נשות הניחומים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשות הניחומים
מכר
מאות
עותקים
נשות הניחומים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נשות הניחומים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה עמית
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים

רות הלו נולדה בתל אביב ב-1957 ומתגוררת בגרמניה. היא למדה סינולוגיה, תיאטרון ותקשורת, ובמחקרה פגשה נשים שסיפורן לא הרפה ממנה. "נשות הניחומים", הרומן הראשון שכתבה, מתורגם גם לסינית.

תקציר

אחד מעורכי הדין היפניים קם ומתחיל לחקור אותי.
"איפה ומתי נולדת?"
"נולדתי ב-24 באוגוסט 1924 בכפר דאג'יאוֹ דֶה גוֹנגג'י במחוז גֶ'ג'יַאנג. אני בת שבעים ושלוש...
הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה. אבל את מה שקרה אז אני זוכרת."
סין, 1938. משפחתה של מֵיָאן בת ה-13 מתקיימת בקושי מגידול אורז. כשמציעים לבנות הכפר עבודה טובה בעיר, אין התלבטות: כל דבר שיוכל לעזור בפרנסת המשפחה מתקבל בברכה. מֵיָאן עולה לאוטובוס לשנגחאי ומאוחר מדי מבינה שרימו אותה.
היא וחברותיה למסע נכלאות במחנה של "נשות ניחומים", ונדרשות לספק את יִצרם של החיילים היפניים. במשך שנים היא מעונה ומושפלת, עד שבכוחות נפש אדירים ותושייה נדירה היא מצליחה לברוח. אבל דרכה אל המנוחה עוד ארוכה מאוד.
עשרות שנים אחרי שניצלה מן הגיהנום היא תובעת את ממשלת יפן. הדיון בבית המשפט מחזיר אותה אל הימים ההם. האם היא וחמש חברותיה יזכו בצדק מאוחר?
נשות הניחומים הוא ספר הופך קרביים, המשמיע את קולן של נשים שהושתקו במשך עשרות שנים. קורותיה הבדויים של מֵיָאן מבוססים על עדויותיהן של נשים ששרדו את אחד הפשעים הקשים של המאה ה-20. רות האלו נולדה בתל אביב ב-1957 ומתגוררת בגרמניה. היא למדה סינולוגיה, תיאטרון ותקשורת, ובמחקרה פגשה נשים שסיפורן לא הרפה ממנה. "נשות הניחומים", הרומן הראשון שכתבה, מתורגם גם לסינית.

פרק ראשון

בבית המשפט
 
חלפו שעות. השעון הגדול שעל הקיר ממול סבלני. המחוגים נעים לאט, כמעט בשקט. אבל הם נעים.
התאזרי בסבלנות, אני חושבת לעצמי. הזמן שלך הגיע. בקרוב ייעשה צדק. המחוגים נעים היישר לקראתו. הדין ייגזר. עוד היום. הגרוע מכול עבר. העבר יכול סוף־סוף לנוח. אולי אוכל לשכוח הכול עכשיו. החקירה הסתיימה. זו הייתה חקירה ארוכה. בתחילה פחדתי ממנה מאוד. לא חשבתי שאעמוד בה.
 
הנסיעה לבית המשפט המחוזי של טוקיו הבוקר הייתה בעינַי כנצח. המלון שלנו שוכן לא רחוק ממרכז העיר, ואף על פי כן, הנסיעה ברחובות ההומים נדמתה לי כארוכה. ישבתי במונית ובקרבי התחולל מאבק: מצד אחר רציתי להשיג צדק, יעלה הדבר כמה שיעלה, ומצד שני רציתי רק להסתלק. הרצון האחרון עצם לי את העיניים, סוכך עלי מפני הרחובות בחוץ, מפני המוני האנשים הטרודים. הוא גרם לי להתכווץ כשנהג המונית פנה אלי ביפנית. צליל השפה הזאת שוב באוזני כמעט כאב. רציתי רק להסתלק מן הארץ השנואה הזאת. מבעד לחלון ראיתי את עצי הדובדבן בגנים. פריחתם הייתה יפה כל כך. איזה פאר! פילסנו לנו דרך בים של פרחי דובדבן ורודים ולבנים - יופי לא יתואר באמצע העיר הקרה הזאת. האומנם ראויה הארץ לתפארת פריחה שכזאת?
עמוק בקרבי שררה אפלה - שום אור בוהק, רק ניצוץ קטן של תקווה זהר עדיין.
בחוץ היה חם, חמימות של אביב, אבל לי היה קר. לפני שיצאנו לדרך אמרה חֶפּינג שאקח איתי לבוש קל בלבד, לא קר בטוקיו. היא צדקה, ובכל זאת רעדתי. לו רק היינו שוב בבית. אני רוצה לחזור לסין, אל הדירה הקטנה שלנו בנאנג'ינג. אני רואה את עצמי יושבת בכורסה הקטנה לפני החלון וחֶפּינג מביאה לי תה. ילדה טובה שכמותה. מסירותה נוגעת ללב. היא מתנת חיי.
לפני בניין בית המשפט ממתינים לנו פרופסור גָאוֹ, לאנְמֵי וליזה המחזיקה בזרועה של צ'אנְגַאן. פרופסור גָאוֹ הוא איש טוב. בלעדיו לא היינו כאן. הוא התלבש יפה, גם עניבה ענב. ליזה חייכה אלי חיוך מעודד.
בהתחלה היא הייתה בשבילי "זו מחוץ לארץ", "ארוכת אף" כפי שאנו, הסינים, מכנים אותם. קודם לכן לא ראיתי אירופים רבים ושערה, שהיה כהה כשערם של הסינים, הפתיע אותי. היא צחקה ואמרה שרק מעטים מן האירופים בלונדיניים. ליזה מיודדת עם לאנמֵי.
 
