אני ואלוהים שותפים מלאים

- פתיח -

במהלך חיי יצא לי להתחבט הרבה בשאלות: כמה באמת מוטל על כתפיי בעולם הזה, מה נמצא בשליטתי, על מה אני יכול להשפיע, ומה מתוך כל זה אני צריך להשאיר לאלוהים? מהו בכלל מזל? האם מדובר במשהו מקרי או שזה חלק מהגורל שלי, מהדרך שלי? בחיים לא הכול בשליטתנו, לא משנה איך נהפוך את זה, אבל גם לא הכול בשליטתו של אלוהים. לא בגלל שהוא לא יכול, אלא בגלל שהוא משאיר לנו את זכות הבחירה ואת ההשתדלות עצמה. אחרת, מהו כבר תפקידנו בעולם הזה? אפשר לחשוב שהכול בידי שמיים, ולא משנה מה נעשה, גורלנו בידיו. מנגד, אפשר לחשוב שהכול בידיים שלנו, וככל שנתאמץ יותר, נלמד יותר, נשתדל יותר, כך נצליח יותר. וכן, למזל יש פה תפקיד חשוב.

כיום יש לי שותף, ואני משתף אותו בכול. אני סומך עליו ומכבד אותו, ולפעמים אני גם קצת כועס עליו. אכפת לי ממנו ואכפת לו ממני. אני מחויב לומר לו תמיד את האמת, והוא תמיד רוצה בטובתי גם אם זה לא נראה כך לפעמים. אני רוצה שלשנינו יהיה טוב יחד. אני מאמין שכל מה שהוא עושה בשבילי זה בגלל שהוא אוהב אותי. הוא לא תמיד עושה לי את החיים קלים אבל מה לעשות, אני אוהב אתגרים! הוא שותף איתי בהחלטות, בקשיים, ברגעי האושר, בכעסים ובפחדים.

בחרתי לכתוב את הספר: “אני ואלוהים שותפים מלאים” כדי לשתף אתכם בדרך שלי, במסע הייחודי שעברתי ובתובנות שלמדתי – שסייעו לי להבין למה הדברים קרו, למה דווקא לי, דווקא בזמן ההוא.

כשהבנתי שאני ואלוהים שותפים מלאים – רק אז השתנו לי החיים.

