גם בעיטה בתחת מקפיצה אותך קדימה

הקדמה

"לא זוכר מדוע, ולא רוצה לזכור, את אותו היום שבו אבא נכנס לחדרנו. אני יושב כפוף בפינת החדר, ואבא במדי צבא. בנעל צבאית שחורה הוא דורך על צווארי וממאן להרפות. לא, לא ראיתי את הסוף, רק את הרגע, ואת ההשפלה המצלקת שאיתה אני חי עד היום."

משה אלול נולד למשפחה קשת יום. אבי המשפחה היה אלכוהוליסט ואם המשפחה חוותה דיכאון אחרי לידה. משה הוצא מביתו בהיותו בן שמונה שנים בלבד. סיפורו המדהים, שרבים ממכריו כבר אמרו שהוא מעל הטבע, עובר דרך הישרדות בפנימיות, אלימות קשה והסתבכות עם החוק. שנות ההתבגרות הקשות והמצבים הקשים שאיתם נאלץ להתמודד במהלך חייו לימדו את משה חוכמת רחוב והובילו אותו לפתח כלים מיוחדים כדי לשרוד ולהתקדם. מנער שכונות רווי אלימות הפך משה לאיש עסקים בין־לאומי אשר הקים אימפריית נדל"ן קטנה והוא מתווה דרך לאלפי תלמידים בכל רחבי תבל.

האירועים המתוארים בספר מסופרים כהווייתם וללא הקצנה. סיפור חייו של משה חקוק על דפי הספר, אשר משמש מורה נבוכים לכל אדם אשר קיים בו הניצוץ להצליח ולחתור לשפע כלכלי. משה מציף את הקשיים הרבים בדרך להצלחה, ובמילותיו — הוא סולל דרך לחשיבה חיובית ולהתמודדות מול אותם קשיים.

התובנות המובאות בספר זה נועדו לשמש צלצול אזהרה — לשמור על הקיים עוד לפני ההצלחה הגדולה, ולהקטין את הסיכון של כל יזם לבצע מהלכים שבהם יאבד את הסיכוי לטפס מעלה.

ילדות קצרה

זונות! אפילו בנות של זונות!

יש בי כעס עצום על כל מי שהיה בזמנו בלשכת הרווחה באזור שבו נולדתי ושאחראי לניתוק שלי ושל אחי הגדול מהמשפחה ולקריעה ללא רחמים מהבית שלנו. אני בכוונה אומר 'האזור שבו נולדתי' ולא 'אזור מגוריי', כי לא היה לי שם בית ממש.

הוריי השתעשעו באהבת נעורים והתמרדו נגד החברה ונגד הדרך שבה לכאורה היו אמורים להתנהג, מה שכיום אני מקבל בהבנה תמימה ואפילו בפרגון. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", נכתב בשיר השירים, מה שכל כך נכון, ולצערי הבנתי היטב עם השנים, ועוד יותר לאחר שהייתי "מסורב" כניסה לבית אשתי עוד בהיותנו חברים. אימא ואבא, עליו השלום, כאילו נועדו זה לזה, ולפי הסיפורים של אימא, עוד ממבט ראשון אבי אמר לה "את תהיי אשתי". המוזר הוא שאימא הייתה אז בת 12 ואבא בן 15... למרבה הפלא, כך היו הדברים אז. אני מחייך כשאני נזכר שהוזמנתי לחתונה של בת כיתתי כשהיינו בכיתה ח'... כן, כך היה נהוג פעם בעדות מסוימות, והיא הייתה גאורגית נחמדה.

בת 16 בלבד אימי ילדה את אחי הבכור, וכך, שנה אחרי שנה, נולדו שאר האחים, אני השני במספר. הינה אימא בת 20 וכבר חובקת ארבעה ילדים, כולם בנים, וכולנו חולקים שני חדרים בחצי צריף אסבסט במה שהיה פעם רחוב המעפילים של קריית מוצקין. למי שהוא ירוק צעיר וטרי, זה נקרא "מעברה". אני יליד מאי 1968, ועשר שנים לאחר לידתי נולדה בשעה טובה אחותנו היחידה והקטנה. מוזר לחשוב על זה, אבל אימי וסבתי ילדו כמעט באותו החודש ובאותה השנה, כך שיש לנו דודים בני גילנו. אימא הניקה כאן וסבתא הניקה שם... הזוי. כולי תקווה שלא החליפו את התינוקות לינוק זה מזו וזה מזו...

