם הבכיר ביותר, וגם היחיד, שנשא באחריות על האירוע – מה שבדיעבד מנע את המשך קידומי בצבא.

בספר זה אתייחס לאירוע החטיפה בהר דב, להיערכות שהייתה לפניו, לאופן שבו האירוע נחקר, למסקנות שהוסקו, ובעיקר להתחמקותם של הדרגים הצבאיים הבכירים (הרמטכ"ל שאול מופז ומפקד פיקוד הצפון גבי אשכנזי) מנשיאה באחריות לאירוע.

אערוך השוואה בין אירוע זה לבין אירועי החטיפה של גלעד שליט מגבול עזה בשנת 2006 ושל אוהד גולדווסר ואלדד רגב כשבועיים לאחר מכן מגבול לבנון, כדי להצביע על אי-נשיאה באחריות של הדרג הצבאי הבכיר כאחת התופעות שהביאו, בעיניי, להישנותם של המקרים ולאחת מנקודות התורפה של מערכת הביטחון.

כפי שיפורט בהמשך, המסקנות של כל ועדות הבדיקה בכל שלושת מקרי החטיפה הללו עסקו בעיקר בכשלים הטקטיים והמבצעיים של הצבא בשטח, ולא באסטרטגיה השגויה של המטכ"ל, ואיני מדבר כלל על אחריות הדרג הפוליטי.

כמו במערכת המשפט, גם במקרים אלה אוכיח שהצבא לא השכיל ללמוד מהאירועים והיה שבוי בקונספציה השגויה פעם אחר פעם.

בספר זה אעסוק גם במושגים כמו פיקוד, ערכים, אחריות ודוגמה אישית, שלצערי לא תמיד הופגנו על ידי צמרת המטה הכללי.

כמעט רבע מאה חלפה מאז האירוע בהר דב. אין בי עוד מרירות וגם לא כעס על האופן שבו נהגו בי. זה מאחוריי. המשכתי הלאה והצלחתי להפגין את כישוריי ואת יכולותיי בכל התפקידים שביצעתי מאז. הביקורת שלי בספר זה נועדה להציב תמרור אזהרה על תרבות ארגונית לקויה שפשתה בצה"ל ואשר נושאת עימה מחירים כואבים. הטבח של אוקטובר 2023 הוא הבולט והכואב שבהם. לא למדנו מאירועי עבר, הגענו למסקנות מוטעות, בנינו קונספציה שגויה, נתלינו בה, ושילמנו את המחיר הכואב פעם אחר פעם.

שלא יובן לא נכון: כמי שבילה כשלושה עשורים על מדים ופיקד על אלפי חיילים, אני מאמין שצה"ל הוא צבא מצוין וארגון מקצועי המתחקר את עצמו ומשתפר מיום ליום. לבישת מדי הזית מילאה אותי בגאווה רבה, ואני חש מבורך על כך שניתנה לי הזכות להיות קצין ומפקד בצה"ל ולהכשיר מפקדים ולוחמים רבים. בשירותי הצבאי עוצבה אישיותי ושם העשרתי את הידע שלי בפיקוד, בניהול, בצבא ובביטחון.

עם זאת, גם בצה"ל, כמו במערכת שלטון החוק, כמו בכל ארגון אחר, ישנם ליקויים הדורשים תיקון. גם בצה"ל, כמו בארגונים אחרים, קיימים אינטרסים פוליטיים-ארגוניים המשפיעים על קבלת ההחלטות הנכונות.

***

חלק נוסף בספר יעסוק בחיי האישיים – מילדותי בטבריה ועד לימים אלה בחדרה. אכתוב את סיפורה המרתק של משפחת גנדלמן ושל הוריי בפרט, שנמלטו בעור שיניהם מציפורני הנאצים כדי לעלות ארצה ולבנות כאן את ביתם; אכתוב על הערכים שינקתי מהוריי, על נעוריי ועל בגרותי, על התפקידים שמילאתי בשנותיי בצה"ל, על שנותיי כנספח צה"ל בלונדון, אירלנד ופינלנד, על יציאתי לעולם האזרחי וכניסתי לחיים הפוליטיים, על בחירתי פעמיים לראשות עיריית חדרה והעשייה הענפה שהובלתי בעיר, עד שהושעיתי מתפקידי בעקבות המעצר, וכמובן על ארבעת ילדיי האהובים ועל זוגתי היקרה מורן.

