שלושה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלושה
הוספה למועדפים

שלושה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יוני ברקאי

יוני ברקאי נולד בקיבוץ משמרות, אבל חי בתל אביב כבר מעל לחמישים שנה. בעל תואר שני בהתנהגות אירגונית מאוניברסיטת תל אביב. החל את קריירת הכתיבה שלו ככתב נוער ב"מעריב לנוער" ומאז לא הפסיק לכתוב. פרסם סיפורים ושירים בעיתונים שונים, ובאתרי כותבים באינטרנט - "לא יכול בלי לכתוב". המחבר מגדיר עצמו כאיש שאוהב בני-אדם ותמיד שמח להיכרויות ולחיבורים חדשים. בעל ניסיון רב בעבודה עם אנשים - כקצין בצבא, כיועץ אירגוני ומנחה סדנאות, וכמלווה קבוצות לחו"ל שהדריך עשרות טיולים והכשיר דורות של מלווים חדשים. הקים וניהל במשך שנים רבות את חברת "יוני הפקות פרסומיות בע"מ" לעיצוב תדמיתי, הפקות דפוס והוצאה לאור. מאז פרש לפנסיה מקדיש את רוב זמנו לכתיבה, לספורט ולטיולים.

תקציר

שׁלוֹשָׁה...
שלושה גברים בבית אחד. זה שנולד שם, ושניים שהוזמנו להתגורר איתו כל זמן שיחפצו בכך. האם תצליח הנוסחה, שהייתה נטולת נשים מלכתחילה, להמשיך ולתפקד גם אחרי שאלו חודרות למרקם חייהם?
שלושה חברים והמון זכרונות עבר, שצפים ועולים כל פעם מחדש – האם  תשרוד החברות  את כל אלה?
שלושה – מיקי תורג'מן, מהנדס העיר, שהצליח כנגד כל הסיכויים, ומוצא עצמו מסתכן שוב ושוב במלחמות לא לו; שרגא דנציגר, הקבלן פושט הרגל, שסודות העבר מאיימים על חייו; ודוקטור צימרינסקי, רופא ילדים בדימוס, שנסחף יחד עם שני דייריו במערבולת האירועים.
גבר אחד ושלוש נשים, וכולן אקסיות; וגבר אחד ושתי נשים במשולש יוצא דופן. וגבר אחד שמחפש אם אבודה בין שלוש אחיות חרדיות, וגורר למשימה הזו את כל הסובבים אותו.
שלושה – סיפור מרגש על מסע בלתי נלאה בחליפות הזמן וברחבי הארץ הזו, אבל גם בנבכי נשמותיהם של גיבורי הסיפור, המחפשים איש־איש  את האמת האישית שלו.
שלושה הוא סיפור רמתשרוני, עם ניחוחות של עיירה קטנה, שרוחשים בה סודות וקונפליקטים ללא סוף – בין שכונה מערבית שבֵעה לשכונת מורָשָה המקופחת, בין שומרי חוק לפורעיו, ואפילו בין אוהדים שרופים של "מכבי" ו"הפועל" התל-אביביות, עוד בטרם נולדה להם קבוצת כדורגל מהוללת משלהם.
שלושה הוא סיפור ישראלי כל־כך, קולח ומרתק, על אנשים כמוני וכמוך, שמותיר את הקורא בתחושה שאת רובם הוא כבר פגש או יפגוש מתישהו, בסוּפֶּר או בבית הקפה השכונתי, ואולי ביום־ההורים הבא בבית־הספר.
שׁלוֹשָׁה –
אתם מוזמנים להתרגש...

יהונתן - יוני ברקאי
נולד בקיבוץ משמרות, וכמו גיבורת ספרו נדד בילדותו - לבאר שבע, ומשם לחולון, ולתל אביב, בה בילה את רוב חייו הבוגרים. מגדיר עצמו "ישראלי-ציוני ותל אביבי בנשמה".
כותב משחר נעוריו. במשך שלוש שנים היה כתב-נוער פעיל ב"מעריב לנוער". מאוחר יותר פרסם כמה סיפורים קצרים בעיתון "את" ושירים וסיפורים רבים בפורומים שונים לכתיבה.
בעל תואר מוסמך (M.Sc.) בהתנהגות אירגונית מטעם אוניברסיטת תל אביב. עסק בייעוץ אירגוני, בליווי קבוצות לחו"ל, הקים וניהל את בית הספר המרכזי למלווי קבוצות לחו"ל. בשני העשורים האחרונים עוסק בהפקות דפוס והוצאה לאור ובייצוג תערוכות בינלאומיות בישראל.
זהו הספר השני שכתב, והראשון שיוצא לאור.