זאת הייתה ילדות קצרה, ובמיוחד לא ברורה. ידענו לצחוק בחוץ עם החברים ועם הדודים. לא ממש ידענו שבעצם אימא חיה בפחד מתמיד מאבא, שהיה מכה ומכור לטיפה המרה. זה היה בשבילנו מובן מאליו כי למציאות הזו נולדנו, ולא הייתה לנו אז היכולת להבין שזה מצב שגוי. אימא היקרה סבלה לא פעם מאלימות קשה לאחר שאבי קבע, מטעמו, שאימא אשמה במצב שאליו הגיע. הגרוע מכול, שגם אנחנו חשבנו כך. היום ברור כשמש שלא כך הדבר, וארחיב על זה בהמשך.

גם אנחנו הילדים חווינו אלימות קשה מצד אבא, וחרוטות בליבי תמונות קשות של אלימות מצד אבי כלפיי וכלפי אחיי, המלוות אותי עד היום. משום מה, אינני זוכר את הכאב הפיזי, אלא את כאב ההשפלה ואת הפחד האין סופי מהתגובות הלא צפויות של הוריי. אף על פי שלרוב אימא גוננה עלינו, הייתה היא לפעמים מכה ונושכת בחוזקה בחמת זעם. היינו מתגוננים תוך כדי קיפול הגוף פנימה והתכנסות בתוך עצמנו. אני לא זוכר מדוע, ולא רוצה לזכור, את אותו היום שבו אבא נכנס לחדרנו. אני יושב כפוף בפינת החדר, ואבא במדי צבא. בנעל צבאית שחורה הוא דורך על צווארי וממאן להרפות. לא, לא ראיתי את הסוף, רק את הרגע, ואת ההשפלה המצלקת שאיתה אני חי עד היום.

מי מכם שהם הורים או עתידים להיות הורים הסכיתו ושמעו: אין בעולם כמו נשמתו של ילד. קיבלנו את המתנה הכי יקרה בעולם ועכשיו זה הזמן לעצב את הנשמה הזאת לתפארת. אינני בא לפאר את עצמי בתור אב, אבל ילדיי היקרים יעידו שמעולם לא הרמתי עליהם יד ומעולם לא העזתי להוציא מפי קללה או מילה אשר תשפיל אותם ותפגע בהם. מַכָּה שהורה מַכֶּה תישאר חרוטה בנפשו של ילד פחות ממילה משפילה או מקללה. הזמן עובר, הילדים גדלים ואנחנו מתבגרים, וכדאי לזכור — הילדים הם חברים טובים לחיים.

לבד, קר ומפחיד

לידתו של אחי הרביעי הביאה איתה מצב חדש ולא ידוע. אימא החלה להיות אפתית לסביבה והייתה שרויה בדיכאון עמוק. לא ראינו את זה בתור ילדים, אבל מצבה של אימא היה ידוע כבר לרופאה המטפלת, וגרוע מזה — ללשכת הרווחה. ואז מגיע רגע שבו החיים משתנים ואתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון. לאימא, שגוננה עלינו, אבדו כמעט כל כוחותיה, ואנחנו, חשופים לאלימות קשה, בלי דעת מצאנו נחמה במשחקים המשותפים בין האחים ובקרבת הדודים. לא ידענו שבינתיים מתגבשת החלטה להוציא אותנו הילדים לפנימיות.

כמעט בן שמונה הייתי כשארזתי תיק והלכתי. לא הבנתי את גודל המאורע, אבל זהו, ילדותי הסתיימה. את אימא שלחו לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי בזמן שאבא מצא לו מאהבת, אותי ואת אחי הבכור הוציאו לפנימייה קשה בפרדס חנה — "טוקאייר", את אחי הקטן ממני שלחו ל"כפר גלים" ואת הקטן ממנו למוסד "אהבה". אחותי הקטנה הייתה היחידה שטולטלה בין הבית לבין כמה מהדודים שגידלו אותה.