אודה ולא אבוש. ההחלטה לכתוב ספר זה לא הייתה קלה עבורי, אולם ביושבי אחר צוהריים אחד במרפסת ביתי, צופה בשקיעה בחוף ימה המרהיב של חדרה, הגעתי למסקנה שדבריי צריכים להיכתב. מסלול חיי הוביל אותי לדרך מרתקת ורצופת חוויות, סערות וריגושים שלא כולם מכירים. דרך שהייתה מלאה בהצלחות, בהישגים ובהתרוממות רוח, ולצידם גם כמה אכזבות, כישלונות ומפח נפש.

לא פחות מכך, עמדו לנגד עיניי תמיד קורות חייה של משפחת גנדלמן, בעיקר של הוריי משה ואסתר. העבודה על הספר העמיקה את הידע שלי על ההיסטוריה המשפחתית, וספר זה הוא בבחינת סיכום ביניים עבור בני הדור הצעיר במשפחה ואלה שעוד יבואו בהמשך.

עשיתי מאמצים רבים כדי שכתיבתי תהיה אותנטית, כנה ומדויקת ככל האפשר. בחלוף השנים נמחקו מזיכרוני פרטים על אירועים מסוימים, ולכן השקעתי רבות כדי להגיע למידע ולחלוק אותו עימכם, על ידי צלילה לארכיונים ועל ידי שיחות עם דמויות מפתח שליוו אותי בתחנות השונות של חיי.

אני מקווה שתמצאו בספר זה תשובות לשאלות שנותרו אצלכם פתוחות בנוגע אליי, לדברים שאמרתי, למעשים שביצעתי, להחלטות שקיבלתי. אשתף אתכם באחורי הקלעים של האירועים המרכזיים בחיי, במחשבות, בחששות ובתובנות שאליהן הגעתי בעקבותיהם.

זו האמת שלי, אלו הם חיי.

פרק 1

ביערות של אוקראינה

נולדתי ב־12 בספטמבר 1956 בבית היולדות הסקוטי בטבריה, היום המלון הסקוטי, להוריי אסתר ומשה. שנתיים לאחר מכן נולד אחי עופר.

הכינרת והרי הגולן היו חלק מנוף ילדותי המוקדמת והמשיכו להיות גם חלק מנוף בגרותי, בתפקידיי השונים בשירותי הצבאי.

למדתי בבית הספר "ארליך" בכיתות א' ו-ב', בטרם החליטו הוריי לעבור לחדרה ולהתקרב למשפחתה של אימי, ששניים משלושת אחיה גרו במושב גן יאשיה הסמוך לחדרה, ולאחיו היחיד של אבי, יצחק, שגר בחיפה.

המשורר שאול טשרניחובסקי כתב כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", וכמובן, יש בכך הרבה מן האמת, אולם לצד זאת אני מאמין שהאדם הוא בראש ובראשונה יציר כפיהם של הערכים ושל החינוך שהקנו לו הוריו והערוגה שבה צמח. להוריי היקרים והאהובים ולערכים שינקתי מהם יש ללא ספק חלק גדול באדם שהפכתי להיות, ולא פחות מכך למפקד ולאיש הציבור שהייתי.

קורות חייהם של הוריי מלווים אותי משחר ילדותי. כילד לא ממש הבנתי את דרך החתחתים שהובילה אותם ארצה, כל אחד בנפרד. לא התעקשתי לשאול והסתפקתי בפירורי מידע שקיבלתי לאורך השנים. אבל ככל שהתבגרתי למדתי כי הסיפור גדול משחשבתי – לא מעט בזכות דודי יצחק, שלבקשתי גולל בפני המשפחה את האירועים לפני מספר שנים.

אבא משה

אבי משה נולד בשנת 1929 בעיירה רוקיטנה במזרח פולין. אביו, סבא צבי, שעל שמו אני קרוי, היה פועל במפעל לזכוכית. אימו, סבתא ברכה, הייתה עקרת בית. אחיו יצחק צעיר ממנו בשלוש שנים.

עד מלחמת העולם השנייה חיו ברוקיטנה קצת פחות מ־1,000 יהודים, שהיוו כחמישית מתושבי העיירה. לאחר המלחמה, בעקבות הזזת הגבולות, עברה העיירה לשטחה של אוקראינה.