פרק ראשון

רֶבֶּקָה


דווקא הבוקר רֶבֶּקָה לא הגיעה. אני לבד בבית, ממתין לה שתגיע, מתכוון להסביר לה איפה כל דבר נמצא, ולהסתלק לעבודה. יום עמוס יש לי ואני לא יכול לחכות בלי סוף. אבל היא איננה. כבר הוצאתי את סנוּפּי לסיבוב, טיילנו רק בסביבת הבית שלא נחמיץ אותה – אבל כלום. גם בנַיָד שלה היא לא עונה, כאילו נמוגה ואיננה. סנופי מוביל אותי ברצועה עד לתחנה. חושים של כלב – אולי נראה אותה ברדתה מהאוטובוס שמגיע ממורָשָה, אבל אין כל סימן וזכר.
לפעמים אני חושב, מאיפה הן לוקחות, עוזרות הבית, את החוצפה הזו – לבקש חמישים שקל לשעה, ולפצוח את היום בקפה וסיגריה, עד שהיא "מתחברת לרוח הבית", ורק אחר כך, בלי למהר במיוחד, להתחיל לנקות. והזמן שלי מה אתו? אני עומד אובד עצות מול התחנה השוממת ומנסה לברר מתי מגיע האוטובוס הבא ממורשה, אבל איש אינו יודע. "לא משהו שאפשר לסמוך עליו במיוחד" מתריס לעברי הפנסיונר החביב שצועד במכנסיים קצרים ובגופייה בשבילֵי המושבה. ואני, לא נותר לי אלא להסכים, למשוך את סנופי קלות ברצועה, אות לכך שהרמנו דגל לבן ואנחנו חוזרים הביתה בידים ריקות.
לא פעם אני בוחן את הפנסיונרים האלה שצועדים באון, בשחרית הבוקר, ושואל את עצמי אם הם נמלטים מציפורני בת־זוגם, הפנסיונרית אף היא, שמציקה להם, או שמא אצים הם לסיֵם את הליכתם מהר ככל האפשר, ולשוב ולהסב עם אותה פנסיונרית לעוגת שמרים מעשה ידיה, ולקפה של עשר בגינה שמאחורי הבית. יש כמוהם בשפע בשבילי המושבה. אנשים שעשו לביתם, אפילו התעשרו, ואז נעזבו מילדיהם שהלכו איש־איש לדרכו, וכך נותרו זוג מבוגר בבית גדול, יש לומר אפילו גדול מדי, ועדיין מחזיקים בו בציפורניהם, ממאנים להיפרד.
"עד מתי תישארו פה, אבא?" שאלתי אותו יום אחד, כשהסבנו בגינה בשעת ערב מוקדמת, אחרי יום־העבודה שלי, ולפני שעת השינה שלו. והוא מביט בי במבטו הרציני והחודר, מכווץ גבותיו הלבנות זו לזו, ואז מחייך: "כשנחליט לעזוב נודיע לך. אני מבטיח שאתה תהיה הראשון לדעת". אחר כך הוא חוזר לבחוש את התה שלו, שני סוכר ופלח לימון, כרגיל, ונעטף הרהורים. "אני זוכר שעברנו הנה, שנה לפני שנולדת, שגם זה היה מזמן". עכשיו הוא מחזיר לי, לאמור, אני אמנם זקן אבל גם אתה כבר לא עלם עול־ימים. צודק. חמישים זה לא צחוק.
נזכרתי בשיחה ההיא בזמן הלוויה שלו, חודש בדיוק לאחר שנפגשנו לאותה כוס־התה של ערב בגינה. אהבתי אותו. איש גדול וחזק, פלאח בנשמה. עור צרוב שמש, ומצח לבן בקו הכובע האוסטרלי שתמיד חבש לראשו. כשנאספו כל מלוויו נקראתי לזהותו, שמא ייקבר, חלילה, מישהו אחר תחת המצבה של יהושע צימירינסקי. אז ראיתי בפעם האחרונה את מצחו הלבן, העיניים עצומות ושלווה גדולה נסוכה על פניו. לא יכולתי להתאפק ורכנתי לנשקו, אחר כך הנהנתי בראשי לאות אישור שאכן, זה אבי, ויצאתי החוצה לקהל הגדול שהמתין לי בבית־הקברות הישן של רמת השרון.
כולם מנחמים, ואתה מוצא עצמך בעמדת המחַזֵק והמעודד, ממש בהפוכה. "הוא מת כמו צדיק" אני אומר, "ישב ליד המיטה של אימא, ראו יחד טלוויזיה, ופתאום מת". אכן, מוות של צדיקים – משיבים הם לי, כולם פחות או יותר באותו הנוסח, מוצאים עצמם מעוּדָדים מהעובדה שאני מקבל את מותו בהשלמה ובשלוות נפש. "ומה יהיה עם אימא שלך עכשיו?" מתעניינים המקורבים, ואני מביט בה, אישה קטנה, בבגדים שחורים ובמטפחת לראשה, מכווצת בכיסא הגלגלים ששאלנו ב"יד שרה", לא מעכלת עדיין את האסון הגדול שנפל עליה כרעם ביום בהיר. "אני אדאג לה, יהיה בסדר". ואחר כך הם מתפזרים למכוניותיהם, נעלמים ומותירים אותנו לבד עם אימא: שלושה נכדים גדולים, וכַלָה שכבר איננה אשתי, ועדיין רואה עצמה מחויבת לגמרי לחמות שתמיד קיבלה אותה באהבה גדולה. חודשיים בלבד היא החזיקה מעמד עד שאיבדה לחלוטין כל רצון לחיות והצטרפה בנפש שוקקת לאבא באשר הוא.
