שפת תהום

א. קול המראות

בשבעה באוקטובר העיוורים מברכים על עיוורונם

אָנָּא אֵלִי,

שְׁמֹר אוֹתִי מִן הַחֹשֶׁךְ,

וְאַל תִּקַּח מִמֶּנִּי אֶת מַרְאוֹת הָעוֹלָם שֶׁבָּרָאתָ,

אֶת הֶבְזֵקֵי הָאוֹר עַל חֶלְקַת הַמַּיִם

וּמַרְאֵה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת שֶׁל מְשׁוּבַת יְלָדִים,

שְׁמֹר אוֹתִי מִן הַטֵּרוּף וְהַהֲזָיָה.

וְאָז הִגִּיעַ הָעִוָּרוֹן וְהִשְׁלִיךְ אוֹתִי לִתְהוֹמוֹת

הַחֹשֶׁךְ וּתְהוֹמוֹת הָאַפְסוּת וְחֶרְדַת הַמָּוֶת.

וְעַתָּה, מִי הָיָה מְשַׁעֵר

הָפַךְ הַחֹשֶׁךְ לִמְקוֹם מִקְלָט

וְהָעִוָּרוֹן – מַתָּנָה.

אֵינִי רוֹאָה אֶת הַזְּוָעוֹת

וְהַתְּמוּנוֹת הַנִּצְרָבוֹת

בִּבְשַׂר הַזִּכָּרוֹן מֵאוֹתוֹ יוֹם נוֹרָא,

מִכָּל אֵלֶּה פְּטוּרִים הָעִוְּרִים.

נַעֲשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד, אֵינֶנּוּ רוֹאִים.

אֶלָּא מָה שֶׁדִּמְיוֹנֵנוּ בּוֹרֵא דֶּרֶךְ הַמִּלִּים.

בַּשָּׁעוֹת הַמַּזְוִיעוֹת הָאֵלֶּה הָעִוְּרִים מְבָרְכִים עַל עִוְרוֹנָם.

סופר נובה

כְּפַרְפַּר נִצּוֹד בְּרֶשֶׁת,

כְּצִפּוֹר מְרוּטַת נוֹצָה,

כְּאִיקָרוּס בִּמְעוֹפוֹ,

רִחֲפָה, צָנְחָה, כִּמְעַט בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת

בִּתְנוּמַת נֶצַח.

סוֹף-סוֹף שְׁלֵוָה.

בְּיָמִים שֶׁל סַעַר,

בְּלֹא קֵץ וְתִכְלָה

עֲטוּיַת שְׁלַל גְּוָנִים, תָּרָה אַחַר מִלִּים

לְפַלֵּחַ בָּהֶן אֶת עַרְפֶל חַיֶּיהָ

כְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ הַמְּגַשֶּׁשֶׁת דַּרְכָּהּ

בַּאֲפֵלַת הַלַּיִל הָעוֹטָה

כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ גְּדוֹלָה

נִשֵּׂאת כְּשׁוֹשַׁנַּת נָהָר,

כְּנוֹפָר,

שְׁקוּעָה עַד צַוָּאר,

כְּאוֹפֶלְיָה בִּקְרִיסָתָהּ.

צוֹנַחַת בְּמִשְׁקַל נוֹצָה,

שָׁטָה עַל כַּנְפֵי חֲלוֹמָהּ

הַמֵּצִיף אֶת נִשְׁמָתָהּ הַדְּווּיָה

עַד שָׁרְשֵׁי שַׂעֲרוֹתֶיהָ,

קְצוֹת עֲצַבֶּיהָ,

צִפָּרְנֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁשָּׂרְטוּ בָּרוּחַ, הַמַּכָּה

בְּפָנֶיהָ

כְּסוּפֶּר נוֹבָה מֻפְלָאָה

בִּקְרִיסָתָהּ

מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ מְלוֹא הַחֹפֶן

נִיצוֹצוֹת כּוֹכָבִים.

קול המראות

עֵינַי עִוְּרוֹת

אַךְ נַפְשִׁי עֵרָה, רוֹאָה

אֶת הַפָּנִים חֲרוּשׁוֹת הַקְּמָטִים,

עֲוִית הַכְּאֵב, עֶלְבּוֹן הַיָּמִים

וְחֶרְדַת הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת.

אַל תִּקְּחוּ אוֹתִי כְּמוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ,

מִבַּעַד לַמִּלִּים

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַמַּנְגִּינָה,

הַמְּבַקֶּשֶׁת לְכַסּוֹת עַל הַמֶּרְחַקִּים

הַהוֹלְכִים וְנִפְעָרִים

אֶת שֶׁעֵינַי אֵינָן מַשִּׂיגוֹת,

מְבַקֶּשֶׁת יָדִי לָדַעַת,

אֶת רַכּוּת בַּדֵּי הַמֶּשִׁי וְהַקְּטִיפָה,

אֶת חֶלְקַת שְׂעָרְךָ

וְאֶת קַשְׁיוּת הַפְּלָדָה,

לָתֵת יָדִי בְּיָדְךָ,

לִשְׁאֹב נֶחָמָה וּלְהַעֲנִיק מִשֶּׁלִּי לְךָ.