ברוקיטנה פעלו בית ספר עברי ותלמוד תורה, לצד תנועות נוער ציוניות וארגון הבונד, אולם היהודים סבלו לאורך השנים מיד קשה ולעיתים גם מאנטישמיות מצד השלטונות השונים. אבא למד בבית ספר יהודי שנקרא "תרבות", שם דיברו בעיקר בעברית וקצת בפולנית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, וכיבוש פולין על ידי הנאצים, החלו כוחות רוסיים להיכנס לפולין מצידה המזרחי כדי לעצור את הגרמנים והתקבלו במחיאות כפיים על ידי התושבים. חלק מהיהודים בחרו לעזוב את פולין לרוסיה, בעוד אחרים, שלא האמינו שהגרמנים יפגעו בהם, נשארו בעיירה. היו גם כאלה שבחרו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים שלחמו בנאצים, ביניהם סבא צבי.

באפריל 1942, כשאבי היה כבן 13, הגיעו הכוחות הנאציים לרוקיטנה והטילו גזרות על היהודים, ביניהן ענידת טלאי על הזרוע ותשלומי כופר. בעזרת שותפיהם האוקראינים, הקימו הנאצים גטו והעבירו לשם את כל יהודי רוקיטנה וכפרי הסביבה. כמה חודשים לאחר מכן אספו הנאצים את היהודים בכיכר המרכזית של העיירה, בסמוך לבית הכנסת, כדי להסיעם בקרונות משא למחנה פולסקה ומשם למחנות ההשמדה. הם ביצעו הפרדה בין הגברים, הנשים והילדים – אבי ואחיו יצחק הופרדו מאימם.

בעודם נמצאים בכיכר המרכזית, רגע לפני עלייתם לרכבות, ירו כמה מהחיילים האוקראינים בנשקם צרורות לעבר היהודים ורצחו רבים מהם, בהם גם את סבתא ברכה, שנקברה באחד מקברי האחים שליד השוק של העיירה.

הירי והצעקות שבעקבותיו הובילו להימלטות המונית של יהודים מהכיכר. כמה מאות מהם, וביניהם גם אבא, הצליחו להגיע ליערות שמסביב לרוקיטנה. אחיו הקטן יצחק, שהיה רק בן עשר, מצא מסתור אצל משפחה נוצרית ששמרה עליו.

למעשה, זו הייתה הפעם האחרונה שאבא ראה את אימו. מאז, כשהוא בן 13 בלבד, הוא יצא למסע החיים הקשה שלו כשהוא לבדו, מנסה לשרוד בכל דרך ולמצוא את הנתיב המוביל לארץ ישראל.

היערות סביב רוקיטנה התמלאו בקבוצות רבות של פרטיזנים, רוסים ויהודים, שנמלטו מהנאצים והחליטו להילחם בהם. אבא הצטרף לאחת הקבוצות הללו וחי איתם ביערות.

באחד הימים ביערות פגש אבא במקרה את אביו. קשה לאמוד את עוצמת האושר של נער בן 13 שמצא את אביו, בעיקר אחרי שאיבד קשר עם אימו ועם אחיו בלי לדעת מה עלה בגורלם.

אבא וסבא צבי הסתובבו יחד ביערות, ניסו לשרוד והסתתרו מפני כוחות אוקראיניים שנהגו להסתובב בין השבילים ולחפש יהודים כדי לרוצחם. במקרה אחד, הם נתקלו בשני אוקראינים שזיהו אותם, אולם לפני שאלה הספיק לדרוך את נשקם, נטל סבא צבי – שהיה איש גדול וחסון – גזע עץ שהיה בקרבתו והרג את האוקראינים.

במקרה אחר, הם נתקלו במארב של חיילים אוקראינים שפתחו לעברם באש, ואבא ספג כדור בבטנו.

הפעם הראשונה ששמעתי אותו מתייחס לפציעה הזו היה בטקס "זיכרון בסלון" לפני שנים רבות. כשנשאל כיצד התמודד עם הפציעה ואם היו ברשותו תרופות, הוא גיחך ואמר, "מה פתאום תרופות? פשוט לקחתי סמרטוט ולחצתי אותו על הפצע והמשכתי ללכת עד שהוא נרפא".

חודשים ארוכים חי אבא ביערות, מתמודד עם איתני הטבע, עם חורף, שבשיאו מגיע לשלושים מעלות מתחת לאפס, עם זאבים וחיות נוספות שמתהלכות ביניהם, צועד עשרות קילומטרים מדי יום ומלקט פירות יער כדי להשביע את הרעב הקשה. נער בן 13, שאפילו לא חגג בר מצווה, שהמציאות האכזרית הציבה בפניו אתגרים קשים מנשוא.

