בכוונה תחילה

פרק 1.

יש!

היא סיימה את הקורס בהצטיינות!

היא לובשת את החלוק הלבן עם המגן דוד האדום הגדול מאחוריו ומתבוננת במראה, כמו מודדת גם את התפקיד החדש עליה. מתנדבת במד"א! מי היה מאמין? הלב שלה דוהר מהתרגשות, אבל גם פחד מקנן בפנים. האם ברגע האמת היא תזכור את כל מה שלמדה? ומה אם תעשה טעויות? בכל זאת, מדובר בחיי אדם. וגם הזהירו אותם שלא כל הנהגים נחמדים, יש כאלה ממש חסרי סבלנות. אם מישהו מהם ינזוף בה היא לא תדע מה לעשות עם עצמה. היא תיקבר במקום.

כמה היא חיכתה לרגע הזה שתוכל כבר לעלות על האמבולנס. בכל פעם שאחד המתנדבים החדשים חזר מנסיעה הם קפצו עליו בשאלות: איך היה? מה היה? כמה זה מלחיץ? לפחות עולים שני מתנדבים בכל פעם, היא ניסתה להרגיע את עצמה, היא לא תהיה לבד עם הנהג.

היא מגיעה לתחנה, הלב שלה דוהר. יש נסיעה, התור שלה מגיע. היא עולה על האמבולנס, הלב שלה עוד רגע יקפוץ מבית החזה, זה באמת קורה! אבל אז היא שומעת מאחוריה מתנדב אחר שקורא לה.

"יש מצב שאני עולה במקומך? הנסיעה הזאת בכיוון הבית שלי. אני ארד שם," הוא מבקש.

"בטח, בטח, אין שום בעיה," היא אומרת, ממהרת לרדת מהאמבולנס. ממילא זה היה ממש מלחיץ והיא לא בטוחה שהיא מוכנה.

הנהג יורד מהאמבולנס ומסתכל עליה במבט מתנצל. "סליחה, באמת סליחה. מבטיח לך שאת עולה איתי לנסיעה הבאה."

על מה הוא מתנצל? לא קרה כלום.

"הכול בסדר, באמת." היא קצת מבואסת, אבל לא נורא.

"את חדשה פה?" הוא שואל אותה.

"כן. נסיעה ראשונה," היא עונה, מחייכת. "לפחות אמורה הייתה להיות."

"אל תדאגי, בקרוב בטח תעלי," הוא מחייך אליה.

כולם כל כך נחמדים אליה פה. הוא נכנס לאמבולנס והיא מסתכלת על האמבולנס מתרחק. גם הלחץ קצת נרגע. הנסיעה הבאה בוודאות תהיה שלה.

"עליתי היום על הנסיעה הראשונה שלי!" היא מספרת להורים שלה בהתרגשות בארוחת הערב. "מישהו שנפצע ממכסחת דשא." היא רוצה לספר כמה אמיצה היא הייתה ולא נרתעה. היא עפה על עצמה.

"את טיפלת בו?" אימא שלה מרימה מבט המום. "הם נורמליים? מה הם שולחים ילדה?"

"לא הייתי לבד בנסיעה הזאת, היה איתנו עוד מתנדב בכיר יותר והוא טיפל בו, עם הנהג. אני רק הבאתי את הציוד של החבישה, ומילאתי פעם ראשונה טופס חולה/נפגע."

"וואו, נשמע ממש נורא!" אימא שלה מזדעזעת.

"אני לא בטוח שזה מקום טוב בשבילך," מעיר אבא שלה, "נשמע שרואים שם דברים לא פשוטים."

"נכון, אבל אני ממש בסדר עם זה. ברור שיש דברים לא פשוטים, אבל זו הרגשה טובה לעזור לאנשים. למדתי כל כך הרבה, עברתי הכשרה," היא מסבירה.

"מתי המבחן הבא שלך במתמטיקה?" אבא שלה ממהר להעביר את נושא השיחה, "שימי לב שזה לא בא על חשבון הלימודים שלך!"