- נס אישי -

את הסיפור הבא סיפרתי מעט מאוד פעמים, והיה זה אירוע מכונן בחיי. לפני עשרים ושתיים שנה, חברי היקר עומרי ז"ל ואני עשינו קורס טיס פרטי. הייתי אז בן 26. קיבלנו את הרישיון המיוחל וטסנו הרבה ביחד. אהבנו להתחלף בתפקידים, פעם אני כטייס ועומרי כטייס משנה ובחזור התחלפנו. באחת הטיסות שלנו המראנו מגואטמלה סיטי לשדה התעופה הבינלאומי בפלורס, השוכן בלב הג'ונגלים בצפון המדינה. מייד לאחר הנחיתה השמיים התמלאו עננים, החל לרדת גשם ונקלענו למזג אוויר סוער. אינני יודע מה גרם לנו לקחת את ההחלטה הזאת, אבל במקום להישאר בפלורס ולטוס חזרה למוחרת הגשנו במהרה תוכנית טיסה חזרה לגואטמלה סיטי. הנענו את המטוס והמראנו לדרכנו. מייד לאחר ההמראה מצאנו את עצמנו נאבקים במשך דקות ארוכות עם מזג האוויר הקשה. הראות לקויה מבעד לחלון, רוח חזקה חובטת בנו, כיסי אוויר מטלטלים אותנו. לא חוויית טיסה נעימה, בלשון המעטה. במקום לעשות אחורה פנה ולחזור על עקבותינו, קיבלנו החלטה שגויה והמשכנו לטוס. נכנסנו לענן שנקרא קומולוס נימבוס, אחד מסוגי העננים המסוכנים ביותר באטמוספירה. הוא מוכר כענן סופת רעמים והוא מאוד לא חביב על טייסים. אנחנו ממשיכים לטפס מעלה, מעריכים שניתן לחצות את מזג האוויר הקשה בגובה עשרת אלפים רגל ולטוס מעל העננים, ולכן המשכנו לפי התוכנית המקורית. בשלב מסוים אנחנו מתחילים לאבד שליטה על המטוס ונאבקים עם הענן הנוראי הזה ועם מזג האוויר הסוער במטרה לייצב את המטוס. מנסים לייצב ימינה והמטוס פונה שמאלה, מנסים לנסוק מעלה והוא צולל בחוזקה מטה. בשלב הזה החלטנו להסתובב ולטוס חזרה לעבר שדה התעופה בפלורס, אך זה היה מאוחר מדי. איבדנו שליטה על המטוס. הרגשנו כמו בסערה בים, מנסים להיאבק בגלים חזקים באפיסת כוחות – ללא שום סיכוי. אנחנו בגובה רב ואין אף אחד שיעזור לנו. זה רק אנחנו, המטוס ואלוהים. המכשירים מצפצפים בעוצמה ומתריעים לנו שאנחנו מזדקרים מעלה, ואחר כך צוללים מטה בספירלה. מכשיר הקשר עובד ללא הפסקה, מגדל הפיקוח קורא לנו, אבל אנחנו עסוקים בלהילחם על חיינו. לפתע הגיע משב רוח עוצמתי בתוך הענן והפך את המטוס. בנקודה זו איננו רואים את האופק, אבל המכשירים מאותתים לנו שאנחנו הפוכים! הרגשנו שאנחנו נתלים על חגורות הבטיחות, ובאותו הרגע אנחנו למעשה בחוסר שליטה מוחלט. אני מסתכל על עומרי וצועק "אנחנו הפוכים!" לא ידענו מה לעשות, זוהי לא תרגולת שלומדים בקורס טיס. ניסינו לתמרן עם הסטיק ולהחזיר את המטוס למצב מאוזן, אך מערבולת האוויר הייתה כה עוצמתית ולא השאירה לנו שום סיכוי. הסתכלנו זה על זה ולא היינו צריכים לומר מילה כדי להבין באיזו סיטואציה קשה אנחנו נמצאים. כעת, כשאנחנו הפוכים ובמזג אוויר סוער, כמעט בלתי־אפשרי לאזן את המטוס. הפעם אנחנו מושכים יחד את הסטיק בעוצמה בניסיון נוסף לייצב את המטוס, אך המשיכה שלנו חזקה מדי וגורמת למטוס להזדקר שוב בתוך הענן, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו הפוכים. הרגשנו אבודים. הענן הזה חזק מאיתנו. לא משנה מה נעשה ואיך נפעל הוא ינצח אותנו. ברגע הזה הבנו שאנחנו הולכים למות. שוב אנחנו צוללים מטה במהירות אדירה. אל תשאלו אותי איך הכנפיים לא נשברו, כנראה נס משמיים – פשוטו כמשמעו. הרגשנו שאנחנו נתלשים מחגורות הבטיחות. מכסה המנוע נפתח מעוצמת הרוח ופקק מכל השמן השתחרר מכוח הג'י האדיר שהופעל על המטוס. כל שמשת המטוס מכוסה כעת בשמן שחור ואיננו רואים דבר. אך נראה שזאת הייתה הבעיה הכי קטנה שלנו, כי מייד לאחר מכן התחילה תקלת חשמל. כל המכשירים פשוט כבו להם ברגע. מכשיר הקשר נדם, ושרר מן שקט מדומה שכזה, המרמז לנו שבעוד רגע הכול נגמר. אנחנו צוללים במהירות מטה עד שברגע אחד אנו מגיחים החוצה מהענן ורואים שהקרקע מתקרבת אלינו במהירות! עניין של שניות ספורות עד שנתרסק בעוצמה! אנחנו טסים במהירות אדירה לעבר צמרות העצים, עומדים לקראת התנגשות. באותו הרגע, האינסטינקט המיידי שלי היה למשוך את הסטיק בחוזקה כדי לגרום למטוס לנסוק מעלה, אך האינסטינקט של עומרי היה בדיוק הפוך משלי, והוא דחף את הסטיק פנימה, ממש לכיוון העצים, כדי לגרום למטוס להרוויח עילוי. לא אכנס לפיזיקה מאחורי הדברים, אבל נוצר מצב שבו הסטיק פשוט "נתקע" לו באמצע. בין המשיכה שלי לדחיפה של עומרי נוצר איזון מושלם שאני קורא לו "האיזון האלוהי" – איזון שגרם למטוס לטוס בדיוק במהירות, בגובה ובזווית המדויקים כדי להתחמק מפגיעה ישירה בעצים! התגובה של עומרי הייתה מנוגדת לכל אינסטינקט הגיוני, אך בדיעבד זאת הייתה הפעולה הנכונה. אם שנינו היינו מושכים יחד את הסטיק, המטוס היה מזדקר והיינו מתרסקים בוודאות. כמעט שפשפנו את צמרות העצים ובשארית כוחותינו הצלחנו בדרך נס לייצב את המטוס. הענן פשוט פלט אותנו החוצה, וכעת אנחנו מתחת לגובה העננים. לרגע נשמנו לרווחה, אבל זה עדיין לא נגמר. אנחנו עדיין צריכים לנווט את עצמנו לכיוון שדה התעופה בפלורס במזג אוויר סוער, בגובה נמוך מאוד, ללא תקשורת וללא מכשירים, עם מעט השמן שעוד נשאר לנו. טסנו נמוך, ממש בתוך הוואדיות, קצת מעל קווי החשמל, כדי להבטיח שלענן ההוא אנחנו לא נכנסים חזרה ויהי מה. עומרי הוציא מהתיק ג'י-פי-אס חירום וניווט אותנו מעל גובה הכביש לכיוון שדה התעופה. אנחנו כמעט לא רואים כלום מבעד לשמשה הקדמית בגלל כתם השמן. הצלחנו להגיע מעל המנחת וכעת היה עלינו לסמן למגדל הפיקוח בעזרת הכנפיים שאנו עומדים לבצע נחיתת חירום. כל אותו זמן אנחנו טסים במלוא הגז קדימה כדי לוודא שהמנוע ימשיך לעבוד. נחתנו במהירות מקסימלית, ומגדל הפיקוח שיגר לעברנו את כוחות הכיבוי וההצלה. מייד לאחר נגיעת הגלגלים על המסלול משכתי את המצערת לאחור והמנוע פשוט שבק חיים. אנחנו על הקרקע, אנחנו בחיים! הכבאיות מתקרבות אלינו במהירות עם הזרנוקים מכוונים לעברנו. עומרי פתח את דלת המטוס במהירות וסימן לכבאיות לא להתיז עלינו קצף כיבוי. זהו, האירוע הסתיים. ללא ספק היו אלו הדקות הקשות והמטלטלות ביותר שחווינו בחיינו. הסתכלנו זה על זה ולא היינו צריכים לומר מילה כדי להבין מה עברנו, אבל לא באמת הבנו מה עבר עלינו.