וכך נותרתי אני בביתם הישן, רחב־הידים, לבדי, מודה לאל שנותרתי בן יחיד, ועל אבא שהיה נטוע עמוק בחלקת אדמתו, לא מעלה בדעתו למוכרה, ודאי שלא את הבית שבנה במו־ידיו, מקווה שחסכונותיו יעמדו לו לכל צרכיו באחרית ימיו. גלגולים רבים עבר הבית. תחילה היה זה מבנה חד־קומתי בן שלושה חדרים, בתוספת הול גדול בכניסה, וגינה רחבת ידיים מכל עבריו. אבא ואימא, שהגיעו לרמת השרון בסוף שנות הארבעים להגשים חלומם להיות עובדי אדמה, קיבלו שטח שהוקצה להם ברוחב־לב, ובלבד שיעַבּדוהו כשטח חקלאי, במו־ידיהם, ואם ירצו להיעזר בעובדי כפיים יהיו אלה רק עובדים עבריים. לימים, כשגדלתי, נוספה לבית עוד קומה, "שיהיה לאינגעלע מרחב משלו", כפי שאבא התבטא אז. אבא לא חסך, אולי מפני שקיווה שאחריי ייוולדו להם ילדים נוספים. הוא בנה שלושה חדרים מרווחים מעל לאלה הקיימים, וגם חדרי שירותים, ומרפסת רחבת ידיים הצופה אל שדות החסה והכרוב שגידל. כך הפך הבית הצנוע לאחת הווילות הדו־קומתיות הראשונות במושבה. אנשים היו באים להתבונן בפלא הזה – בית בן שתי קומות למשפחה אחת. "בשביל מה צריך כזה בית כשיש לך רק ילד אחד?" הם היו דנים בסוגיה, עומדים ומשתאים מול המבנה הצומח לגובה. תשובה של ממש לא סיפק להם אבא, וודאי שלא אימא, שהייתה עסוקה אז ימים ולילות בניהול בית־הספר היסודי הגדול והוותיק במושבה, שהיה גלגולו של ביה"ס הראשון שהקים יוסף קלמן, שבא עד אלינו ב־1927 מנס־ציונה הרחוקה להרביץ תורה ועבודה בדרדקי המקום.
לימים, כשנסתימו לימודי הרפואה, הסטאז' וההתמחות שלי, מכר אבא שני דונמים שהיו בקצה החלקה, וכבר הופשרו לבנייה, ובכסף שקיבל בנה לי קליניקה רחבת ידיים כהמשך למבנה שלהם. חדר גדול לִבנו הרופא, וחדר גדול לצדו לרופא נוסף, אם יגדל הביקוש לשירותיי ואזדקק למישהו מקצועי נוסף לצדי. בסמוך לשני אלה נבנו חדרי שירותים ומקלחת מרווחת, וגם חדר־המתנה גדול המפולש לגינה, מאפשר לנשים שהגיעו עם ילדיהן לטיפול אצל דוקטור צימרינסקי, להמתין עם הזאטוטים בדשא, עד שיגיע תורם להיכנס ולהיבדק. ברבות הימים נטשתי את עיסוקֵי הטיפול היום־יומי בחולים לטובת משרה נחשקת בחברת ביוטכנולגיה חדשה שהוקמה, ועסקה בין השאר בחיפוש אחר תחליפֵי הורמונים של גדילה לילדים.
אני חוזר עם סנופי, ומשחררו מיד אחרי שעברנו את קו השער בכניסה לחצר. הוא שועט קדימה כאחוז תזזית, משתעשע בכדור הצהוב שמצאתי עבורו לא מזמן, מכדרר ועוצר, מביט לעברי, כאילו מַשוויץ בביצועיו על המגרש, וחוזר להשתולל. "אני זז, סנופי" אני מודיע לו נחרצות, והוא מדלג לעברי, לקבל ליטוף של פרידה, ומלווה אותי במבטיו בצאתי מהחנייה, עד שהוא נעלם לי משדה הראייה.
את סנופי הביא לנו שרגא. כמעט שנה לאחר שכבר גרתי בבית הגדול בגפי, מארֵח לי מדי פעם חבֵרה ללילה, אם הביעה את רצונה להישאר ללון אתי – אירוע חריג לגמרי. לא רציתי להכניס אף אישה קבועה לחיי. לא בשלב זה. עוד טרם השתחררתי לגמרי מסימה, אבל בעיקר הפריעה לי בכך רוחם של אבא ואימא, ששרתה עדיין על הבית הגדול. עדיין הייתי מהלך לי שם, מצפה למצוא את אבא, יושב על כיסא־הנדנדה שלו בחצר, ממתין שאצא אליו עם העוגיות שאימא אפתה ואספר לו על עיסוקי החדש.