מדי פעם, כשהמזל האיר להם, הצליחו אבא ואביו והקבוצות שלצידן חיו ביערות, להגיע ליישוב קטן, לתפוס מחסה ללילה או שניים ולאגור מעט מזון וצידה לדרך. לא פעם חשב סבא צבי להשאיר את אבא כדי שיסתתר באחד היישובים, משום שהיה קטן והקשה על קצב המנוסה של הקבוצה, אולם הפחד מההלשנות של האוקראינים היה גדול יותר.

לאחר חודשים של הליכה ביערות, הגיעו אבא והקבוצה לגבול של בלארוס וְחָבְרוּ לכוח פרטיזנים בראשות הגנרל קולפאק, שהיה משתלט על כפרים ומנצל אותם כתחנות מנוחה.

בשלב מסוים, כשאבא היה כבר בן 14, הוא נאלץ להיפרד מהקולפאק ואומץ על ידי משפחה, שתפקידה היה לשמור על הילדים. הוא שהה במחיצתם כמעט שנה, ובשנת 1944, לקראת סוף המלחמה, כשהרוסים היו בשיאה של המתקפה וכבשו שטחים רבים, שוחרר האזור שבו אבא חי על ידי הצבא האדום. בשלב זה סבא צבי התגייס לצבא האדום לקראת החודשים האחרונים של המלחמה, וזו הייתה למעשה הפעם האחרונה שאבא ראה את אביו, אחרי כשנתיים שחיו יחד ביערות.

במשך שנים רבות ניסה אבא לגלות מה עלה בגורלו של אביו, ורק לפני מספר שנים, במסגרת טיול באירופה שערך עם אימי, הצליח לגלות כי סבא צבי מופיע באחת הרשימות של הרוגי הצבא האדום והוא טמון בקבר אחים בבודפשט, לאחר שנפל באחד הקרבות לשחרור העיר.

בתום המלחמה אבא וחבר נוסף החליטו לחזור לרוקיטנה. הם נדרשו לחצות נהר גדול, שהיה קפוא במרבית חודשי השנה, ועשו זאת בקושי רב באמצעות סירה. שבועות רבים הם צעדו ברגל עד שהגיעו לרוקטינה. כשהגיעו לעיירת ילדותו גילה אבא כי נשארו בעיירה בערך 100 יהודים. הוא מצא עבודה כנער שליח בדואר המקומי ועבד שם כשנה.

יום אחד הרוסים העלו את היהודים שנותרו ברוקיטנה לרכבת כדי להעבירם מזרחה. הרכבת החלה בנסיעה איטית ולאחר כמה מאות מטרים נעצרה לפתע. אבא ניצל את ההזדמנות וביקש מאחד השומרים רשות לרדת מהרכבת לכמה דקות כדי שיוכל להטיל את מימיו, ואז החל בריצה בחזרה לעבר רוקיטנה.

במאי 1945 הסתיימה המלחמה והתבצעו חילופי אוכלוסין בין פולין לרוסיה. אבי הסתובב ברוקיטנה ללא תעודות כמו רבים אחרים, וחיפש את אחיו הקטן יצחק, עד שנעצר על ידי המשטרה. כשגילו כי הוא אינו יודע היכן הוריו, העבירו אותו ל"החלוץ", ארגון ציוני שהוקם לפני המלחמה ואסף צעירים יהודים מאירופה על מנת להעלותם לארץ ישראל. בתוך הארגון הייתה תנועה שנקראה "דרור הבונים", תנועה ציונית־סוציאליסטית, שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה ברוסיה, ופעלה בעיקר בתחום ההגנה העצמית ועידוד יהודים לעלות לארץ ישראל. הם טיפלו באבי ובחבריו, נתנו להם בגדים ומזון, ובחודש יולי 1945 החלו בהתארגנות לעלות לישראל.

עוד לפני כן הצליח אבא למצוא את אחיו הקטן אצל המשפחה הנוצרית שהסתירה ואימצה אותו.

"נשארנו רק שנינו, יצחק, בוא איתי ונעלה יחד לארץ ישראל," אמר אבא.

"מה פתאום?" אמר דוד יצחק, "אני נשאר פה. אני לא רוצה להיות יהודי. כולם שונאים אותנו ורודפים אותנו, אני לא רוצה שום קשר לזה. זו המשפחה שלי עכשיו, אני נשאר איתם ברוקיטנה."

אבא המשיך בניסיונות השכנוע, אבל דוד יצחק היה נחוש להישאר. השניים, בני 16 ו־13 בלבד, נפרדו בלי לדעת מתי ייפגשו שוב, אם בכלל.