הצוות הטכני הגיע לחלץ את המטוס ממסלול ההמראה, ואנחנו כבר עשינו את דרכנו למשרדי שדה התעופה. לאחר תחקיר קצר עלינו על מונית לכיוון העיר הקרובה, נכנסנו לבית מלון והתחלנו לנסות לעכל את מה שאירע לנו. היינו אפופי אדרנלין ולא הצלחנו לחשוב בראש צלול. בערב, כשהאדרנלין התפוגג מעט יצאנו לאכול במסעדה, רצינו לחגוג את החיים, אך בקושי הצלחנו לחייך. רצינו לדבר על מה שקרה אך המילים פשוט לא יצאו מגרוננו. לא היינו צריכים לומר מילה, רק הסתכלנו זה על זה והבנו שקרה לנו נס אדיר. במשך שנים לאחר מכן כמעט לא דיברנו עם אנשים אחרים על מה שאירע לנו, רק בינינו. אני לא יודע לומר למה, אולי הרגשנו שזה היה הרגע הפרטי שלנו. למוחרת טסנו חזרה לגואטמלה סיטי בטיסה מסחרית וניסינו לחזור לשגרה לאט־לאט. במועדון הטיס שלנו ניסינו לשחזר את האירוע בסימולטור עשרות פעמים, עם אותם התנאים בדיוק. אותם גבהים, אותן מהירויות, אותן זוויות, אותם כוחות ג'י, אך כל פעם ריסקנו את המטוס מחדש. הבנו שהיה זה בלתי־אפשרי לשרוד אירוע כזה בלי עזרה מלמעלה. במשך שנים לאחר מכן צפינו בתחקירי תאונות תעופה מכל העולם וניתחנו אותם. אומנם נתקלנו באירועים דומים לזה שחווינו, אך באף אחד מהם הטייסים לא שרדו כדי לספר את מה שאירע להם.

באותה שנייה שבה הגחנו החוצה מהענן במהירות עצומה, עומרי הציל את חיינו כשקיבל את ההחלטה לדחוף את הסטיק בחוזקה לכיוון העצים. בקלות רבה הוא יכול היה למשוך אותו כלפי מעלה יחד איתי, ואז היינו מוצאים את מותנו.

עומרי, דיברנו על זה המון אבל אגיד זאת שוב, אני חייב לך את חיי. הצלת אותנו באותו יום, ובזכותך אני עומד פה ומספר את הסיפור. לא אשכח לך את זה לעולם.

לזכרו של עומרי עמירן.