שוב הלימודים האלה. זה הדבר היחיד שחשוב להם? כבר כמה חודשים שהיא מדקלמת להם את כל הקורס בכל הזדמנות, סוף סוף היא מרגישה שהיא יכולה לתת להם סיבה אמיתית להיות גאים בה, בידע המקצועי שרכשה, והם עדיין מוטרדים. כל הזמן שואלים מה יהיה עם הלימודים, היא רשומה לחמש יחידות במתמטיקה, חמש יחידות באנגלית, מתי היא תתרגל?

"אין לי מבחנים השבוע. ואני אמורה להתנדב שם פעמיים בשבוע — זה המינימום שהם מבקשים כדי לתחזק את הידע," היא מנסה להסביר.

"וגם השעות האלה לא נראות לי," אימא שלה מוסיפה. "פעם קודמת חזרת בעשר בלילה! זה נראה לך הגיוני?" היא מפנה את המבט אל אבא שלה.

"לוקח המון זמן לעלות לנסיעות, לא תמיד מצליחים במשמרת אחת. יש תור של מתנדבים, כולם רוצים לעלות, בגלל זה אני רוצה להישאר שם עד סוף המשמרת — עד אחת־עשרה."

"אני לא מסכימה!" הטון של אימא שלה עולה, "את צריכה לאכול ארוחת ערב, להתקלח וללכת לישון מוקדם. יש לימודים למוחרת!"

"נו, זה לא משהו שלא ידענו לפני," היא מתעקשת, "וזה חשוב לי. אני לא אספיק כלום עד שמונה. לפעמים יוצאים לנסיעה בשבע וחצי וחוזרים רק שעתיים אחר כך, ככה זה עובד." אוף, מה הם לא מבינים? ועד שסוף סוף היא מצאה משהו שמעניין אותה, שמלהיב אותה.

"את לא בבית. את כל הזמן עם חברות, ועכשיו גם מד"א. לא רואים אותך, כבר לא אכפת לך מאיתנו." אימא שלה לא מרוצה, היא לא רגילה שיש ילדה בבית ששוברת את הכלים ושמשנה את סדרי העולם שלה. שעות לא מקובלות, חברות לא מתאימות, מתווכחת על כל דבר ולא משחררת. בעולם של אימא שלה זה לא מתקבל על הדעת.

מבחינתה זה כבר בלתי נסבל להיות בבית בזמן האחרון. כל הזמן היא לא בסדר, כל הזמן כועסים עליה, אין להם מושג איך לדבר איתה. היא חשבה שהם ישמחו לשמוע על הנסיעה הראשונה שלה. היא כל כך רצתה שהם יהיו גאים בה, שותפים לחוויה שלה. זה כנראה לא יקרה.

"תגידי, ומי האנשים שם בכלל?" אבא שלה מתרכז במה שחשוב לו.

"יש שם אנשים ממש טובים," היא ממהרת לספר, כמו מרגישה צורך לסנגר עליהם. "הרבה מתנדבים, כולם שם מנומסים ונחמדים." היא יודעת כמה חשוב להורים שלה שהיא תהיה ב"חברה טובה". הם מעדיפים כמובן שזו תהיה חברה דתית, וליתר דיוק רק של בנות, שחלילה לא תוסח דעתה מהלימודים. היא יודעת שההורים שלה לא אוהבים את החברות שלה. "הן לא בשבילך", היו אומרים לה כל הזמן. היא מסתובבת איתן יותר מדי לדעתם. כשביקשה מהם לאפשר לה לצאת איתן בערבי שבת, הם סירבו בכל תוקף. לצאת בערב שבת? מי שמע על דבר כזה? "שבתות הן זמן משפחה!" ובכלל, הם טענו שהן מפריעות ללימודים שלה, מסיחות את דעתה ומדרדרות אותה לתרבות רעה. ולהם כל כך חשוב שהיא תצליח, שתלך בדרך הנכונה.

אבל עם מי היא תהיה אם לא איתן? להורים שלה אין מושג כמה קשה לה חברתית. החברות שלה הן כל עולמה, אם אפשר באמת לקרוא להן ככה. היא מתה שהן תהיינה חברות שלה, מתאמצת כל כך להיות חלק מהחבורה הזאת, וכמה זה קשה.