לא קל היה לו אחרי 15 שנים, שבהן היינו נפגשים יום־יום בחצר המשותפת לבית ולקליניקה. מעולם לא אמר לי זאת במפורש, אבל חשתי שהוא מאוכזב מכך שנטשתי את תפקיד הרופא המסורתי, לטובת מגדלים פורחים באוויר של היי־טק ביוטכנולוגי. "אתה לא מתגעגע קצת לילדים שהיית מטפל בהם?" היה שואל. כשעניתי לו שמיציתי והחלטתי ללכת לאתגרים חדשים, הוא ניסה לפתות אותי באיגוף ימני: "גם לא לאמהות הצעירות שהיו ממלאות את החצר שלנו כל יום?" חייכתי כממתיק סוד ועניתי לו: "גם לא לאמהות הצעירות, אבא. צעירות מהן יש לי בשפע בעבודה החדשה שלי". יותר לא שאל, אבל ידעתי שמעולם לא איבד את התקווה, שאשוב לקריירה הקודמת בקליניקה.
לאימא פחות התגעגעתי. אולי כי הייתה פחות נוכחת בחיי. תמיד הייתה עסוקה בילדים של אחרים. וגם תפקידה התובעני כמנהלת בית־ספר סחט ממנה אינספור שעות, בעבודה שלעולם אינה מסתימת. הערצתי אותה על היוזמה, החוכמה, הדבקות במטרה, והיכולת הבלתי מוגבלת להיות סמכותית ועם זאת אנושית ואהובה על כל הסובבים אותה. אימא קלאסית היא לא הייתה – זה, מן הסתם, המחיר שמשלמים הורים קרייריסטים בניסיון הבלתי אפשרי לתמרן בין עבודה תובענית למשפחה.
עם הזמן מצאתי עצמי נפגע בדיוק מאותו סינדרום, נע ונד בין הקליניקה והמשרה במחלקה האונקולוגית לילדים בבית־החולים שניידר. לא רוצה לוותר, לא פה ולא שם, ולפתע מגלה ששֶלי, בתי הבכורה, כבר מתגיסת לצבא, ועידן ושרון מתחילים ללמוד בתיכון. מתי כל זה קרה? איפה אני הייתי בכל הסרט הזה? ובאותה דרך, גם מאבד את סימה אהבת נעורי. היא, כנראה, אותתה לי שוב ושוב לעצור קצת, לנוח, להתרענן אתה יחד. ניסתה ליזום, להפתיע, לרַצות, וכמעט תמיד מצאה עצמה בפני שוקת שבורה של תורנויות, או מגֵפת אדמת שגדשה את הקליניקה. וכשכבר התפניתי מהיום־יום היה זה כמעט תמיד לטובת השתלמות כזו או אחרת בארץ או בחו"ל. כשאזרתי אומץ להכניס שינוי בחיי, ולנטוש את כל אלה לטובת משרה "נורמלית" יותר, היה זה מאוחר מדי. סימה עזבה אותי לטובת גבר אחר, לא צעיר או מוכשר ממני, אבל פנוי ונוכח יותר. שמעון קוראים לו.
"לעיתים אתה תוהה כמה עיוור יכול להיות בעל מאוהב" אני חולק תובנה עם שרגא, היושב מולי בכיסא־הנדנדה של אבא, במכנסיים קצרים ובגופיה לבנה. הוא ניכס לעצמו את הכיסא הזה מרגע שעבר להתגורר איתנו, ואני חיב לומר שלא אחת חשתי תחושת אי־נוחות בשל כך. נראה שהתחושה הזאת לא חלחלה בשום דרך לתודעתו.
שרגא מחייך. הוא היה כל כך הרבה פעמים בצד השני של המתרס. דון ז'ואן חסר מעצורים, וגרוע מזה – חסר כל עקרונות מוסר ובושה מכל סוג שהוא. "זה לא רק באהבה. זה כמעט בכל תחום. אתה שקוע כולך בעסק שלך, דוהר קדימה, טורח להצליח, ולפתע אתה מביט אחורה ומגלה שאתה לבד בקטר וכל הקרונות נעלמו. עובדים שבגדו באמונך, מתחרים שזינבו בך וגנבו את לקוחותיך מתחת לאפך, ספקים שמכרו למתחריך הרבה יותר בזול מאשר לך. בקיצור, אנחנו זקוקים לשוק חשמלי במתח גבוה, כדי לגלות מה באמת מצבנו בעולם הזה".