אמהּ של לאנמֵי היא אחת מאחיותַי לגורל - ולא יכולה להיות כאן היום. אנחנו מעטות כאן היום אבל, שלא כמו אז, אנחנו חזקות. אנחנו חייבות להיות חזקות היום, שאם לא כן, הכול יהיה לשווא. מבטי נופל על צ'אנגאן, שנאחזת בזרועה של ליזה. כמו טובעת, עוברת לי בראש ביעף המחשבה. היא, כמוני, לא מרגישה בנוח. היא חיוורת מאוד ונראית קטנה, קטנטנה ממש ושברירית. שלא מדעת אני שואלת את עצמי אם גם אני נראית מפוחדת כמו צ'אנגאן. היום אסור לנו לגלות חולשה.
 
הנחתי לחֶפּינג להוביל אותי אל הבניין. בניין אדיר. אבנים קרות התגבהו אל השמים הבהירים. נכנסנו לאולם הכניסה. גמדים היינו באולם הזה. איש צעיר בחליפה ניגש אלינו. הוא היה יפני, אבל בירך אותנו לשלום בחביבות בסינית. החיוך שלו לא היה כן. אני מבחינה בדברים כאלה. בית המשפט מינה את האיש למתרגם שלנו. הוא הוביל אותנו בפרוזדורים הארוכים עד אולם שמספרו 29 והראה לנו את מקומותינו. שוב גדר! חשבתי לעצמי. תמיד היו גדרות כשפגשתי יפנים. האם אני שוב אסירה שלהם? על הספסלים מאחורי המחיצה ישבו עיתונאים. הם צילמו אותנו כשנכנסנו ומבלי דעת הרכנתי את ראשי. לא רציתי בזה.
חֶפּינג וליזה התיישבו לידי, צ'אנגאן, לאנמֵי ופרופסור גָאוֹ מאחורינו. על הספסלים כבר ישבו נשים נוספות. כמה מהן נראו לי מוכרות.
קול גס הבהיל אותי. המתרגם סימן לנו. "עליכן לקום!" מלמל. צייתנו. דלת שחורה, כבדה, נפתחה מאחורי הבימה הגדולה שעליה עמד כיסאו של השופט, ויפני מבוגר, נמוך קומה, נכנס. הוא עטה מעיל שחור ארוך, תלבושתם של שופטים ביפן. "השופט טאמוּטי!" לחש פרופסור גָאוֹ מעל כתפינו. טאמוּטי התיישב מאחורי שולחן על הבימה לשמאלנו. גברים אחרים באו אחריו ותפסו את המקומות הנותרים. הורשינו לשבת.
 
אני לא מדברת יפנית. אני מבינה קצת פה ושם. בשנות שביי הארוכות למדתי קצת, אך לולא המתרגם לא הייתי מבינה היום דבר.
הישיבה נפתחת. אנחנו התובעות: שש סיניות. הנתבעת היא ממשלת יפן ומייצג אותה עורך הדין סאקאי אוֹקָמוֹטוֹ. כתב התביעה אומר: הנשים הנוכחות כאן: לינג מֵיָאן ובָּאִי צ'אנְגאן מנאנג'ינג, צ'אנְג מָאוּגִ'ין ויאנג ג'וּדֶה משנגחאי, מינג דָאוֹשוּ ויאן צֶ'נלִי מווּהָאן, טוענות שהיו בעבר "נשות ניחומים" של הצבא היפני. הן דורשות מן הנתבעת להביע התנצלות רשמית ולתת להן פיצוי כספי.
אני מרגישה שהקיבה שלי מתכווצת. "נשות ניחומים", כך מכנים אותנו כאן - שוב ושוב. איזו חרפה, איזו זוועה לכנות אותנו ככה! "נשות ניחומים!" איש לא היה זקוק אז לנחמה יותר מאיתנו, אנחנו שחיללו אותנו... היינו זונות בכפייה, שפחות! היינו ילדות, ילדות תמימות.
אני עוצמת את עינַי.