בעדות שמסר ל"יד ושם" אמר אבא, "אחי, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, היה מוסתר בכל השנים האלה בעליית גג אצל משפחה נוצרית. כשברחתי מהרכבת וחזרתי לעיירה, הצעתי לו לבוא איתי והוא לא היה מוכן להיפרד מהמשפחה שלו. הוא לא הבין או לא ידע שהוא יהודי. החלטתי שאני עוזב אותו וממשיך הלאה."

משך שנים עסקתי בשאלה מה מביא נער בן 16, שעבר תלאות כה רבות, לעזוב את האדם היחיד שנותר לו בעולם ולעלות לבד לישראל אל הלא נודע. מהיכן תעצומות הנפש הללו? מה הלך המחשבה שהניע אותו?

לימים, כשניתחתי זאת, הגעתי למסקנה שמדובר בשילוב בין יצר הישרדותי חזק במיוחד לבין אידאולוגיה ציונית שאימץ ברבות השנים ביערות, כפי שיבוא לידי ביטוי גם בהמשך חייו.

עברתי לא מעט בחיי. שֵׁירַתִּי כלוחם וכמפקד בכל הקריירה הצבאית שלי, בשיאה שימשתי כמפקד אוגדה בדרגת תת־אלוף. השתתפתי בקרבות רבים ולחמתי במקומות קשים שדרשו לא פעם אומץ לב, אולם אין לי ספק שהלוחם הגדול ביותר במשפחתי, והאמיץ מכולם, היה אבא משה. הוא התמודד מגיל מאוד צעיר עם בדידות, פחדים, רעב, פציעות, מכת כינים קשה, אויב נאצי אכזר שביקש להשמידו, כשהוא ללא נשק ובוודאי ללא טנק לצידו.

גבורתם ועוז רוחם של אבא ושל כל מי שעבר את השואה ואת מלחמת העולם השנייה, הם מופת עבור הדור שלי והדורות הבאים, ואנו חבים להם חוב עצום על כך.

אין לי ספק שיסודות האדם, היהודי, הציוני, הישראלי והצבר שאני היום, נזרעו בשנות הארבעים באירופה, בזכות אבי, ביערות המוות של אוקראינה.

בכל יום זיכרון לשואה אני נזכר בסיפורים על אבא ועל בני דורו. ליבי נעצב, אולם במקביל גם מתמלא גאווה. האנשים האלה, שיצאו מהגיהינום, חרקו שיניים והמשיכו הלאה, הקימו משפחות, סללו כבישים, נטעו עצים, ייבשו את השממה ובנו מדינה חזקה, אור לגויים, שהמוטו המרכזי שלה הוא – לעולם לא עוד.

העם היהודי המשיך לשלם מחירים כבדים גם אחרי השואה וגם אחרי הקמת המדינה. השיא היה התקפת הטרור המזעזעת שהתרחשה בערב שמחת תורה 2023, שבה נחשפנו למראות מזוויעים, מראות שראינו באירופה של שנות הארבעים. משפחות שלמות נטבחו, ילדים הוצאו להורג, נשים נאנסו, אזרחים תמימים נשרפו למוות בעודם בחיים, ורבים אחרים נחטפו לעזה. הבטן התהפכה. העיניים סירבו להאמין למראות. איך זה קרה לנו? איך ייתכן שעשרות שנים לאחר שיהודים נמלטו ליערות כדי להסתתר ממבקשי נפשם, גם צאצאיהם בורחים לשדות סביב עוטף עזה ומסתתרים מפני רוצחיהם. איך המדינה לא עמדה בהבטחה הראשונה שלה כלפי אזרחיה – להגן עליהם ולשמור על חייהם במדינת ישראל, המקלט של העם היהודי.

המחדל זעק לשמיים. חוסר האונים בקולם של כל אלה שחיכו להצלה לא יישכח מליבנו לעד. הכשלים יתוקנו והמסקנות תוסקנה, אבל זה מאוחר מדי. משהו עמוק וחמור אירע לעם היהודי היושב בציון באוקטובר 2023.