אני לא מתווכח. אני מבין ברפואה ובמדע כמו ששרגא מבין בעסקים. עד שנקלע למשבר הנוכחי, הוא היה מוכֵר וקונה, כל הזמן בתנועה. "בעסקים זה כמו בזירת איגרוף" הסביר לי פעם. "אתה חיב להיות בלתי מושג, בעמדת הגנה, ונכון לאתר את ההזדמנות למכה הבאה". זו גם הייתה תמצית חייו – עשה כמה מכות מוצלחות בהשקעות נדל"ן, מהן התעשר, אבל מנגד חטף כמה סנוקרות מהדהדות שעליהן לא הרחיב את הדיבור, שלא לדבר על שלושה סבבי נישואין שהסתימו לגביו על הקרשים, לאחר נוק־אאוט מהדהד. ולמרות היותו, כאמור, פלרטטן סדרתי, שנחלץ לא אחת מהסתבכויות רומנטיות חסרות היגיון, אהבתי אותו אהבה גדולה כחבר. תמיד שם, תמיד נחלץ לעזור, תמיד שמח להקשיב וליַעץ.
וכך, כשצץ הרעיון בראשי, היה ברור לי לגמרי ששרגא, שנותר כמעט בחוסר־כל לאחר סצנת הגירושין המכוערת שלו ממירי, יהיה המועמד הראוי לפנות אליו.
רֶבֶּקָה, דרך אגב, הגיעה למחרת היישר הביתה, שם פגשתי אותה לראשונה. מלמלה משהו על אירוע משפחתי שלא איפשר לה להגיע ביום האתמול, ואצה להכין לה קפה שחור חזק, כי בלי זה לא הולכת טוב הסיגריה שלפני העבודה. כעסתי ושתקתי. זו תובנה שכבר למדתי מזמן מסימה – עוזרת לא מרגיזים ובוודאי לא מפטרים, אלא אם כן הישגת מראש מישהי אחרת תחתיה.

יוני ברקאי

יוני ברקאי נולד בקיבוץ משמרות, אבל חי בתל אביב כבר מעל לחמישים שנה. בעל תואר שני בהתנהגות אירגונית מאוניברסיטת תל אביב. החל את קריירת הכתיבה שלו ככתב נוער ב"מעריב לנוער" ומאז לא הפסיק לכתוב. פרסם סיפורים ושירים בעיתונים שונים, ובאתרי כותבים באינטרנט - "לא יכול בלי לכתוב". המחבר מגדיר עצמו כאיש שאוהב בני-אדם ותמיד שמח להיכרויות ולחיבורים חדשים. בעל ניסיון רב בעבודה עם אנשים - כקצין בצבא, כיועץ אירגוני ומנחה סדנאות, וכמלווה קבוצות לחו"ל שהדריך עשרות טיולים והכשיר דורות של מלווים חדשים. הקים וניהל במשך שנים רבות את חברת "יוני הפקות פרסומיות בע"מ" לעיצוב תדמיתי, הפקות דפוס והוצאה לאור. מאז פרש לפנסיה מקדיש את רוב זמנו לכתיבה, לספורט ולטיולים.

עוד על הספר

שלושה יוני ברקאי

רֶבֶּקָה


דווקא הבוקר רֶבֶּקָה לא הגיעה. אני לבד בבית, ממתין לה שתגיע, מתכוון להסביר לה איפה כל דבר נמצא, ולהסתלק לעבודה. יום עמוס יש לי ואני לא יכול לחכות בלי סוף. אבל היא איננה. כבר הוצאתי את סנוּפּי לסיבוב, טיילנו רק בסביבת הבית שלא נחמיץ אותה – אבל כלום. גם בנַיָד שלה היא לא עונה, כאילו נמוגה ואיננה. סנופי מוביל אותי ברצועה עד לתחנה. חושים של כלב – אולי נראה אותה ברדתה מהאוטובוס שמגיע ממורָשָה, אבל אין כל סימן וזכר.
לפעמים אני חושב, מאיפה הן לוקחות, עוזרות הבית, את החוצפה הזו – לבקש חמישים שקל לשעה, ולפצוח את היום בקפה וסיגריה, עד שהיא "מתחברת לרוח הבית", ורק אחר כך, בלי למהר במיוחד, להתחיל לנקות. והזמן שלי מה אתו? אני עומד אובד עצות מול התחנה השוממת ומנסה לברר מתי מגיע האוטובוס הבא ממורשה, אבל איש אינו יודע. "לא משהו שאפשר לסמוך עליו במיוחד" מתריס לעברי הפנסיונר החביב שצועד במכנסיים קצרים ובגופייה בשבילֵי המושבה. ואני, לא נותר לי אלא להסכים, למשוך את סנופי קלות ברצועה, אות לכך שהרמנו דגל לבן ואנחנו חוזרים הביתה בידים ריקות.