היא יודעת שהיא שונה. תמיד הרגישה ככה, מאז שהיא ילדה קטנה. זה לא פשוט לה להרגיש שייכת. לחברות שלה מותר כמעט הכול, והיא מוגבלת בכל צעד שהיא עושה. היא כל כך שונה מהן. גם התחביבים שלה מוזרים שהיא אפילו מתביישת בהם ומסתירה: היא מציירת, בעיקר את הטבע שהיא כל כך אוהבת, מנגנת קלאסיקות באורגן, לומדת שפות זרות בעצמה — דברים ממש לא "מגניבים" בעיני החברות שלה. לחברות שלה יש הרבה יותר ביטחון ממנה, הן מדברות עם כל אחד וצוחקות על דברים שהיא לא תמיד מבינה. הן בבני עקיבא, מדברות עם בנים, מציירות לבבות ביומנים והיא לא מסוגלת להוציא מילה ליד בן. מייד הפנים שלה מאדימות והמילים נתקעות לה בגרון. לה תהיה אהבת אמת אחת ויחידה. יהיה לה חבר אחד, אמיתי, שאיתו תתחתן כשתגדל. עד אז היא לא מעוניינת להכיר אף אחד. בטח שלא עכשיו. היא לא רוצה ידידים, לא רוצה שום קשר עם בנים. "הם רוצים ממך רק משהו אחד!" הזהירה אותה אימא שלה כבר מגיל צעיר.

האמת, שכבר בקורס במד"א היא שמה לב שיש שם כמה בנים שהסתכלו עליה, ואפילו היו שניים שפנו אליה והתחילו לדבר איתה. הפנים שלה נהיו אדומות תוך שנייה, והיא רק קיוותה שהם לא הבחינו בזה. כשהם התקרבו אליה קצת מעבר, כבדרך אגב, תוך כדי שיחה, היא התרחקה וניסתה להיות כמה שיותר מנומסת, נזהרת לא לפגוע, חלילה לא לגרום להם להרגיש רע. הם סך הכול נחמדים, וזה אפילו מחמיא לה, אבל ממש לא בשבילה.

חמש אחרי הצוהריים. היא כבר שעתיים בתחנה, מחכה. אולי הפעם תצליח לעלות על נסיעה?

יש! זה קורה! היא עולה לנסיעה עם עוד מתנדב בגיל שלה. גם הוא חדש יחסית. היא כבר צברה כמה נסיעות, מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמה. האמבולנס נעצר מול בניין לא חדש והיא, כבר "ותיקה", ממהרת לקחת את הציוד ונכנסת לבניין, לא שמה לב אפילו שטרקה למתנדב את הדלת בפרצוף. הם מגיעים לחולה, אדם מבוגר שנראה יותר מבוהל מסובל. היא מדברת איתו, מרגיעה אותו, תוך כדי שהיא לוקחת מדדים.

"נפנה אותך לבית חולים," אומר לו הנהג, "בואי תעזרי לי להושיב אותו בכיסא," הוא מבקש ממנה.

המתנדב עומד מהצד, נראה שהוא עדיין קצת בהלם מהמצב. ככה היא הייתה לפני כמה נסיעות, היא מחייכת לעצמה. הם נכנסים עם החולה לאמבולנס, היא מתיישבת לידו, מכסה אותו בשמיכה והנהג מאיץ.

הוא מסתכל עליה במראה, "הכול בסדר? את מסתדרת?" הוא שואל אותה.

"כן, כן, אל תדאג," היא עונה בביטחון, גאה בעצמה.

היא רואה אותו מחייך אליה במראה, ומחזירה לו חיוך.

המתנדבים תמיד היו מדרגים את הנהגים — לאט לאט כולם כבר ידעו מי הנחמדים, מי הקשוחים, מי חסרי סבלנות למתנדבים החדשים, מי אלה שיסבירו להם ומי יודע לתת ביקורת בונה, והאמת שהנהג הזה היה ממש נחמד וסבלני.