כאמור, המילים הללו נכתבות כשהאירוע בשיאו, והמלחמה עדיין מתחוללת בחודשיה הראשונים. בניגוד לשנות הארבעים, אז הוּבלנו כצאן לטבח ללא יכולת הגנה או תגובה, עם ללא מדינה, היום אנו אוחזים בצבא חזק ואיכותי, עם כלי הנשק המתקדמים ביותר, עם מפקדים וחיילים מהטובים בעולם, עם כלכלה מתפתחת ומשגשגת וחיי תרבות שוקקים. אנו יודעים להשיב מלחמה ולהחזיר מנה אחת אפיים למבקשי רעתנו. אנו לא עם מפוזר בין עמי הארצות, אלא עם היושב על אדמתו, במדינתו הריבונית, במקום בו עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

העלייה לישראל

ביולי 1945 החל אבא את מסעו לארץ ישראל באמצעות ארגון "דרור הבונים". כשנשאלו לאורך המסע מהי זהותם, אמרו שהם מיוון ונאסר עליהם לדבר בעברית או ביידיש. הם הגיעו לפראג, שם שהו מספר ימים, ואז המשיכו מערבה למינכן ולאחר מכן למחנה העקורים לנדסברג.

רוב היהודים במחנה לנדסברג היו ניצולים שהגיעו ממחנה הריכוז דכאו. במחנה קיבלו היהודים אוטונומיה לניהול עצמאי, נפתח בית ספר יסודי ובהמשך גם גן ילדים. שפות ההוראה היו בדרך כלל יידיש ופולנית, מכיוון שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיהם של המורים והתלמידים. במחנה פעלו גם תלמוד תורה וישיבת קלויזנבורג, מועדוני ספורט, בית חולים ובית ספר לאחיות, קולנוע ואפילו בית קפה.

אבא סיפר שלקראת החגים הגיע לבקר אותם דוד בן־גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית ולימים ראש הממשלה הראשונה של מדינת ישראל.

בן־גוריון ערך ביקורים במחנות העקורים שהוקמו בגרמניה אחרי המלחמה והזדעזע ממצבם של היהודים, או כפי שכתב באחת האגרות שלו: “ראיתי בברגן-בלזן קברות האלפים אשר נרצחו יום־יום על ידי הנאצים, וראיתי את השרידים המעטים שניצלו בדרך נס, ובליבם להטה האהבה למולדת."

אבא סיפר שהתרגשות רבה שרתה במחנה עם ביקורו של בן־גוריון. "העמידו אותנו בשתי שורות וקיבלנו אותו במחיאות כפיים."

המסע של אבא נמשך ואחרי מחנה העקורים הגיעו לבלגיה, שם ריכזו אותם בקבוצות והתחילו ללמד אותם עברית. משם נסעו במשאית במשך 50 שעות עד לצרפת.

ב־17 במרץ 1946 הפליגה אוניית המעפילים "תל חי" מנמל מרסיי בצרפת לישראל ועל סיפונה 736 מעפילים, ביניהם אבא. הים היה סוער במיוחד והאונייה, שדגל פנמה הוצב על תורנה, נאלצה למצוא מחסה בבוניפצ'ו שליד קורסיקה ואחר כך בכרתים.

האונייה המשיכה להפליג לעבר היעד ונתפסה על ידי הכוחות הבריטיים במרחק כ־200 קילומטרים מחופי ארץ ישראל. מכשיר הקשר הושלך לים וסולקו סימני זיהוי נוספים של "ההגנה". הונף דגל עברי וכן כרזה עם שם האונייה – "תל חי". לאחר שירדו מהאונייה עלו המעפילים לאוטובוס והורדו ליד משרדי "סולל בונה", שם ניתנו להם תעודות זהות שבאמצעותן יצאו מהנמל. האונייה הוּבְלה לנמל חיפה, והמעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית, שם שהה אבא מספר ימים.

אחרי ששוחרר מהמעצר נלקח לקיבוץ איילת השחר במסגרת עליית הנוער.

בסוף שנת 1947 התגייס אבא לגדוד השלישי של חטיבת יפתח של הפלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון. לימים הוא פגש גם את רות אלון, אשתו של יגאל, עת בנה את המקלטים ואת חדר האוכל של קיבוץ גינוסר שעל שפת הכינרת, שם הייתה רות פעילה מאוד. היו ביניהם קשרי ידידות, ואבא העריך אותה מאוד.

הנער, שבגיל 13 כבר יצא למסע חייו, שאיבד את הוריו ושהשאיר את אחיו הקטן והיחיד אצל משפחה נוצרית בעיירת הולדתו, מצא עצמו אוחז בנשק, לובש מדים ונלחם במלחמת הקוממיות של מדינת היהודים שתוקם בחודשים הקרובים. הוא לחם בגזרת הגולן והגליל, השתתף בשחרור צפת, בפיצוץ הגשרים בסוריה וכן בפיצוץ הכושל של גשר הבניאס, כפי שתיאר בעדותו: "יצאנו מקיבוץ דפנה עם חומר נפץ על הגב. כל הלילה צעדנו ונקלענו למארב שבו נפל מפקד הכוח. ספגנו אבדות בנפש, ונאלצנו לסגת לאחר שהגשר לא התמוטט על אף חומר הנפץ שהנחנו תחתיו".