1. הדרך שלי עם אלוהים

הסיפור שלי מתחיל לפני שנים רבות. אני מגיע מבית חילוני “חרדי” (או במילים אחרות, חילוני עד מאוד), שבו לא הייתה לי זיקה לדת בשום אופן ולא התחנכתי על יסודות האמונה. היום, בעודי כותב את הספר, אינני אדם דתי, אך מאוד מאמין ורוחני.

בתחילת שנות העשרים לחיי עברתי לחיות בגואטמלה בעקבות הזדמנות לעבודה חדשה. היציאה מן הארץ והמעבר למדינה אחרת גרמו לי להתנתק מהקיבעון המחשבתי שאליו הורגלתי במשך שנים, והדבר הראשון שלמדתי לעשות היה להיפתח ולהקשיב, ממש כמו תינוק שמתחיל ללכת. זה לא היה קל או מובן מאליו, שכן מדוע שאקשיב אם אני חושב שאני יודע הכול או בגלל שאני סבור כי הדעה שלי היא הנכונה? ישנו מין מחסום שכלי ורגשי כלשהו בלפרק מוסכמות. מדוע אני מספר את כל זה? משום ששם בגואטמלה התחיל המסע שלי עם אלוהים. כן, עוד לפני שבכלל האמנתי שהוא קיים. בספר זה לא אנסה לשכנע אתכם שאלוהים קיים. כל אחד מאיתנו יכול לבחור אם להאמין או לא. בעיניי מספיק לראות את נפלאות גוף האדם כדי להבין שיש יוצר ליצירה המופלאה הזאת שהיא כל עולמנו. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לשיעורי קבלה, לא בגלל שחפצה נפשי בלחזור בתשובה, אלא מתוך עניין וסקרנות לשמוע על מה בכלל מדובר. לאחר שהשתכנעתי שיש בורא לעולם, לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מדעית, והוקסמתי ממגוון קסמי הבריאה, חשבתי לעצמי טוב, אנחנו פה, אבל לשם מה? מה תפקידנו ומה מצופה מאיתנו? ואלו שאלות שמעסיקות אותי עד היום. המסע שלי עם אלוהים לא התחיל ביום אחד. היה זה תהליך ארוך שבו שאלתי את עצמי מדי יום אם אני ערוך ומוכן להתחיל לעשות שינוי בחיי. לא יצאתי למסע הזה מתוך ידיעה או מטרה ברורה מה אפגוש בדרך, ומה חפצה נפשי לשנות בכלל. לא ידעתי כמה קשה יהיה המסע הזה ואם בכלל אעמוד בכל האתגרים במהלכו. פשוט צעדתי צעד ראשון – צעד קטן, אך גדול ומשמעותי עבורי.

- שותפות -

בוקר אחד התעוררתי והחלטתי להקים עסק. אומנם חשבתי לעצמי שמוטב יהיה לי לצרף שותף, אך לא לפני ששאלתי את עצמי מדוע אני בכלל צריך שותף, שהרי אני יכול להסתדר בעצמי בלי הצורך לשתף מישהו בכל מעשיי והחלטותיי ובלי לחלק את רווחיי. אז למה אני צריך שותף? העולם שלנו בנוי על עקרון הזוגיות. דרושים זכר ונקבה לרבייה, זוג אוזניים וזוג רגליים לשיווי משקל, ואפילו המוח והלב מאזנים זה את זה ויוצרים זוג – שכל ורגש. השותפות גורמת לנו לחשוב ולפעול באופן שקול יותר ומאוזן יותר. וגם על האדם הראשון נאמר: “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב, יח). מדובר כמובן על בת הזוג, אך בעיניי, מעבר לזוגיות המאפיינת את בני האדם כיצורים חברתיים, אנו צריכים להבין שהשותף הראשון בחיינו הוא דווקא אלוהים. ויש לנו איתו מערכת יחסים מורכבת.

רגע אחד אני יכול לכעוס עליו, וברגע הבא להפוך אסיר תודה. אני יכול להתאכזב, ודקה לאחר מכן להבין שלא הייתי צריך, ולהתחרט על מעשיי. וכך קורה בדיוק גם בעסק – שותפים צריכים להיות יחד בטוב וברע, כשהעסק נוסק וגם כשהוא דועך, וכן בקבלת החלטות הרות גורל, בעניינים יום־יומיים, בהצלחות ובכישלונות.