כשהם יוצאים מבית החולים, השמש כבר כמעט שוקעת.

"אז כמה זמן את כבר מתנדבת?" הנהג שואל אותה, "כבר חודש," היא אומרת בגאווה.

"די! את עובדת עליי? רק חודש? זה נראה שאת ממש שולטת," הוא מחמיא לה.

היא מחייכת ומאדימה. הם נכנסים לאמבולנס, ולפתע קוראים להם בקשר להמשיך לנסיעה נוספת. היא מאושרת. הדבר האחרון שהיא רצתה עכשיו זה לחזור לתחנה. אמרו לה שזה ממש ממכר ועכשיו היא מבינה עד כמה. איזה כיף במקום הזה, כמה אחריות מונחת על כתפיה, כמה גאווה להיות חלק מזה. והמחמאה הזאת, שקיבלה עכשיו מהנהג! זה לא אמיתי!

האמת שמאז שהיא הגיעה לכאן היא לא מפסיקה לקבל מחמאות מכולם, על איך שהיא ממהרת לעזור ולא נלחצת, ועד כמה היא מקצועית ושולטת. כל מחמאה כזאת מרחיבה את הלב שלה לממדים חדשים. היא לא מצליחה להיזכר מתי החמיאו לה ככה. הלוואי וגם בבית שלה היו חושבים אותו דבר. איזה כיף זה שמישהו שם לב אליה, שרואה שהיא באמת ילדה טובה, מנומסת, שמכבדת מאוד את האנשים סביבה. היא יודעת שהיא כזאת.

"תני לו לקחת מדדים הפעם," הנהג מבקש ממנה. הוא רוצה שגם המתנדב החדש יתנסה.

"כן, ברור." הוא צודק, היא חושבת לעצמה, הוא בטח ישמח לנסות. היא זוכרת כמה זה מלחיץ בהתחלה. היא ממלאת טפסים בינתיים ומבקשת מהמשפחה את תעודת הזהות של החולה.

"יש מקום למלווה אחד," היא מסבירה להם, מנחה אותם לשבת מקדימה והם נוסעים לבית החולים.

"אתם צוות לעניין," מחמיא להם הנהג בדרך חזרה. "כל הכבוד!" הוא מסתכל עליה דרך המראה.

איזה ערב מושלם! גם בדרך הביתה החיוך לא מצליח לרדת לה מהפנים.

פרק 2.

בבית המצב אחר לגמרי. כבר תקופה שלא טוב לה שם. המון ויכוחים וצעקות. היא מרגישה שהם לא מבינים אותה, שלא מעריכים אותה. היא מרגישה שהיא מאכזבת אותם מאוד. היא כל כך רוצה שיראו את התכונות הטובות שלה, אבל איכשהו תמיד בריבים עם האחיות שלה, זו היא שיוצאת ה"ילדה הרעה", זו שלא מבינה, שלא מתחשבת. עם אחותה הגדולה היא לא מסתדרת בכלל.

"את בלתי נסבלת!" אחותה יורה לעברה, "מאז שנכנסת לתיכון את חושבת רק על עצמך כל הזמן. את ממש אגואיסטית!"

אחותה תמיד הייתה השופר של ההורים שלה, חוזרת אחריהם כמו תוכי: "את כל הזמן עם החברות שלך, לא אכפת לך מהבית". מה זה קשור אליה בכלל?

"די, תשתקי כבר," היא עונה לה בעצבים, "למה את חייבת לדחוף את האף שלך לכל מקום?"

שוב מתפתח ריב. אחותה מחטיפה לה סטירה, מושכת לה בשיער ובועטת בה. לה אין מושג איך מחזירים, היא תמיד הייתה חלשה מולה, ורק ניסתה לברוח מהמכות שלה. אפילו משיעורי קרב מגע בבית הספר התחמקה — היא לא מסוגלת לעמוד בסיטואציות כאלה. חוץ מזה, היא יודעת שממילא אין לה סיכוי. היא מכירה את עצמה. יודעת שהיא חלשה.