לא פעם אני בוחן את הפנסיונרים האלה שצועדים באון, בשחרית הבוקר, ושואל את עצמי אם הם נמלטים מציפורני בת־זוגם, הפנסיונרית אף היא, שמציקה להם, או שמא אצים הם לסיֵם את הליכתם מהר ככל האפשר, ולשוב ולהסב עם אותה פנסיונרית לעוגת שמרים מעשה ידיה, ולקפה של עשר בגינה שמאחורי הבית. יש כמוהם בשפע בשבילי המושבה. אנשים שעשו לביתם, אפילו התעשרו, ואז נעזבו מילדיהם שהלכו איש־איש לדרכו, וכך נותרו זוג מבוגר בבית גדול, יש לומר אפילו גדול מדי, ועדיין מחזיקים בו בציפורניהם, ממאנים להיפרד.
"עד מתי תישארו פה, אבא?" שאלתי אותו יום אחד, כשהסבנו בגינה בשעת ערב מוקדמת, אחרי יום־העבודה שלי, ולפני שעת השינה שלו. והוא מביט בי במבטו הרציני והחודר, מכווץ גבותיו הלבנות זו לזו, ואז מחייך: "כשנחליט לעזוב נודיע לך. אני מבטיח שאתה תהיה הראשון לדעת". אחר כך הוא חוזר לבחוש את התה שלו, שני סוכר ופלח לימון, כרגיל, ונעטף הרהורים. "אני זוכר שעברנו הנה, שנה לפני שנולדת, שגם זה היה מזמן". עכשיו הוא מחזיר לי, לאמור, אני אמנם זקן אבל גם אתה כבר לא עלם עול־ימים. צודק. חמישים זה לא צחוק.
נזכרתי בשיחה ההיא בזמן הלוויה שלו, חודש בדיוק לאחר שנפגשנו לאותה כוס־התה של ערב בגינה. אהבתי אותו. איש גדול וחזק, פלאח בנשמה. עור צרוב שמש, ומצח לבן בקו הכובע האוסטרלי שתמיד חבש לראשו. כשנאספו כל מלוויו נקראתי לזהותו, שמא ייקבר, חלילה, מישהו אחר תחת המצבה של יהושע צימירינסקי. אז ראיתי בפעם האחרונה את מצחו הלבן, העיניים עצומות ושלווה גדולה נסוכה על פניו. לא יכולתי להתאפק ורכנתי לנשקו, אחר כך הנהנתי בראשי לאות אישור שאכן, זה אבי, ויצאתי החוצה לקהל הגדול שהמתין לי בבית־הקברות הישן של רמת השרון.
כולם מנחמים, ואתה מוצא עצמך בעמדת המחַזֵק והמעודד, ממש בהפוכה. "הוא מת כמו צדיק" אני אומר, "ישב ליד המיטה של אימא, ראו יחד טלוויזיה, ופתאום מת". אכן, מוות של צדיקים – משיבים הם לי, כולם פחות או יותר באותו הנוסח, מוצאים עצמם מעוּדָדים מהעובדה שאני מקבל את מותו בהשלמה ובשלוות נפש. "ומה יהיה עם אימא שלך עכשיו?" מתעניינים המקורבים, ואני מביט בה, אישה קטנה, בבגדים שחורים ובמטפחת לראשה, מכווצת בכיסא הגלגלים ששאלנו ב"יד שרה", לא מעכלת עדיין את האסון הגדול שנפל עליה כרעם ביום בהיר. "אני אדאג לה, יהיה בסדר". ואחר כך הם מתפזרים למכוניותיהם, נעלמים ומותירים אותנו לבד עם אימא: שלושה נכדים גדולים, וכַלָה שכבר איננה אשתי, ועדיין רואה עצמה מחויבת לגמרי לחמות שתמיד קיבלה אותה באהבה גדולה. חודשיים בלבד היא החזיקה מעמד עד שאיבדה לחלוטין כל רצון לחיות והצטרפה בנפש שוקקת לאבא באשר הוא.
וכך נותרתי אני בביתם הישן, רחב־הידים, לבדי, מודה לאל שנותרתי בן יחיד, ועל אבא שהיה נטוע עמוק בחלקת אדמתו, לא מעלה בדעתו למוכרה, ודאי שלא את הבית שבנה במו־ידיו, מקווה שחסכונותיו יעמדו לו לכל צרכיו באחרית ימיו. גלגולים רבים עבר הבית. תחילה היה זה מבנה חד־קומתי בן שלושה חדרים, בתוספת הול גדול בכניסה, וגינה רחבת ידיים מכל עבריו. אבא ואימא, שהגיעו לרמת השרון בסוף שנות הארבעים להגשים חלומם להיות עובדי אדמה, קיבלו שטח שהוקצה להם ברוחב־לב, ובלבד שיעַבּדוהו כשטח חקלאי, במו־ידיהם, ואם ירצו להיעזר בעובדי כפיים יהיו אלה רק עובדים עבריים. לימים, כשגדלתי, נוספה לבית עוד קומה, "שיהיה לאינגעלע מרחב משלו", כפי שאבא התבטא אז. אבא לא חסך, אולי מפני שקיווה שאחריי ייוולדו להם ילדים נוספים. הוא בנה שלושה חדרים מרווחים מעל לאלה הקיימים, וגם חדרי שירותים, ומרפסת רחבת ידיים הצופה אל שדות החסה והכרוב שגידל. כך הפך הבית הצנוע לאחת הווילות הדו־קומתיות הראשונות במושבה. אנשים היו באים להתבונן בפלא הזה – בית בן שתי קומות למשפחה אחת. "בשביל מה צריך כזה בית כשיש לך רק ילד אחד?" הם היו דנים בסוגיה, עומדים ומשתאים מול המבנה הצומח לגובה. תשובה של ממש לא סיפק להם אבא, וודאי שלא אימא, שהייתה עסוקה אז ימים ולילות בניהול בית־הספר היסודי הגדול והוותיק במושבה, שהיה גלגולו של ביה"ס הראשון שהקים יוסף קלמן, שבא עד אלינו ב־1927 מנס־ציונה הרחוקה להרביץ תורה ועבודה בדרדקי המקום.