איך יכול להיות שהתקבלו החלטות כל כך שגויות אצל הבנות זונות האלה מלשכת הרווחה? לנתק אותנו לנצח? החום והאחדות שהיו בינינו האחים והרגשת הביחד עזרו לנו לעבור כל מכשול, והינה, מתוך חוסר הבנה ומתוך ערלות לב, זרקו אותנו לפנימיות. אילו יכולתי לנתק את העובדות הסוציאליות האלה מילדיהן ולכלוא אותם באיזה מוסד, כמו שעשו לנו, הייתי עושה את זה בחפץ לב. הרי לא הוציאו אותנו לפנימייה כמו קציני ים עכו, אלא לזבל של הזבל, עם ניצול לרעה של המדריכים ועם יד קשה. ישאלו, מדוע ליבי מלא בכאב על זה שהוצאנו מביתנו, הרי אני מעיד שהייתה אלימות בביתנו והיה חשש לחיינו? אבל פתרון הבעיה על ידי הברחה שלנו מהבית כשאנחנו לא הבעיה הרתיח אותי. אבא שותה ומכה? טפלו באבא! הרי זו מדינת חוק! במקום זה תלשתם אותנו לנצח. היינו הקטנים בפנימייה, וסבלנו מפחד ומאלימות מצד הילדים הגדולים. הימים החשיכו את ליבי והפכתי לחי מת. לא הצלחתי להרים את עצמי, נהייתי קר ואלים.

יום אחד זה קרה. אימא באה לבקר. אימאאאא... בעיניים כבויות היא עטפה אותי בחיבוק חם וישבה איתי בחדר — אימא, אחי הגדול ואני. כבר לא מעט זמן הייתי בפנימייה, לא שהיה ערך לזמן, פשוט סגרו אותנו שם. אימא ישבה, שאלה לשלומנו ורצתה לשמוע איך הימים עוברים. ואני, חי מת, פשוט בוהה בה. הדקות חלפו ואימא שמה לב שאנחנו מגרדים את ראשינו ללא הפסק. בבדיקה קצרה התברר לה שראשינו היו מלאים בכינים. אימא ניסתה לדלות כמה כינים שאפשר מבין השערות. כל כינה שאימא הוציאה התפוצצה בין שתי ציפורניה ונמרחה על הקיר. לא חלף זמן רב עד שהקיר היה מרוח כולו בגוויות כינים מדממות.

הגיע הזמן ללכת, וחשבתי, רק חשבתי, שאימא תיקח אותי איתה. אבל לא. אימא חיבקה אותי והתרחקה, ואני שבור ומתייפח, "אימא בואי, אימאאאא! קחי אותי איתך!" הצללית של אימא נעלמה לה וליבי דימם.

שנתיים הייתי שם, חסר נשמה. הייתי בורח מדי פעם ויודע לעלות על אוטובוס מספר 202 לחיפה ולהגיע הביתה. כשאבי היה רואה אותי ומבין כי ברחתי היה מכה אותי ושולח אותי חזרה לפנימייה עם דודתי. כבר כמעט שכחתי את אחיי, ובפעמים שהיינו מגיעים הביתה כשאימא יצאה לחופש מבית החולים, לא תמיד גם האחים שלי יצאו לחופש.

לא זוכר איך או מתי חזרתי הביתה, אבל המסגרת הבאה שמצאו לי בכיתה ה' ובכיתה ו' הייתה בית ספר דתי בשם "מצפה", שם החינוך נוקשה וגם שם סבלנו מאלימות מצד המורים ומהכאות עם סרגל על גב הידיים כעונש. הצלקות העמוקות מהשנים בפנימייה לא אפשרו לי להשתלב כאחד הילדים. הייתי סגור ואלים. המצב בבית הלך והחמיר, ובעיית השתייה של אבי רק התגברה. מאות הבזקי תמונות רצים בראשי כשאני מריץ את סרט העבר על אבי, במיוחד אין ספור הפעמים שבהן היה שרוע זרוק על הרצפה בחדרו, חצי עירום וחלציו מבצבצים. זו הייתה לו שגרת היום: נסיעה לבסיס, חזרה הביתה, אלכוהול, סיגריות ועוד, אלימות, משחקי קלפים ובמיוחד "רמי"1 על המון כסף וחוזר חלילה.