רות הלו נולדה בתל אביב ב-1957 ומתגוררת בגרמניה. היא למדה סינולוגיה, תיאטרון ותקשורת, ובמחקרה פגשה נשים שסיפורן לא הרפה ממנה. "נשות הניחומים", הרומן הראשון שכתבה, מתורגם גם לסינית.

סקירות וביקורות

ניכר שהלו מצליחה בכתיבתה להפוך מציאות גיהנומית ליצירת פרוזה קולחת ורד לי הארץ 21/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
רות הלו, ישראלית שחיה בגרמניה, כתבה ספר מטלטל על מחנות הכפייה שבהם נשים סיניות אולצו לשמש שפחות מין של חיילים יפנים. ענת שפירא-לביא סלונה 13/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
זהו ספר חשוב, שמציג פן נוסף של המלחמה ההיא חבצלת פרבר מקור ראשון 02/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אין נחמה, אין סליחה רותי זוארץ מעריב 02/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה עמית
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

ניכר שהלו מצליחה בכתיבתה להפוך מציאות גיהנומית ליצירת פרוזה קולחת ורד לי הארץ 21/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
רות הלו, ישראלית שחיה בגרמניה, כתבה ספר מטלטל על מחנות הכפייה שבהם נשים סיניות אולצו לשמש שפחות מין של חיילים יפנים. ענת שפירא-לביא סלונה 13/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
זהו ספר חשוב, שמציג פן נוסף של המלחמה ההיא חבצלת פרבר מקור ראשון 02/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אין נחמה, אין סליחה רותי זוארץ מעריב 02/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
נשות הניחומים רות הלו

בבית המשפט
 
חלפו שעות. השעון הגדול שעל הקיר ממול סבלני. המחוגים נעים לאט, כמעט בשקט. אבל הם נעים.
התאזרי בסבלנות, אני חושבת לעצמי. הזמן שלך הגיע. בקרוב ייעשה צדק. המחוגים נעים היישר לקראתו. הדין ייגזר. עוד היום. הגרוע מכול עבר. העבר יכול סוף־סוף לנוח. אולי אוכל לשכוח הכול עכשיו. החקירה הסתיימה. זו הייתה חקירה ארוכה. בתחילה פחדתי ממנה מאוד. לא חשבתי שאעמוד בה.
 
הנסיעה לבית המשפט המחוזי של טוקיו הבוקר הייתה בעינַי כנצח. המלון שלנו שוכן לא רחוק ממרכז העיר, ואף על פי כן, הנסיעה ברחובות ההומים נדמתה לי כארוכה. ישבתי במונית ובקרבי התחולל מאבק: מצד אחר רציתי להשיג צדק, יעלה הדבר כמה שיעלה, ומצד שני רציתי רק להסתלק. הרצון האחרון עצם לי את העיניים, סוכך עלי מפני הרחובות בחוץ, מפני המוני האנשים הטרודים. הוא גרם לי להתכווץ כשנהג המונית פנה אלי ביפנית. צליל השפה הזאת שוב באוזני כמעט כאב. רציתי רק להסתלק מן הארץ השנואה הזאת. מבעד לחלון ראיתי את עצי הדובדבן בגנים. פריחתם הייתה יפה כל כך. איזה פאר! פילסנו לנו דרך בים של פרחי דובדבן ורודים ולבנים - יופי לא יתואר באמצע העיר הקרה הזאת. האומנם ראויה הארץ לתפארת פריחה שכזאת?
עמוק בקרבי שררה אפלה - שום אור בוהק, רק ניצוץ קטן של תקווה זהר עדיין.
בחוץ היה חם, חמימות של אביב, אבל לי היה קר. לפני שיצאנו לדרך אמרה חֶפּינג שאקח איתי לבוש קל בלבד, לא קר בטוקיו. היא צדקה, ובכל זאת רעדתי. לו רק היינו שוב בבית. אני רוצה לחזור לסין, אל הדירה הקטנה שלנו בנאנג'ינג. אני רואה את עצמי יושבת בכורסה הקטנה לפני החלון וחֶפּינג מביאה לי תה. ילדה טובה שכמותה. מסירותה נוגעת ללב. היא מתנת חיי.
לפני בניין בית המשפט ממתינים לנו פרופסור גָאוֹ, לאנְמֵי וליזה המחזיקה בזרועה של צ'אנְגַאן. פרופסור גָאוֹ הוא איש טוב. בלעדיו לא היינו כאן. הוא התלבש יפה, גם עניבה ענב. ליזה חייכה אלי חיוך מעודד.
בהתחלה היא הייתה בשבילי "זו מחוץ לארץ", "ארוכת אף" כפי שאנו, הסינים, מכנים אותם. קודם לכן לא ראיתי אירופים רבים ושערה, שהיה כהה כשערם של הסינים, הפתיע אותי. היא צחקה ואמרה שרק מעטים מן האירופים בלונדיניים. ליזה מיודדת עם לאנמֵי.
 