אף אחד לא עוצר את המילים המעליבות שלה. גם לא את המכות שהיא מחטיפה לה כשהיא לא מרוצה. "תוותרי לה, את יודעת שהיא חולה," היה אבא שלה אומר לה שוב ושוב. "אני צריך את העזרה שלך, אני יודע שאני יכול לסמוך עלייך." אבל לה נמאס כבר לוותר. די, כמה אפשר? נמאס לה כבר מתפקיד "האחות הבריאה", ה"תלמידה הטובה", ה"ילדה המבינה" שרק צריכה לעמוד בכל הציפיות ממנה. לפעמים היא רק רוצה להיות ילדה, מה לא ברור?

היא בורחת מהסלון, אחרי שאחותה שוב הרביצה לה וצעקה לה שהיא מרוכזת רק בעצמה. היא עולה לחדר שלה, בוכה, מתוסכלת. למה כל הזמן אומרים לה שהיא אגואיסטית — גם לה מותר לחשוב קצת על עצמה, לא? נכון שיש הרבה דברים שמעסיקים אותה לאחרונה, והיא הרבה פחות בבית; נכון שהיא לא מצליחה לעמוד בכל הדרישות שלהם, אבל זה פוגע בה. היא תמיד זו שצריכה לוותר, להבין, לשים לב לדברים שהיא אומרת כדי לא לפגוע בה, או יותר נכון "לא לגרור אותה למריבה".

"את צריכה לדעת איך לדבר איתה," הם אומרים לה, למה הם לא מבינים שהיא כבר לא מסוגלת? הם בכלל לא מכירים אותה.

"ומה יקרה אם אני אמות פתאום?" היא פותחת את היומן שלה וכותבת, "מה תגידו עליי אז? האם תהיה לכם מילה טובה?" מאז שהיא ילדה היא כותבת יומן, כותבת את הרגשות שלה, את המחשבות, מוציאה החוצה את מה שהיא לא מצליחה לספר לעולם. שנים שהוא מלווה אותה, המקום היחיד בו היא יכולה להיות היא, להשמיע את הקול שלה, את האמת שלה. "ומה תגידו על האופי שלי, שאני אגואיסטית? שאני ילדה רעה? אני רוצה שתראו אותי! שתראו את מי שאני באמת! תעזבו כבר את הציונים שלי! תסתכלו על מי שנמצא מאחוריהם. אני בן אדם טוב! איך אתם לא רואים את זה, ולמה אתם אומרים לי דברים מעליבים? למה אתם מרשים לה להתייחס אליי ככה?"

היא אפילו לא זוכרת מתי נרדמה, רק כשהתעוררה בבוקר שמה לב שהעט שלה הכתים את הציפית. היומן שלה נותר פתוח על בטנה.

"תלבשי מעיל, יורד גשם בחוץ," אימא שלה אומרת לה לפני שהיא יוצאת. אבל היא לא רוצה, היא לא יכולה לסבול את המגע שלו, היא מרגישה איתו כמו דוב קוטב. בכלל, היא אוהבת בגדים פשוטים, רחבים, חצאיות ארוכות. היא לובשת חולצת פוטר חמה בצבע אדום ומעליה לובשת את החלוק של מד"א.

"את יכולה להקפיץ אותי?" היא מבקשת מאימה. התחנה נמצאת במרחק ארבעים וחמש דקות הליכה מהבית שלה. בדרך כלל אין לה בעיה ללכת ברגל, אבל הפעם יורד גשם, והיא לא רוצה להגיע רטובה.

כשהיא מגיעה לתחנה, הגשם מתחזק. מזל שהיא לא הלכה ברגל. היא מניחה את התיק שלה בחדר מתנדבים ומסתכלת סביב, מנסה להתרשת.

"מה, את פה? מתי הגעת?" הוא בדיוק יוצא מהמשרד עם כוס קפה. "בואי, תצטרפי אליי."