לאחר מכן השתתף בקרבות בלטרון ובכיבוש רמלה ולוד במסגרת "מבצע דני". בהמשך ירד דרומה ונלחם בין היתר באזור ניצנה באזור הגבול המצרי, ונפצע מקליע בידו. הוא אושפז לתקופה קצרה ולאחר מכן חזר להילחם.

אני עוד זוכר אותו כילד עושה מילואים בכל שנה, עד שהגיע לגיל שחרור.

מאז שירד מאוניית המעפילים, אבא חי בקיבוץ איילת השחר. הגעת משפחת גנדלמן לטבריה הייתה ממש מקרית.

בהיותו חייל, תפס אבא בוקר אחד טרמפ הביתה. בשיחת החולין עם הנהג, אמר לו אבא ששמו הוא משה גנדלמן. הנהג המופתע פנה אליו ואמר, "אשתי מרים היא ממשפחת גנדלמן". הוא לקח את אבי לביתה של דודתו מרים ומשם לפגישה עם אחיה, דודו של אבי, שלמה גנדלמן מטבריה.

שלמה (שלומ'קה) גנדלמן היה דודו של אבא, אחיו של סבא צבי. הוא חי בטבריה ועסק בבנייה. אותו נהג חיבר בין השניים, ואבא היה מאושר מאוד לגלות בן משפחה קרוב. הדוד שלמה לקח את אבא תחת חסותו ועזר לו רבות. הוא לימד אותו, לקראת השחרור מצה"ל, את מקצוע הבנייה, ואף העניק לו חדרון קטן למגורים ליד ביתו.

בעדותו ל"יד ושם" סיפר אבא שביום כ"ט בנובמבר, כשכל היישוב העברי נצמד למכשירי הרדיו כדי להאזין להצבעה על תוכנית החלוקה, אבא היה בחדרון שלו בטבריה ונרדם במהלך ההצבעה. העירו אותו בסיומה היישר לתוך החגיגות הספונטניות שפרצו ברחוב המרכזי.

הדוד יצחק

כאמור, דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבא, נשאר ברוקיטנה. הוא חי שנים בעליית הגג של משפחתו הנוצרית והסתיר את זהותו היהודית.

מספר חודשים לאחר עליית אבא ארצה ניגש אל יצחק אביו המאמץ ואמר לו, "דבר אחד אתה צריך להביא בחשבון, יצחק, לעולם לא תוכל לברוח מהעובדה שאתה יהודי. אני מציע לך להצטרף אל בני עמך ולעזוב לארץ ישראל, שם תהיה מוגן יותר".

ואכן, תוך זמן קצר הצטרף הדוד יצחק לארגון שהוקם לאיתור ילדים ולפדיונם, ונקרא “הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים“. הארגון החל לפעול בנובמבר 1946, בהובלתו של אריה שריד, שליח תנועות הנוער החלוציות וטיפל בילדים יהודים שהגיעו במהלך המלחמה לברית המועצות והוחזרו לפולין במסגרת הסכמי הרפטריאציה (שיבה למולדת) בין שתי המדינות. ילדים אלה, יתומים ברובם, התחנכו במוסדות חינוך סובייטיים ופולניים והיו מנותקים לחלוטין מחינוך יהודי. פדיון הילדים והקמת מסגרות מיוחדות שיטפלו בהם רפואית ונפשית דרשו ממון רב, והארגון קיבל לצורך פעילותו תרומות מההסתדרות הציונית ומהג’וינט.

שם, בבית היתומים של הקואורדינציה, הכיר דוד יצחק את אשתו שושנה ומאז חייהם נקשרו.

יצחק עלה ארצה בשנת 1949 באונייה "גלילה", לאחר ששהה מספר חודשים במחנה מעצר בקפריסין, אחד מכמה מחנות שהקימו הבריטים לצורך כליאת מעפילים. עוד לפני כן, הוא שמע שיש לו דוד בטבריה, וכי אחיו הגדול משה, אבא שלי, משרת בפלמ"ח, וביקש לסדר לו סרטיפיקט (אשרת עלייה לישראל בתקופת המנדט).

כשהגיע ארצה, נסע לביתו של שלומ'קה בטבריה והתאחד עם אבא שלי, לראשונה מאז נפרדו האחים בבית המשפחה הנוצרית ברוקיטנה.