לרוב אימא הייתה מאושפזת תחת טיפול בקשירה למיטה ובמכות חשמל. מדי פעם היינו נוסעים עם הדודות לבקר את אימא, פעם בבית החולים "שלוותה" ופעם באשפוז ארוך בבית חולים "כרמל", שלאחריו אני זוכר היטב את האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית בביתן 5 בבית החולים רמב"ם. אימא הייתה שם כבויה, את רוב זמנה בילתה במיטתה. הייתי יושב עימה שעות ארוכות ורואה את הנפש שלה כלואה בתוך כלוב ברזל, ללא פתח וללא תקווה. אימא הייתה בצד הכבוי של הדיכאון, בדפרסיה. היו במחלקה נשים וגברים, חלקם צעירים להחריד, עם דיכאון עמוק גם בצד של המניה־דפרסיה2.

הקשר מול לשכת הרווחה היה חי ובועט, ושוב בהחלטה קרה הוציאו אותי ואת אחי הבכור לכפר הנוער רכסים, כפר נוער דתי שבו אולצנו לקום לפנות בוקר, להתפלל, ללמוד שיעורי תורה מבוקר עד ערב ולבחוש בפרקי גמרא למיניהם וחוזר חלילה. התמרדתי. כבר הייתי ילד קצת יותר גדול, עם נחישות ועם קור רוח, ילד ללא ברק בעיניו, רק מבט קר ואטום, נכון להתמודד עם כל אשר יבוא. ברחתי. זהו. אני לשם לא חוזר ולא אכפת לי מהמכות או מהצעקות בבית. אני לשם לא חוזר!

באמת לא חזרתי, ולכן בביקורי העובדת הסוציאלית בבית המשפחה נפלה שוב ההחלטה שמקומי הוא בפנימייה. כבר הייתי לפני תיכון, והאמת היא שלא עשיתי כלום. רציתי לשבת בבית והייתי מוכן לספוג את ההשפלות ואת האלימות, שגם אם הייתה קשה, הייתה עדיפה אלף מונים מהניתוק הבלתי אנושי שלי כילד מאימא ומהאחים. גם אם אנסה להבין את השיקולים של מחלקת הרווחה, במכלול הדברים הם טעו בגדול, הזונות בנות זונות. איך הם לא הבינו את הפצע הענק שהם פערו בי?

ישבה איתי עובדת סוציאלית והציגה כעובדה מוגמרת שנמצא מקום מתאים עבורי ושיהיה לי בו טוב, פנימיית "ניצנים" ליד אשקלון. אני ללא מסגרת ואוטוטו נכנס לשנה השלוש־עשרה של חיי, מנסה להבין מדוע הסכמתי שוב לצאת לפנימייה, ואין לי ממש תשובות. במבט לאחור אני מבין שעל אף שלא הייתי מודע לכך, פעלתי על סמך המוסכמות או ה"חוקים" שהיה מצופה ממני לפעול על פיהם. כבר התחלתי אז להתעצב ואולי קצת להתחסן לקראת העתיד לבוא, ויצאתי להיכרות החדשה שלי עם פנימיית ״ניצנים״ ליד אשקלון.

המצב בבית נשאר בעינו. אימא עדיין הייתה מאושפזת לפרקים, ואבא עדיין היה שותה ונזרק על רצפת החדר. הפעם שלחו אותי לבד ללא אחי הגדול, שהתמרד אף הוא וטייל לו ברחובות יומם וליל. אחי הקטן ממני, שעוד בקטנותו הושם בכפר הנוער "כפר גלים", נותר שם וכאילו גמר אומר ששם יישאר עד גיוסו, כפי שאכן היה. אחי הקטן ממנו והרביעי במספר, שהוצא גם הוא עוד בקטנותו למוסד "אהבה", נשאר שם כמעט עד גיוסו, אבל חזר הביתה לאחר שנתגלה אצלו סרטן בבלוטות הלימפה. הטיפול של אותם ימים כלל גם טיפולי כימותרפיה, שגרמו לאחי הקטן להתפתל במיטה מכאבים ולבקש את נפשו למות, תוך שהוא מקיא כמויות של חומר צהוב סמיך לתוך דלי פח שהונח לידו. תודה לאל (עליו ארחיב בהמשך), אחי עבר את המחלה ועדיין חי ובועט, ואנחנו בקשר חם וטוב.