אמהּ של לאנמֵי היא אחת מאחיותַי לגורל - ולא יכולה להיות כאן היום. אנחנו מעטות כאן היום אבל, שלא כמו אז, אנחנו חזקות. אנחנו חייבות להיות חזקות היום, שאם לא כן, הכול יהיה לשווא. מבטי נופל על צ'אנגאן, שנאחזת בזרועה של ליזה. כמו טובעת, עוברת לי בראש ביעף המחשבה. היא, כמוני, לא מרגישה בנוח. היא חיוורת מאוד ונראית קטנה, קטנטנה ממש ושברירית. שלא מדעת אני שואלת את עצמי אם גם אני נראית מפוחדת כמו צ'אנגאן. היום אסור לנו לגלות חולשה.
 
הנחתי לחֶפּינג להוביל אותי אל הבניין. בניין אדיר. אבנים קרות התגבהו אל השמים הבהירים. נכנסנו לאולם הכניסה. גמדים היינו באולם הזה. איש צעיר בחליפה ניגש אלינו. הוא היה יפני, אבל בירך אותנו לשלום בחביבות בסינית. החיוך שלו לא היה כן. אני מבחינה בדברים כאלה. בית המשפט מינה את האיש למתרגם שלנו. הוא הוביל אותנו בפרוזדורים הארוכים עד אולם שמספרו 29 והראה לנו את מקומותינו. שוב גדר! חשבתי לעצמי. תמיד היו גדרות כשפגשתי יפנים. האם אני שוב אסירה שלהם? על הספסלים מאחורי המחיצה ישבו עיתונאים. הם צילמו אותנו כשנכנסנו ומבלי דעת הרכנתי את ראשי. לא רציתי בזה.
חֶפּינג וליזה התיישבו לידי, צ'אנגאן, לאנמֵי ופרופסור גָאוֹ מאחורינו. על הספסלים כבר ישבו נשים נוספות. כמה מהן נראו לי מוכרות.
קול גס הבהיל אותי. המתרגם סימן לנו. "עליכן לקום!" מלמל. צייתנו. דלת שחורה, כבדה, נפתחה מאחורי הבימה הגדולה שעליה עמד כיסאו של השופט, ויפני מבוגר, נמוך קומה, נכנס. הוא עטה מעיל שחור ארוך, תלבושתם של שופטים ביפן. "השופט טאמוּטי!" לחש פרופסור גָאוֹ מעל כתפינו. טאמוּטי התיישב מאחורי שולחן על הבימה לשמאלנו. גברים אחרים באו אחריו ותפסו את המקומות הנותרים. הורשינו לשבת.
 
אני לא מדברת יפנית. אני מבינה קצת פה ושם. בשנות שביי הארוכות למדתי קצת, אך לולא המתרגם לא הייתי מבינה היום דבר.
הישיבה נפתחת. אנחנו התובעות: שש סיניות. הנתבעת היא ממשלת יפן ומייצג אותה עורך הדין סאקאי אוֹקָמוֹטוֹ. כתב התביעה אומר: הנשים הנוכחות כאן: לינג מֵיָאן ובָּאִי צ'אנְגאן מנאנג'ינג, צ'אנְג מָאוּגִ'ין ויאנג ג'וּדֶה משנגחאי, מינג דָאוֹשוּ ויאן צֶ'נלִי מווּהָאן, טוענות שהיו בעבר "נשות ניחומים" של הצבא היפני. הן דורשות מן הנתבעת להביע התנצלות רשמית ולתת להן פיצוי כספי.
אני מרגישה שהקיבה שלי מתכווצת. "נשות ניחומים", כך מכנים אותנו כאן - שוב ושוב. איזו חרפה, איזו זוועה לכנות אותנו ככה! "נשות ניחומים!" איש לא היה זקוק אז לנחמה יותר מאיתנו, אנחנו שחיללו אותנו... היינו זונות בכפייה, שפחות! היינו ילדות, ילדות תמימות.
אני עוצמת את עינַי.