אבא שלי, שבינתיים כבר שכר דירת חדר בטבריה, לא רחוק משלומ'קה, אירח אותו בדירה עד לגיוסו של הדוד יצחק לצה"ל.

דודי יצחק התגייס לצבא וכיהן במספר תפקידים. בין היתר היה ע.ק. אג"ם בפיקוד הצפון בתקופת מלחמת ששת הימים, אחרי המלחמה מונה לסגן מפקד מרחב שלמה, לאחר מכן מג"ד 80 ולאחר מכן סגן מפקד בה"ד 3 באזור שכם, עד ששוחרר בדרגת סגן־אלוף.

עוד לפני כן שינה את שם משפחתו לדגן, בהנחיית דוד בן־גוריון, שנתן הוראה לאנשי צבא, בעיקר לקצינים, להחליף את שמותיהם משמות לועזיים לעבריים. “ראוי שכל מפקד (מפקד כיתה עד ראש מטה) יחליפו שמות המשפחה במקרה שהם גרמנים, אנגלו־סקסיים, סלביים, צרפתיים ולועזיים בכלל, בשמות משפחה עבריים למתן דוגמה לחיילים. צבא הגנה לישראל צריך להיות עברי ברוחו, בחזונו ובכל גילויו הפנימיים והחיצוניים", כתב בן־גוריון (לשעבר גרין) בפנייה לכלל חיילי צה"ל.

לאחר שהשתחרר משירות קבע, בתחילת שנות השמונים, החל יצחק לעבוד באוניברסיטת חיפה, תחילה כמנהל אדמיניסטרטיבי של המרכז ללימודי ים, ובשנות התשעים באגף לקשרי ציבור כסגן ראש האגף. בהמשך מונה כראש אגף קשרי ציבור ועוזר של הנשיא, עד שפרש בשנת 2004.

בשל העבר הצבאי שלו, בין היתר, היה בינינו חיבור מיוחד וחזק. דודי יצחק היה החונך שלי ונהגתי לשוחח עימו ארוכות ולבקש את עצתו לא פעם. היינו נוהגים לקיים שיחת טלפון מדי יום שישי ולדרוש זה בשלומו של זה. הוא היה גאה מאוד בהצלחתי ובקריירה הצבאית שלי.

מעבר להיותו מנטור עבורי, בין המשפחה שלי למשפחתו של דודי יצחק היה קשר קרוב, מפגשים מרובים וארוחות משותפות במרפסת בטבריה. ילדיו של יצחק – ניר, גיא, עדי ודליה – היו חבריי הטובים בילדות ואנו מאוד קרובים עד היום.

לפני מספר שנים החלטנו, בני דודיי ואני, לחקור את סיפורה של משפחת גנדלמן בזמן השואה, וביקשנו מדוד יצחק שיספר לנו הכול בלי לדלג על אף פרט, למען ידעו הדורות הבאים של המשפחה את שורשיהם. על כך ארחיב בהמשך.

בהזדמנות אחרת הייתה לי הזכות להוביל כקצין בצבא את המשלחת השנייה של "עדים במדים". במסגרת תוכנית זו יצאה קבוצה של קצינים בדרגות סרן ומעלה לפולין, לגרמניה, להונגריה, לאוקראינה ולמדינות נוספות, על מנת ללמוד על האירועים בתקופת השואה ולרדת לעומקם. את התוכנית יזמו אלוף לשעבר אלעזר שטרן, חבר כנסת כיום ובן לניצולי שואה, ותת־אלוף אמיר השכל, טייס לשעבר וחוקר שואה. כל מה שאני יודע על עברה של משפחתי נבע מעיסוק בנושא הזה וכמובן מסיפוריו של הדוד יצחק.

אגב, אחד מבני דודיו הרחוקים של אבא הוא שמעון גנדלמן, אביו של השחקן והקומיקאי דובי גל (לשעבר גנדלמן), שכבר אז מאוד רצה להתקבל ללהקה צבאית ואף הצליח בכך. הזדמן לנו להיפגש מספר פעמים בצעירותנו, גם במשחקי כדורגל בין חדרה למכבי נתניה שהוא אוהד מושבע שלה. באחד המפגשים בינינו בהיותנו צעירים החל דיון משפחתי בנושא איך הדוד יצחק, שהיה קצין בפיקוד הצפון, יסדר לדובי תפקיד בלהקת פיקוד הצפון. אני לא זוכר כיצד זה נעשה בסוף, אבל דובי אכן התגייס ללהקת פיקוד הצפון.

המשך הפרק בספר המלא