יד כותבת

"שניה, חייבת לרחוץ ידיים," היא ירתה אליו מן הכניסה. הוא נפנה מצג המחשב, חיוך בעיניו.

"קרתה לי תקרית," אמרה כששבה ונכנסה ועמדה, כעת קרובה, לפני שהספיק לשאול איך היה וכו'. היא התיישבה על הספה, עדיין במעיל (שעיר, אפור, דומה במקצת לכלב זקן). הוא התיישב לצדה.

עכשיו.

"אם מוכרחים לתמצת את מה שקרה," אמרה, "קרה שגבר זר נגע בי."

זהו. הפצצה הוטלה. היא הביטה בו, ובעצמה נבהלה מן האפקט של ארבע המילים הללו – גבר, זר, נגע, בי. העולם המוכר שהיו פניו נרעד. "אבל זה לגמרי לא מה שאתה חושב," מיהרה להוסיף. "לא הייתי צריכה להשתמש במילים האלה. הן חזקות מדי. הן... מדוייקות ומשקרות."

"אני לא מבין."

"שניה."

"לא. רגע. מישהו. גבר," גם הוא הגה את המילים אחת אחת, כאילו כעת גם הוא מפרק מטען נפיץ, "נגע בך."

"כן. אבל זה באמת שום כלום. בכף היד." כמו מה זה נשמע? דיווח על פציעה קלה.

"אז למה את מספרת לי את זה? למה רצת לרחוץ ידיים?"

"כי נגעלתי. רציתי לשטוף את זה מעלי. אני אסביר לך. שנייה. אחליף בגדים."

"עכשיו?"

"אמרתי לך. זה כלום."