כשקורה לי משהו טוב בחיי, מהו הדבר הראשון שאני אומר? תודה לאל! כן, כשאני רוצה להודות, אני יודע היכן נמצאת הכתובת. אך מה קורה כשדברים לא הולכים בדיוק לפי התוכנית שלי, כשלא התקבלתי למשרה שרציתי, כשאני לא מצליח למצוא את בת הזוג המיוחלת ועוד? התוצאה היא בדרך כלל כעס או אכזבה. אבל ממה אני בעצם מאוכזב, שהדברים לא קרו לפי התוכניות שלי? ומי אמר שהתוכניות האלו הן הנכונות עבורי? האם במקרה הזה אני אומר לאלוהים שאני כועס עליו או מאוכזב ממנו? מממ, אולי, לפעמים... אבל למה בעצם? אולי זה כי אינני חושב שאני יכול להרשות לעצמי לומר זאת, ובמקום זה פשוט לקחת צעד אחורה, צעד שמתבטא בהיחלשות האמונה שלי.

נחזור לעניין העסק. מה קורה כשאני כועס על השותף שלי, על כך שלא התייעץ איתי לגבי עניין כלשהו? במקרה כזה יש לי בעצם שתי אפשרויות: לומר לו זאת בפניו, או לקחת צעד אחורה ולגרום לו להבין בעצמו את אשר מעיב על ליבי. נאמר שבחרתי באפשרות השנייה, והחלטתי להתעלם משותפי. כעת גם בפניו עומדות שתי אפשרויות: להתעלם ממני בחזרה או לנסות לזעזע אותי כדי לתפוס את תשומת ליבי. ההבדל בין שותף בשר ודם לבין שותפי לחיים, אלוהים, הוא שהשני יודע תמיד מה נכון בשבילי ובשביל העסק שלי שנקרא חיי. לפעמים הוא בוחר לזעזע אותי, אך לעולם אינו מתעלם ממני, למרות שלפעמים זה נראה כך. כשאני לוקח צעד אחורה בסיטואציה מסוימת, אני בעצם אומר לאלוהים: “תודה, אך מפה אסתדר לבד”. התשובה שאני מקבל היא: “אין שום בעיה, אך דע לך שאם בכל זאת תבחר להשתמש בשירותיי, אני כאן לרשותך”. כשאני נתקל בבעיה מסוימת בעסק, למשל אם לא הבנתי פרט קטן בתוכנית העסקית או כשאני זקוק לעזרה בשיחה עם לקוח, אני פונה לשותף שלי לקבלת עזרה. הוא לעולם לא יגיד לי לא, ולא ינסה לחנך אותי או ללמד אותי לקח כלשהו. השותף שלי חפץ בהצלחתי, ובכך בהצלחת השותפות שלנו.

לא פעם בחיי ניסיתי לעשות הכול בעצמי; בעסקים, בזוגיות, וגם עם אלוהים. לקחתי על עצמי את ההצלחות ואת הכישלונות, את רגעי התהילה ואת רגעי השפל, את ההחלטות הקשות ואת ההתייעצויות הקטנות. לפעמים זה עבד לי ולפעמים פחות. ואם כך, מדוע אני בכלל צריך לבקש את עזרתו של אלוהים? ראשית, ננסה לענות על השאלה: למה בכלל נבראתי, לשם מה הגעתי לעולם ומה תפקידי פה? אין תשובה חד משמעית לכך כמובן, אך ניתן להניח שאלוהים רצה בעצם להיטיב עם ברואיו ונתן לנו את היכולת לנצל את השפע הגשמי והרוחני שהעולם מציע. האם זה הופך אותנו לשותפים? בעיניי כן. מה אלוהים רוצה ממני? הוא רוצה שאתקן את עצמי לאורך כל הדרך. האם עליי לעשות זאת לבד? לתפיסתי לא. הוא אומנם נתן לי את הכלים להתגבר על היצרים, נתן לי בינה ודעת כדי להבדיל בין טוב ורע, אך לא נתן לי את כל הדרוש כדי לעשות הכול בעצמי. כאן באה לידי ביטוי האמונה שלי. האם אני מנסה לפתור את כל הבעיות שלי לבד או האם אני משאיר את הכול בידיו? נדרש איזון מושלם על מנת להגיע לשלמות, והאיזון הזה הוא השותפות המלאה – אני אעשה את הצד שלי והוא יעשה את הצד שלו, בדיוק כמו עם השותף שלי לעסק. אך שוב, מה ההבדל בין שותף עסקי לבין אלוהים? הרי לא תמיד אני מצליח להבין שהוא תמיד שם, מאחורי הקלעים, עושה את הדבר הנכון עבורי.

אלוהים ברא אותנו כשותפיו, ולכן הדבר הטבעי ביותר לנו לעשות הוא להכיר בו כשותף הבלעדי שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו.