נקודת העיוורון

פרולוג

יום שישי, 11 בדצמבר 2009, חדר התאוששות, בית־החולים הדסה, ירושלים.

09:10.״הרבה אנשים מחזיקים לנו אצבעות״.

״לנו?" שאל ופניו קושטו בצללים כהים.

האיש העביר את ידו בשערות ראשו, והשפיל מבט אל עבר חרטומי נעליו. "אלא למי?" גיחך. "זו הייתה העבודה שלנו. מי האידיוט, שדאג, שדרור קירש לא יגיע עוד לפגישות המחזור של הפקולטה למשפטים?" אחר־כך אסף מצווארון המקטורן שלגופו קווצה של שיערות שיבה, והניחן בכיסו. "זה עניין של כמה שעות. לא יותר. זה הסוף. האיש גמור. כך תראה", סיכם בקול רווי תוכחה, ותקע בידיו של שותפו את גיליון המעקב.״אתה יודע, אורי, הרבה בקבוקי שמפניה יפתחו מחר״.״

נו, השמוק קנה את זה ביושר...", מיהר להצטרף, ומצמץ בעיניו מחמת האור המסמא, שקרן משולחן הטיפולים.

״זה לא רלוונטי. דגי הפיראניה כבר מריחים את הדם שלו. שמעתי בחדשות. לא, זה בכלל לא היה מפריע לי, אלמלא גם אנחנו היינו באמצע התמונה המזוינת הזו. אתה מבין?"

רטט קל עבר בשפתיו של פרופסור שני. הוא הנהן לאות הסכמה, והניח את ידו על כתפו של חברו במין סוג נחות של קרבת לבבות ומידה של שותפות סוד. "אני לא יודע איפה דפקנו את העסק״. ״דפקנו?" התפרץ פרופסור נבות, ומישש בעצבנות את צווארו של החולה, ששכב פרקדן על המיטה. שני השפיל את מבטו. הוא חייך במרירות. "הוא אפילו לא הספיק 'להתלוצץ עם רופאיו'. גם את התענוג הזה מנענו ממנו. הוא היה משלם הרבה בשביל לשמוע את הידיעה הזו ברדיו. זה נתן לו חיים״.

היה שקט.

חדר ההתאוששות של בית־החולים היה מאוכלס בצמצום. שני רופאים - מנתח בכיר ומרדים, רכנו מעל מיטתו של ישיש צנום, חסר תנועה, שהיה שרוי בסבך מאיים של צינורות ושל כבלים, שהשתלשלו מכל עבר.

פרופסור נבות היה הראשון שקטע את הדממה. "יהיה הרבה רעש. תתכונן. הפגר הזה שם היה מבקר המדינה. קשה להאמין? מה?"

המרדים הסתפק בהמהום. הוא רכן לעבר המיטה, וקבע מבט סתמי בנחיל של נימי דם כחלחלים, שחצו את אפו של החולה.

נבות המשיך. "אבל זה יהרוס לנו את הסטטיסטיקה, והדבר רע. את זה אני שונא. אנחנו יודעים, יורם, שבשביל עשרים ואחד אלף שקל היינו צריכים להעמיד אותו על הרגליים.

לפחות עד הבית. הם שכרו את שירותנו כדי להוריד ערמונית, ואנחנו שולחים את האלמנה לבקש קצבת שארים. משחק ילדים, אהה״.

שני שתק, בעוד נחיריו רוטטים כאפו של ארנב, בניסיון נואש למצות את המרב משאריות של מי גילוח ריחניים, שהזליף על פניו קודם שיצא מביתו. לבסוף הסכים להתייחס ״גם עכשיו, שבוע אחרי הניתוח, אני לא יודע מה קרה. אני שובר את הראש... "

״אנגינה פקטוריס, איסכמיה"

״שטויות. הוא בן שישים וחמש. אמנם לא ילד. כמו כולנו. נו... כבר עבדנו על אנשים במצב סימפטי הרבה פחות. לא יודע. הכול הלך לפי הספר. מבחינה כירורגית הוא בסדר. הוא לא יצטרך לרוץ לשירותים יותר מפעם אחת בלילה״.

שני צחקק במבוכה ודילג במבטו הקדחתני בין פניו של החולה לאלה של ידידו, בניסיון לעמוד על המתחולל בנפשו. נבות נסוג לאחור. הוא סוכך בכף ידו על עיניו מפני אלומה של זוהר כחלחל, שהפיצה בוהק מסנוור מאחד המכשירים, שהיו קבועים בקיר. "הבני־זונות ישאלו הרבה שאלות״. הוא נשך את שפתיו. "כן. נכון״. ״המבקר הזה נכנס למחזור הדם הציבורי", אמר נבות. "יהיה קשה לספק אותם רק בעזרת נתונים יבשים. הוא הגיע אלינו בעמידה, וחוזר בארון. 'שבוע של חופשת מחלה. סוף, סוף תוכל לראות קצת טלוויזיה', הבטחנו לו אז, בפגישה, כשחתם על טופס ההסכמה לניתוח. 'מדובר בהליך פשוט ומוכר היטב', אמרתי לו אז. 'זו התערבות כירורגית מסובכת הרבה פחות מהרכבת ארון של איקאה'. קיבינימט אורי, דווקא עכשיו. רק אלוהים יודע מה עבד הפוך״.

תווי פניו של שני התקשחו. "זה קורה יורם. תירגע. די. זה קורה. גם לנו. ביש מזל״.

״עם האיש הלא נכון", הפטיר נבות, והעביר את אצבעות ידו הימנית בסבך שיערו הצהוב. "אתה יודע, אורי, לפעמים יש לי תחושה, שמישהו החליט למשוך אותו מהרגליים למעלה-".

עיניו הפכו חודרות כעיני זאב, "מה זה?"

פניו של נבות היו יגעות. "כוחות האופל..." צחקק בייאוש.

״לא מתאים לך", גיחך המרדים.

״דווקא כן, תתפלא. אחרי כל השנים האלה אתה מבין, עד כמה מעט אנחנו יודעים באמת, ולכן..."

שני זקף את ראשו, ולנבות נדמה היה, כי צליל של פחד התגנב לקולו של המרדים.

״יצאת באמצע? הפסקה קלה? סיגריה?" הוא שאל במעין חיוך יודע כול, מצויד בעיניים אפורות חודרות. "אולי קצת?" צלילים דיסהרמוניים השתרבבו לקולו שהתקשה.

מבטו של המנתח הזמין זהירות. המרדים חשב. "לא. אולי כן. לכמה דקות. אז מה. לא היה צפצוף. עברתי על הסטורציה. היו תנודות קלות עם החמצון, אבל היה תקין. ואולי-".

המנתח גלגל את עיניו. "רצית להגיד משהו, לא?" המרדים הקפיד לשמור על הבעת פנים ניטרלית. ״נו טוב, הדו"ח אצלך?" נאנח שני.

״העתק, כן". הוא פשפש בכיס מעילו, ומסר לידיו צרור מהוה של ניירות, כרוכים בעטיפה ירקרקה. "זה עבר לשולחן של המנכ"ל. הוא רוצה לשבת אתנו, לפני שהוא מעביר את התיק למשרד הבריאות״.

פניו של שני החווירו. כתפיו צנחו. הם פנו לאחור. נבות חזר והתבונן בישיש המצומק, שהיה שרוע על המיטה במין פרידה אילמת. גוון פניו של המבקר היה צהוב, עורו היה קמוט. עיניו של המנתח נותרו עכורות נטולות מבע.

כצפוי, זכה מותו בטרם עת של מבקר המדינה, דרור קירש, לסיקור דביק באמצעי התקשורת. חייו של האיש הקשה הפכו לספר פתוח כמעט. לאופרת סבון של לחם ושעשועים, כאילו אפשר במותו הפתאומי הצצה חטופה אל רובד מורם מעם. וכך, באמצעות שורה אין סופית של תמונות ארכיון וראיונות נוטפי שומן, קשרו הכול נזר של קדושה לראשו המאפיר של המנוח ולרוחב עולמו התרבותי, מעין פרשנות מקלה בעליל של משיכת קולמוס רכה ומתחסדת, לבל תופרע תפילת האשכבה.

למחרת המוות הצטופף מרבית "סגל א" של מדינת־ישראל ברחבה סביב לקבר הטרי, שכוסה במרבד צבעוני מרהיב של פרחים ושל זרים, שהונחו מטעם מוקירי זכרו של המנוח. הכול דיברו כבוד.

והיה גם מי שרחש שנאה.

1

יום שני, 11 בינואר 2010, לשכת מפכ"ל המשטרה, המטה הארצי, ירושלים.

08:03. הוא נעל את הדלת מאחוריו. אחר־כך התיישב.

עוזר המפכ"ל היה קצר, חסר סבלנות כמעט, מלווה באותו חיוך שמנוני, שהיה לסמלו המסחרי. "יש לך שמונה ימים. ביום שלישי הבא תתקיים ההצבעה על מינויו של המבקר החדש, שגב. זה חייב לעבור בכנסת. זה החוק. אתה אתי?"

״כן״.

״מיד לאחר סיום הלוויה של המבקר הקודם, דרור קירש, דיבר מזכיר הממשלה עם המפכ"ל, כשחיוך רחב התפשט על שפתיו. הוא הסביר לו, שרצוי להימנע מהתבזות נוספת. הוא ביקש לוודא, שהמינוי של שגב יעבור באופן חלק. לוודא, שאין לנו שום חומר במגירה, משהו שקשור למועמד שלו. איזה 'אקדח מעשן. אתה מבין אותי, מה? רק להיות בטוחים, שהאיש הזה לא דרך על חרא..."

גיא חייך. הוא הכיר את שגב באופן שטחי. לפני שנים ארוכות הוא עמד בראש צוות, שחקר תעשיין מצליח, שנחשד ברצח שותפו, על־ידי חשמולו למוות כשרחץ באמבט. הם ניסו לצותת לאיש בביתו, וכל ניסיונותיהם עלו בתוהו. לבסוף הציע גיא להגיע אל בית־הספר, שבו למד בנו של החשוד, ולמכור לבן צעצוע, שהותקן בו עוד קודם לכן מכשיר הקלטה סמוי. ואז הלכו לבקש את אישורו של השופט התורן, מיכאל שגב. שגב השתולל. הוא צעק וכעס על עצם האפשרות שהעלו בפניו, ואז חתם על הצו, ואיחל להם הצלחה.

עיניו החומות של העוזר התרחבו. "מה אתה מחייך כמו שמוק?" הטיח בו, וקם על רגליו כאילו הוא במאי או מפיק, המלהג עם שחקניו. "לדאבוני, אין לנו ברירה, וגם המפכ"ל הסכים בדוחק״.

״למה?" נהם בהפגנתיות, מבטו עכור.

העוזר קילל, ועכשיו נדמה, כי הנימוס נטש אותו לחלוטין. ״סבלנות", חרק.

גיא בלע את הרוק שהיה בפיו. לסתו של וולך הייתה חשוקה. הוא אהב לראות את העוזר כעוס. חשבון ישן, חשב לעצמו וחייך. אחר כך הפגיש את עיניו באלה של מארחו במבט נוקב. מבחינתו, היה וולך מוצר מובהק של העיקרון הפיטרי — הוא חזר ושינן לעצמו את מה שהיטיב לחזות כבר במהלך נוכחותם המשותפת בקורס המתקדם לקצינים בכירים.

לחייו של העוזר בערו. גיא חייך במלאכותיות."אתמול הם נפגשו לפני ישיבת הממשלה, שעסקה בהיערכות העורף לאיום האיראני", אמר וולך. "בדרך, במסדרון. במקרה. נו, טוב אולי לא כל כך במקרה. אתה יודע מה? קרוב לוודאי שלא. לא חשוב. הסיפורים בשנים האחרונות באשר לנשיא, לשר האוצר ולמחצית מהממשלה כבר הספיקו לו. הוא מודאג. אולי בלי סיבה. אבל השם של מיכאל שגב הופיע בשיחת טלפון כלשהי בין גונטר בראון, המיליארדר הגרמני, לבין אברהם ברוש, אתה זוכר, שהיה מבקר משרד הביטחון. אתה יודע איך הדברים עובדים. הכול מקרה. ביחידה לחקירת פשעים בין לאומיים מאזינים למיליארדר, לבראון, במסגרת חקירה, הקשורה למכרז גדול, ועולים במקרה גם על השם של שגב. אבל זה שום דבר״.

פניו הפכו מסוגפות.

וולך התרגז. "זה לא שייקספיר, גיא. למה אתה מקשה תמיד. אתה לא צריך ללמוד את הַמְלֶט, לך תעבור על התיק ותאזין להקלטה, ובעוד שבוע תביא לנו סיכום קצר. משהו תמציתי. לא פוליצר. אתה אוהב לשחק שחמט ודמקה, נכון? אני צודק מה, אז תזמין את שגב למשחק קצר, משהו בלתי מחייב שלושה ארבעה מהלכי סרק, שני צעדים קדימה ואחד הצידה, ואחר כך תעדכן אותנו בתשובה החיובית, על מנת שהמפכ"ל יוכל להודיע לראש הממשלה שהמועמד שלו נקי. אולי תפגשו בקפה קפית, בין הירק והצמחים, אתה מעדיף לרבוץ שם אם אני זוכר״.

גיא תקע את המקטרת עמוק בפיו. הוא לא מצא כוח או רצון להתנגד למינוי הזמני, שהוטל עליו כלאחר יד, ומשום כך החליט להמעיט בדיבור. למעט מהלך סרק שנועד לפצותו בגין האופן הבהול ונימת האדנות שמצא שהשתרבבה לקולו של העוזר. "רגע אחד, שאול", הוא עצר את העוזר. "איך ראש הממשלה שמע על השיחה בין גונטר בראון לבין ברוש? מי סיפר לו, שהשם של שגב עלה שם - במקרה או לא? אבל זה לא באמת חשוב, מה אתה חושב... עזוב, לא נורא״. עוזר המפכ"ל נשמע כמי שמאבד משלוותו. קולו נסדק. ״מה אתה מוטרד תמיד. הוא לא שמע על השיחה רק ביקש בדיקה. זה פשוט. הליך מתקבל על הדעת במציאות המטורפת של היום. תקרא לזה 'בדיקה שקטה.. הגיוני לא?"

״ואז המפכ"ל דיווח על השיחה?" צנף גיא, בתקווה לדרוך על עצב חשוף, מרשם בדוק לערעור שיווי משקלו של וולך. וולך התפתל במקומו כמו נחש צפע. "נו באמת, גיא, לא בדיוק... הוא שוחח עם ראש אגף החקירות, ומיהר לדווח למזכיר הממשלה כבר לפני שבועות אחדים, שיש משהו קטן. אולי כתם קל. איזה צל או עננה. משהו שצריך לבדוק. הוא לא פירט. ראש הממשלה לא יורד לפרטים הקטנים. זה לא עניינו. אני לא מבין מה הבעיה? אתמול הם נפגשו, ואז..."

גיא ינק עידוד מדרך התנהלותו הגולמנית של וולך. "אתה צוחק עלי, שאול? ראש הממשלה חיכה עד לרגע האחרון לישיבת הממשלה אתמול. איפה הוא היה כל הזמן הזה?" עיניו של העוזר ניצתו מחדש. פיקחות וממזריות. "מה אכפת לי, גיא, נו באמת, שיישרף ראש הממשלה" - קולו נסק - ״תבדוק וזהו. בשביל זה אתה נוסע במאזדה חדשה, אלף שמונה מאות סמ"ק, על חשבון משלם המיסים. הבנת אותי, חביבי?"

״אהה", סינן גיא מפיו, בלי שטרח להסתיר את נימת הבוז והספקנות שהתגנבה לקולו. חזרתו אל אגף החקירות בתום שנתיים של גלות מדושנת עונג ביחידה לביקורת, הגדישה את המשקע המר, שתסס בבטנו. וכך, אפוא, אף על פי שזכה לדרגת ניצב־משנה, בסיומה של חקירת פרשת "האדם החמישי", חש כמי שגורש לגן עדן של בטלה, אל ה"אֶלְבָּה" הפרטית שלו, ועוד כוחותיו עמו. מאז חשד תמיד.

״תבין, גיא, הם רגועים שם למעלה", הסביר העוזר בפנים נחושות כמו של מתמודד בתכנית כוכב נולד. "מיכאל שגב נקי. הכי נקי שאפשר למצוא, אבל ראש הממשלה רוצה להיות שקט, לפני שהוא סוגר את הקצוות. הוא היה מעדיף להחזיק ביד פוליסה של ביטוח ועליה חותמת שלנו. זה הגיוני... מבחינתו, אני מתכוון. לא, לא, עזוב, גם אני לא ידעתי. כן נכון, ההצבעה לתפקיד מבקר המדינה הינה חשאית. לך תבדוק. יש לך שמונה ימים. תעשה משהו בשביל בעל הבית שלך, חביבי. תדאג לנפק לשגב תעודת כשרות, ואחר־כך תחזור למאורה שלך בפתח־תקווה. לך, תיפגש עם שגב, בזהירות. על בהונות אתה אוהב דברים כאלה. רק תשמור על התחת שלנו..."

