איך, מה, ולשם מה?

מבוא:

תפישת עולם המבוססת על יותר ממוקד אחד מכריזה על עצמה שהיא צפויה להתנגשויות פנימיות. דוגמה מובהקת לדבר נמצאת כבר מראשית ניסוחה של האתיקה היהודית שהיא ליבה של מסכת אבות. אנו למדים כי "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם..." (אבות פ"א מי"ח), ודומה שאין צורך להאריך במכלול ההתנגשויות שבין אמת ובין שלום, ובצורך המתמיד לצטט את הפסוק "והאמת והשלום אהבו" כל אימת שאנו עוסקים במאבקים אידיאולוגיים, כדי לקרוא לכך שהנאמנות לאמת לא תחולל קרע חברתי, והחתירה לשלום פנימי לא תביא לטשטוש ערכים.

מזומנת לנו אפוא התנגשות מתמדת בין שני המרכיבים המקובלים בשפה הישראלית: "יהודית ודמוקרטית". הניסיון לקבוע כי בין שני המרכיבים אין התנגשות אינו עומד במבחן, אלא אם  מכחישים למעשה אחד מהם, על אף ההצהרה בדבר נאמנות לו. ואכן, חלק מבקש לטעון כי המילה "יהודית" משמעותית רק אם היא תואמת את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ובכך מפקיעים למעשה את השפעת המינוי "יהודית"; חלק אחר מבקש לטעון כי ה"יהדות" היא מאוד "דמוקרטית", ועל כן אין צורך כלל במינוח "דמוקרטית", והיא בכלל אינה מוזכרת במגילת העצמאות ברם, משעה שלא מטשטשים את שני מקורות היניקה בהכרח יהיו מצבים שבהם תיווצר סתירה ביניהם. חשוב להדגיש כי ישנה חפיפה מרובה בין שני היסודות, אבל התנגשויות תהיינה מעצם המהות.

התנגשות זו אינה פילוסופית בלבד, אלא גם סוציולוגית. החברה הישראלית מגוונת מאוד, אך ניתן לומר שרוב מוחלט שמח בהגדרה כפולה זו, בעיקר כשהוא לא נכנס לפרטיה. "יהודית ודמוקרטית" הוא מטבע לשון מקובל מאוד. אולם, ככל שההתנגשויות בין המרכיבים השונים הולכים וגוברים – כך אנו מתקשים יותר בגיבוש זהות משותפת. חלק גדול מהמחלוקות הפנימיות קשור למורכבות כזו, ורק נזכיר את אירועי יום הכיפורים שקדמו למלחמה.

על אחת כמה וכמה, כשקו שסע אחד פוגש קו שסע אחר, ודי מתמזג בו, ואז הדברים הופכים להיות קשים יותר ומסוכנים יותר. החברה בישראל חלוקה בשאלת "ימין" ו"שמאל" ביחס לשאלות הלאומיות, מפעל ההתיישבות, ההתנתקות, ואף שעקרונית היה אפשר שלא תהיה הלימה בין שני הקרעים, ולא אמור להיות קשר מהותי ביניהם, ישנה למעשה קורלציה גדולה בין "ימין" ובין "יהודית" ובהתאמה בין "שמאל" ובין "דמוקרטית". אפשר שקווי שסע נוספים מצטרפים אף הם.