הם מתיישבים בחוץ על הספסל והוא מדליק סיגריה. הריח של הסיגריה דוחה אותה, היא לא סובלת את זה ומתרחקת מהעשן. צליל קריאה חדשה נשמע בכריזה.

"אבל הרגע יצאתי להפסקה," הוא מתבאס על המוקדנית, כאילו שהיא אשמה. "יאללה את עולה איתי?" הוא שואל אותה.

"אין מישהו לפניי?" היא שואלת מופתעת.

"בואי מהר, ממילא המתנדב השני בחדר רואה טלוויזיה. לא נראה לי שהוא בכלל שמע את הקריאה."

היא צוחקת. איזה כיף להגיע לתחנה וישר לעלות לנסיעה!

היא עולה איתו לנסיעה ארוכה. היא שותקת. בוהה בחלון. כמה היא אוהבת את הגשם.

"תגידי, למה את לא מדברת איתי?" הוא שואל אותה פתאום.

היא לא בטוחה שהיא מבינה את השאלה.

"אני רואה שעובר עלייך משהו. למה את אף פעם לא משתפת אותי? חשבתי שאנחנו ידידים טובים, לא?"

ידידים טובים? מה הקשר ידידים טובים? היא לא ממש מבינה למה הוא מתכוון. יש דבר כזה בכלל ידידות עם בנים? על מה הוא מדבר, ואיך הוא בכלל שם לב שהיא עצובה?

"אל תדברי איתי יותר עד שתספרי לי מה עובר עלייך. "

היא מבולבלת. היא אחת ששותקת. לא רוצה לשתף. אולי היא אפילו לא יודעת איך עושים את זה בכלל.

"הכול בסדר. באמת," היא עונה לו בשקט, מנסה לחייך.

"את בטוחה? אני לא מאמין לך," הוא מתעקש.

"באמת. אני בסדר," היא אומרת.

"זה מספר הטלפון שלי," הוא מוסר לה דף קטן ואומר לה: "את מוזמנת להתקשר אליי מתי שאת רוצה, טוב?".

היא לוקחת את הפתק. ילדה טובה, למרות שהיא לא ממש מבינה. אבל זה יפה מצידו, היא חושבת.

"יש שם נהגים ממש טובים שדואגים לנו," היא מספרת להורים שלה בבית. "הם מבוגרים, נשואים," היא מדגישה, שלא יחששו שהיא מסתובבת שם עם בנים. "הם אפילו לוקחים אותנו הביתה בסוף משמרת, הם יודעים שאני גרה רחוק." היא מקווה שאולי יצליחו לחבב קצת יותר את מד"א. היא יודעת כמה הם לא אוהבים שהיא הולכת ונשארת שם שעות. אבל היא כל כך נהנית. היא מתפללת שהם ידעו כמה מעריכים אותה שם, אז היא מספרת על הנסיעות. אפילו יצא לה להשתתף בהחייאה! זה הישג מטורף בקרב המתנדבים. תמיד הם משווים ביניהם את החוויות, את הדרמות.

"קשה להסביר את זה, צריך להיות שם," היא מנסה. זה חזק ממנה. היא לא יודעת להסביר.

אבל ההורים שלה מודאגים מהלימודים.

"יהיה בסדר," היא מנסה להרגיע אותם. אם הם רק היו סומכים עליה קצת יותר, אם רק היו סומכים עליה כמו הנהגים. אם היא יכולה להציל חיי אדם, היא גם יכולה לעבור מבחן מטומטם, לא?

יום שלישי. כל השבוע היא חיכתה שהיום הזה כבר יגיע. היא בלעה במהירות את ארוחת הצוהריים שלה, התלבשה וצעקה לאימא שלה שהיא יוצאת למשמרת. היא רצה החוצה, כמו בורחת ממש. שרק לא תגיד לה משהו על זה שוב.

היא מגיעה לתחנה ופוגשת אותו.

הוא מחייך אליה. "נו, גם היום תגידי שאת בסדר?" הוא שואל אותה בקול הנחמד שלו.

היא מחייכת, לא מגיבה.