כמו בפנימיות הקודמות גם ב"ניצנים" היו ילדים קטנים ממני וגדולים ממני. ידעתי היטב כבר אז לקרוא את המהלכים או את שפת הגוף של העומדים מולי כספר פתוח, והייתי מוכן לכל מצב. היכולת לאמן את עצמך לצפות את המהלך הבא של העומד מולך תתגלה בעתיד כיתרון שלא יסולא בפז.

ה"חברים" (אקדיש בהמשך פרק שלם ל"חברים" האלה, ולא לטובה) החדשים היו כמוני, יוצאי משפחות הרוסות שידעו אלימות בחייהם. היה קל להתחבר אליהם ובמיוחד לדרור מאשדוד, שימים שלמים היה מספר על הסוסים שיש לו ועוד סיפורי אלף לילה ולילה. מקומי בהיררכיה החברתית היה ברור וידוע, וסיפורים על עברי בתור הדייר החדש שבא מהצפון כבר הובאו לידיעת תלמידי הפנימייה. לא הצלחתי להשתלב בפנימייה וראשי עדיין היה שייך לשכונה שבה גדלתי. באחד הערבים ליד חדר האוכל ילד גדול ממני ניסה לתקוף אותי באלימות. המדריך שהיה שם ניסה להפריד ולהרגיע, אך אני כעסתי כל כך וצרחתי שהרמתי קופסת שימורים וזרקתי לעבר הילד בחוזקה. הקופסה פגעה בסנטרו של המדריך ופערה בו חתך עמוק. דם רב ניגר מפניו של המדריך והבהילו אותו לבית החולים כדי לתפור את החתך. פחדתי מהעונש שאקבל, ובמיוחד מהמשטרה, שלפי השמועות אמורה הייתה להגיע. מוחי קפא. הלב שלי פעם, אבל כבר כנער לא הייתי שם, הייתי יצור חי ונושם ללא מבט. מספר חודשים נוספים חלפו בעצלתיים תוך שאני מכלה את זמני בין הפנימייה לבין היעלמויות לכמה ימים בכיוון הבית.

המלחמות האין סופיות ביני לבין אבא לא פסקו, רק שעכשיו אני כבר כמעט גבר ואלימות נגדי כבר איננה אופציה; הייתי מוכן להגן על עצמי ובמיוחד על כבודי גם במחיר אלימות נגד אבי, דבר שלשמחתי לא קרה מעולם, חוץ מלהדוף אותו כשהייתי בבית והוא ניסה להכות את אימא. המעמד שלי בשכונה היה גבוה, וכולם ידעו שאני ילד פנימיות קשה יום שמוכן ללכת רחוק כדי לשמור על כבודו. למזלי הטוב, אחד מהחברים שלי, יובל, פתח לי את דלת ביתו. ימים ולילות ארוכים בילינו יחד, ישנתי בביתו ואימו המדהימה התייחסה אליי כמו אל בן. הייתי שמח והימים חלפו להם בין שיטוט ברחובות לבין ביקורים חטופים בבית אימי. מסגרת לא הייתה לי, וכדי לקיים את עצמי הייתי מוצא דרכים להכניס מעט כסף לקיום הבסיסי שלי, חלקן כשרות וברובן לא.

ידעתי שאני חייב מסגרת. קבעתי פגישה בלשכת הרווחה ודרשתי לחזור לבית הספר "אורט מוצקין". כל מי שהיה מעורב בחיי לא נתן לזה סיכוי בטענה שעם עבר כמו שלי ובלי בית מסודר, מקומי בפנימייה ולא בבית ספר. התעקשתי, ואינני יודע איך אבל זכיתי בפגישה עם מנהלת בית הספר ששם יתהווה גורלי. תאמינו או לא, אבל כבר אז היו לי יכולת שכנוע גבוהה מאוד, שפה רהוטה וקסם אישי. הגיע זמן הפגישה. טיפסתי בקלות את המדרגות בכניסה לבית הספר והתמקמתי ליד חדר המורים. בליווי של העובדת הסוציאלית נכנסתי לפגישה ונאלמתי דום. בת לוויתי הרעיפה שבחים על יכולותיי ועל הפוטנציאל הגלום בי, ואכן המנהלת השתכנעה שיש מקום לתת לי סיכוי להשתלב במסגרת. היא ביקשה להציג אותי בפני מר יהושוע המבוגר, מי שהיה אמור להיות מורה הכיתה שבה אשתלב — כיתת מכניקה.

המשך בספר המלא