לימים, כשנסתימו לימודי הרפואה, הסטאז' וההתמחות שלי, מכר אבא שני דונמים שהיו בקצה החלקה, וכבר הופשרו לבנייה, ובכסף שקיבל בנה לי קליניקה רחבת ידיים כהמשך למבנה שלהם. חדר גדול לִבנו הרופא, וחדר גדול לצדו לרופא נוסף, אם יגדל הביקוש לשירותיי ואזדקק למישהו מקצועי נוסף לצדי. בסמוך לשני אלה נבנו חדרי שירותים ומקלחת מרווחת, וגם חדר־המתנה גדול המפולש לגינה, מאפשר לנשים שהגיעו עם ילדיהן לטיפול אצל דוקטור צימרינסקי, להמתין עם הזאטוטים בדשא, עד שיגיע תורם להיכנס ולהיבדק. ברבות הימים נטשתי את עיסוקֵי הטיפול היום־יומי בחולים לטובת משרה נחשקת בחברת ביוטכנולגיה חדשה שהוקמה, ועסקה בין השאר בחיפוש אחר תחליפֵי הורמונים של גדילה לילדים.
אני חוזר עם סנופי, ומשחררו מיד אחרי שעברנו את קו השער בכניסה לחצר. הוא שועט קדימה כאחוז תזזית, משתעשע בכדור הצהוב שמצאתי עבורו לא מזמן, מכדרר ועוצר, מביט לעברי, כאילו מַשוויץ בביצועיו על המגרש, וחוזר להשתולל. "אני זז, סנופי" אני מודיע לו נחרצות, והוא מדלג לעברי, לקבל ליטוף של פרידה, ומלווה אותי במבטיו בצאתי מהחנייה, עד שהוא נעלם לי משדה הראייה.
את סנופי הביא לנו שרגא. כמעט שנה לאחר שכבר גרתי בבית הגדול בגפי, מארֵח לי מדי פעם חבֵרה ללילה, אם הביעה את רצונה להישאר ללון אתי – אירוע חריג לגמרי. לא רציתי להכניס אף אישה קבועה לחיי. לא בשלב זה. עוד טרם השתחררתי לגמרי מסימה, אבל בעיקר הפריעה לי בכך רוחם של אבא ואימא, ששרתה עדיין על הבית הגדול. עדיין הייתי מהלך לי שם, מצפה למצוא את אבא, יושב על כיסא־הנדנדה שלו בחצר, ממתין שאצא אליו עם העוגיות שאימא אפתה ואספר לו על עיסוקי החדש.
לא קל היה לו אחרי 15 שנים, שבהן היינו נפגשים יום־יום בחצר המשותפת לבית ולקליניקה. מעולם לא אמר לי זאת במפורש, אבל חשתי שהוא מאוכזב מכך שנטשתי את תפקיד הרופא המסורתי, לטובת מגדלים פורחים באוויר של היי־טק ביוטכנולוגי. "אתה לא מתגעגע קצת לילדים שהיית מטפל בהם?" היה שואל. כשעניתי לו שמיציתי והחלטתי ללכת לאתגרים חדשים, הוא ניסה לפתות אותי באיגוף ימני: "גם לא לאמהות הצעירות שהיו ממלאות את החצר שלנו כל יום?" חייכתי כממתיק סוד ועניתי לו: "גם לא לאמהות הצעירות, אבא. צעירות מהן יש לי בשפע בעבודה החדשה שלי". יותר לא שאל, אבל ידעתי שמעולם לא איבד את התקווה, שאשוב לקריירה הקודמת בקליניקה.
לאימא פחות התגעגעתי. אולי כי הייתה פחות נוכחת בחיי. תמיד הייתה עסוקה בילדים של אחרים. וגם תפקידה התובעני כמנהלת בית־ספר סחט ממנה אינספור שעות, בעבודה שלעולם אינה מסתימת. הערצתי אותה על היוזמה, החוכמה, הדבקות במטרה, והיכולת הבלתי מוגבלת להיות סמכותית ועם זאת אנושית ואהובה על כל הסובבים אותה. אימא קלאסית היא לא הייתה – זה, מן הסתם, המחיר שמשלמים הורים קרייריסטים בניסיון הבלתי אפשרי לתמרן בין עבודה תובענית למשפחה.