"אני מכיר אותך. אני רואה שאת עצובה. מי פגע בך? תגידי לי, אני ארביץ לו!" הוא מנסה להוציא ממנה מילה.

היא מחייכת שוב. הוא באמת מצחיק. אבל למה הוא כל כך דואג לה? זה גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה.

"לפחות עכשיו את מחייכת," הוא קורץ לעברה. "יאללה, יש קריאה, בואי תעלי איתי," הוא נכנס לאמבולנס.

שוב נסיעה ארוכה. היא לא יודעת למה, אבל היא שומעת את עצמה מדברת, מספרת לו.

"אני יודעת שהוא לא התכוון לפגוע בי," היא לוחשת, מתביישת, "אני יודעת שזה לא בכוונה." היא מספרת לו על הבחור שנגע בה ערב אחד בניגוד לרצונה. "לא קרה שום דבר מיוחד," היא מדגישה. "לא יודעת למה לקחתי את זה קשה. עזוב, סתם שטויות, אני יודעת שזה יעבור. תודה על ההקשבה." היא מרגישה פתאום הקלה. הוא מתעניין ודואג לה.

שתיקה משתררת באמבולנס.

"באמת לא הבנת מה הוא רוצה?" הוא שואל במבט מופתע.

היא מסתכלת עליו, מרגישה טיפשה. לא, היא באמת לא חשבה בכיוון. היא בטח נשמעת כמו ילדה קטנה. מעולם לא היה לה חבר, אפילו לא ידיד קרוב. היא אף פעם לא יצאה עם אף אחד. את הבחור ההוא היא הכירה בתחנה. הוא היה ממש נחמד, היה לו לב טוב ועיניים טובות והוא תמיד אמר שאם רק הייתה גדולה יותר בכמה שנים הוא בוודאי היה חבר שלה. כשהוא סיפר לה שהוא עוזב, היא הכינה לו כרטיס ברכה והם קבעו להיפגש כדי שתמסור לו אותו.

"ומה קרה אז?" הוא שואל.

"הוא הציע שאכנס לרכב ונלך לדבר במקום שקט. באמת לא חשבתי בכיוון. אני גם בטוחה שהוא לא התכוון לפגוע בי. כנראה שהוא הבין אותי לא נכון. עובדה שהוא הפסיק מייד כשהבין שאני לא רוצה," היא מביטה לרגע בחלון ומוסיפה בשקט.

"מה, אם אני עכשיו, או יותר נכון בערב, כשחשוך, אסטה עם האמבולנס פתאום לאיזשהו מקום חשוך, לא תשאלי אותי מה אני עושה? לא תחשדי? לא תפחדי?" הוא מנער אותה ממחשבותיה.

"לא, מה פתאום? אני מכירה אותך, אתה לא תפגע בי, עליך אני סומכת. למה שאני אחשוד במישהו שאני מכירה? פשוט ממש לא חשבתי בכיוון. והוא גם תמיד היה כל כך נחמד אליי. אני בטוחה שהוא לא התכוון לפגוע בי, אבל נבהלתי ממנו."

"ומה אמרת לו, כעסת עליו?"

"לא. האמת שקפאתי מההלם, הייתי ממש מבולבלת, לא הצלחתי לדבר. אני לא רוצה לדבר על מה שהיה. העיקר שהוא הבין והפסיק," היא משפילה את מבטה, משלבת חזק את ידיה.

שתיקה משתררת באמבולנס. היא מתבוננת מבעד לחלון אך מרגישה שהוא מביט בה. היא רוצה לקבור את עצמה מבושה.

"היית צריכה להגיב, לומר לו שאת לא רוצה, איך את רוצה שהוא יבין אם את לא מדברת?"

היא לא מביטה בו, כל כך מתביישת בעצמה, "כן. אני יודעת," היא אומרת בשקט, מרגישה את המחנק בגרון.

"תסתכלי עליי רגע, אני לא כועס עלייך. אני מסביר לך כי אני דואג לך, טוב מותק? שתדעי, לפעם הבאה, אל תשתקי. תגידי לו שאת לא רוצה!"

היא מהנהנת, אבל לא מביטה.