גיא היה מופתע. ואם היה מתעמק עוד יותר בעיניו של העוזר, היה מגלה סימנים ראשונים של כפירה במהות השליחות שנכפתה עליהם. "מה בוער, שאול?" התריס. פתאום וולך הזכיר לו מתווך נמרץ יתר על המידה, הפועל בלהט במהלך כינוס למכירת דירות נופש.

עוזר המפכ"ל צקצק בשפתיו. "לא יודע בדיוק. זה עניין שקשור לחוק מבקר המדינה. עזוב, באמת. וגם הבנתי, שמינויו של שגב למבקר המדינה החדש, הוא חלק מעסקה יותר גדולה. עוד קומבינה. כנראה שראש הממשלה הסכים להקריב את הראש של הנגיד, ולתת להם עוד תפקיד של סגן שר, בתמורה למינוי המבקר שלו. אני מתכוון לשגב״.

״איך הבנת?" גיא נשמע חשדן. בן שיחו משחק פוקר במבט מעמיק של שחקן ברידג'', הוא מתרשם. אבל למה?

ניצב־משנה שאול וולך חנק פיהוק ומיהר לגחך, נוהג כמי שלא מייחס חשיבות יתרה לשאלותיו. אם זאת, גיא נוכח לגלות כי מבטו הפך אומלל במידה לא מבוטלת. "זה לא עניינך, מה? אם כי אפשר למצוא את הדברים גם בטור של גורביץ, בידיעות של סוף שבוע. בסדר גיא, אז תדבר עם שגב. עזוב את גונטר בראון, הם רוצים שקט. אתה יודע, גיא, בעצם אני לא מופתע. אחרי הגיהינום שהמבקר הקודם העביר אותם, הם עדיין מלקקים את הפצעים. הוא עשה להם את המוות האיש היה פירומן עם אגו טריפ של כוכב בהוליווד. דרור קירש היה מסתובב עם פח של בנזין ומצית ביד. נרקיסיסט מזוין. לך חביבי, לך תוודא שהם מהמרים על הסוס הנכון, ונוכל להמשיך הלאה״.

גיא טרח להנהן בראשו במקומות הנכונים. ואז שאל "בעל הבית רוצה גירוד חיצוני או חיטוט כללי?"

האיש המחוטט נתן בו מבט חקרני. "אם גירוד יספיק — זה יהיה טוב. אבל אם בעקבות הגירוד יתברר, שמתחת לפצע יש לנו מוגלה, אז אתה מחזיר ציוד. לבדך. הכול ייפול עליך. אנחנו נעלמים. ככה אנחנו משחקים, מותק שלי, אתה מכיר את הכללים״.

גיא ישב ללא ניע. "זו חשיבה של סנדק, שאול״.

העוזר נעץ בו עיניים מימיות, חסרות הבעה. "תעבוד בזהירות, גיא. בכפפות של משי. ברגש. בלי תקשורת. כבר עשית דברים דומים בעבר. לפני חמש שנים, עם האיש ההוא ממשרד האוצר. זה כלום בשבילך. שטויות. אל תדאג, לא, לא... המפכ"ל כבר ידאג להגיש את החשבונית לשר. גם הם יודעים, שאין אצלנו ארוחות חינם. אנחנו מאחוריך, גיא״.

״מזה בדיוק אני מוטרד, שאול", לחש גיא בקול מקפיא, והניח את ידו על כתפו של העוזר במחווה סמלית, כאילו הוא מבקש להביע את יחסו המסויג אל צרור המחמאות המהונדסות שהרעיפו עליו העוזר ושולחיו.

לפני שנפרדו לדרכם האזינו לשיחת הטלפון המוקלטת בין גונטר בראון לאברהם ברוש. שיחה קצרה, עניינית. שום דבר שעורר את סקרנותו, למעט שרבוב שמו של שגב, ושימוש סתמי, חסר הקשר, במונח הסתום - "חץ שבור".