בכיה של חווה אמנו

1

בית התפילה של האב דניאל הוא קטן.

ניצב במעלה הגבעה,

מוקף שיחי צבר, מצבות שבורות וסיפורים.

בית אבן מלבני, חף מצבע או קישוט.

חרכי חלונות צרים בצדדיו,

קוצבים את כניסת אור השמיים ועלבונות האדמה.

בקדמת גגו מתנוסס הצלב, ומאחוריו ניתן להבחין בפעמון.

עורב שחור נעמד על הצלב, באדנות זרה.

דלתות עץ כבדות, כהות, סוגרות את פתחו,

ועליהן קורות פלדה הפוגשות במנעול גדול.

על האלוהים צריך לשמור.

2

בבוקר, יחד עם השמש,

עולה פַאדִי אל הסלע שלו.

הסלע של פאדי ניצב על הגבעה במעלה הכפר,

סמוך לבית התפילה של האב דניאל.

ממקום מושבו על הסלע, פאדי צופה על הכפר,

מביט בבתים הלבנים,

בסדקים שבקירותיהם,

בעצי הלימון המצומקים ביניהם,

ומסביב, עצי תאנה וחרוב בודדים,

פזורים בין ערמות ענפי הזית שאחר המסיק.

במרכז הכפר, כיכר קטנה,

בטבורה נישא הצלוב,

פורש את זרועותיו,

דמותו מציצה ונעלמת

מאחורי גגות הבתים,

מאחורי צמרות הברושים,

מתערפלת מבעד לקינות האילמות.

כבר חלפו שלוש שנים מאז שאביו הלך,

כבר חלפו שלוש שנים מאז שפילחה הסכין את צווארו של אמיל הנבל,

מאז שהלך ואזל האוויר בביתם הקטן.

3

האב דניאל פותח את הכנסייה בכל יום ראשון.

כאשר הבוקר אביבי, עולים ונדחקים לתוכה אנשי הכפר.

רָפָא, בעל המכולת, ובתו האילמת,

האלמנות סָלְמָה וסָאלִימָה,

הבחורים הרווקים ג'מיל ועזיז,

מגְ'דה היפה,

ולעיתים גם מוסא וסוהא וילדיהם הרעשנים.

נותרים ספסלים פנויים.

פאדי ואימו מתיישבים בצד שמאל, מאחור.

בזווית הזו, פאדי רואה את קרני האור החודרות מבעד לרוזטה

ומאירות באלפי צבעים את האיקונין של הצלוב.

האב דניאל עולה לדוכן, עטוי בגלימתו הלבנה,

ונושא את הדרשה:

"אַל‏‏־תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ׃

כִּי בַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר אַתֶּם שֹׁפְטִים תִּשָׁפֵטוּ

וּבַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מֹדֲדִים יִמַּד לָכֶם."

וכשנגמר,

הם פונים ללכת.

פאדי מביט פעם נוספת באיקונין,

ועכשיו הוא אפור.

מותיר בגרונו זיק חולף של אכזבה.

אימו מתעכבת לפני מריה המחזיקה בישו,

מדליקה נר ומשאירה מטבע.

עבורה, הרֵיק שמותיר אחריו המלא בלכתו, הוא טבע הדברים.

והיא אסירת תודה.