עם הזמן מצאתי עצמי נפגע בדיוק מאותו סינדרום, נע ונד בין הקליניקה והמשרה במחלקה האונקולוגית לילדים בבית־החולים שניידר. לא רוצה לוותר, לא פה ולא שם, ולפתע מגלה ששֶלי, בתי הבכורה, כבר מתגיסת לצבא, ועידן ושרון מתחילים ללמוד בתיכון. מתי כל זה קרה? איפה אני הייתי בכל הסרט הזה? ובאותה דרך, גם מאבד את סימה אהבת נעורי. היא, כנראה, אותתה לי שוב ושוב לעצור קצת, לנוח, להתרענן אתה יחד. ניסתה ליזום, להפתיע, לרַצות, וכמעט תמיד מצאה עצמה בפני שוקת שבורה של תורנויות, או מגֵפת אדמת שגדשה את הקליניקה. וכשכבר התפניתי מהיום־יום היה זה כמעט תמיד לטובת השתלמות כזו או אחרת בארץ או בחו"ל. כשאזרתי אומץ להכניס שינוי בחיי, ולנטוש את כל אלה לטובת משרה "נורמלית" יותר, היה זה מאוחר מדי. סימה עזבה אותי לטובת גבר אחר, לא צעיר או מוכשר ממני, אבל פנוי ונוכח יותר. שמעון קוראים לו.
"לעיתים אתה תוהה כמה עיוור יכול להיות בעל מאוהב" אני חולק תובנה עם שרגא, היושב מולי בכיסא־הנדנדה של אבא, במכנסיים קצרים ובגופיה לבנה. הוא ניכס לעצמו את הכיסא הזה מרגע שעבר להתגורר איתנו, ואני חיב לומר שלא אחת חשתי תחושת אי־נוחות בשל כך. נראה שהתחושה הזאת לא חלחלה בשום דרך לתודעתו.
שרגא מחייך. הוא היה כל כך הרבה פעמים בצד השני של המתרס. דון ז'ואן חסר מעצורים, וגרוע מזה – חסר כל עקרונות מוסר ובושה מכל סוג שהוא. "זה לא רק באהבה. זה כמעט בכל תחום. אתה שקוע כולך בעסק שלך, דוהר קדימה, טורח להצליח, ולפתע אתה מביט אחורה ומגלה שאתה לבד בקטר וכל הקרונות נעלמו. עובדים שבגדו באמונך, מתחרים שזינבו בך וגנבו את לקוחותיך מתחת לאפך, ספקים שמכרו למתחריך הרבה יותר בזול מאשר לך. בקיצור, אנחנו זקוקים לשוק חשמלי במתח גבוה, כדי לגלות מה באמת מצבנו בעולם הזה".
אני לא מתווכח. אני מבין ברפואה ובמדע כמו ששרגא מבין בעסקים. עד שנקלע למשבר הנוכחי, הוא היה מוכֵר וקונה, כל הזמן בתנועה. "בעסקים זה כמו בזירת איגרוף" הסביר לי פעם. "אתה חיב להיות בלתי מושג, בעמדת הגנה, ונכון לאתר את ההזדמנות למכה הבאה". זו גם הייתה תמצית חייו – עשה כמה מכות מוצלחות בהשקעות נדל"ן, מהן התעשר, אבל מנגד חטף כמה סנוקרות מהדהדות שעליהן לא הרחיב את הדיבור, שלא לדבר על שלושה סבבי נישואין שהסתימו לגביו על הקרשים, לאחר נוק־אאוט מהדהד. ולמרות היותו, כאמור, פלרטטן סדרתי, שנחלץ לא אחת מהסתבכויות רומנטיות חסרות היגיון, אהבתי אותו אהבה גדולה כחבר. תמיד שם, תמיד נחלץ לעזור, תמיד שמח להקשיב וליַעץ.
וכך, כשצץ הרעיון בראשי, היה ברור לי לגמרי ששרגא, שנותר כמעט בחוסר־כל לאחר סצנת הגירושין המכוערת שלו ממירי, יהיה המועמד הראוי לפנות אליו.
רֶבֶּקָה, דרך אגב, הגיעה למחרת היישר הביתה, שם פגשתי אותה לראשונה. מלמלה משהו על אירוע משפחתי שלא איפשר לה להגיע ביום האתמול, ואצה להכין לה קפה שחור חזק, כי בלי זה לא הולכת טוב הסיגריה שלפני העבודה. כעסתי ושתקתי. זו תובנה שכבר למדתי מזמן מסימה – עוזרת לא מרגיזים ובוודאי לא מפטרים, אלא אם כן הישגת מראש מישהי אחרת תחתיה.