הקדמה
משכנו הפרטי של ברון הסוכר חוליו דיאס, הוואנה, קובּה, סוף שנת 1950
אסמרלדה שילבה את זרועה בזרועה של אחותה מריה כשנכנסו לסלון והצטרפו אל אביהן. קודם לכן מיהרה המשרתת במעלה המדרגות כדי לומר להן שהגיע אורח והן מתבקשות לרדת מייד, אבל זו לא הייתה בקשה יוצאת דופן. אביה אהב להתפאר בבנותיו. הן היו מקור גאוותו ואושרו. פעם, כשאימה עוד הייתה בחיים, הוריה אירחו אנשים בביתם בלי לדרוש מבנותיהם יותר מכניסה מהירה לחדר כדי להרשים אותם ואז יציאה חפוזה ממנו, אבל עכשיו אביה העדיף שבנותיו יישארו לצידו. יותר מכול הוא אהב לראות אותן מחייכות ומשעשעות את שותפיו לעסקים ואת חבריו, ובכל פעם שהן נכנסו לחדר עיניו אורו, שכן השהייה בחברת בנותיו שימחה אותו יותר מכול.
אבל היום המצב היה שונה. היום אסמרלדה איבדה לראשונה את קור רוחה המתורגל להפליא, ורגליה נעצרו מעצמן גם כשמריה הוסיפה ללכת וניסתה למשוך אותה איתה, גם כשג'יסל ריחפה לתוך החדר מאחוריהן וכתפה נחבטה בה בדרכה פנימה, להוטה לראות מי האורח הלא־צפוי.
כי שם, על הספה המפוארת ששוליה מעוטרים בזהב, ישב כריסטופר והתרומם קלות כשהיא ואחיותיה נכנסו לחדר.
כריסטופר שלי נמצא כאן. ליבה החסיר פעימה ופיה התייבש. זה לא יכול להיות. איך זה שכריסטופר נמצא כאן בקובה?
"אסמרלדה, את זוכרת את מר כריסטופר דאטן מלונדון?" אביה חייך אליה חיוך קורן, וכשהוא אוחז בידו סיגר, סימן לה להיכנס לחדר. "ואלה הבנות שלי, מריה וג'יסל."
אסמרלדה אילצה את רגליה לזוז כי לא רצתה שאביה יֵדע עד כמה משפיעה עליה נוכחותו של כריסטופר, והייתה אסירת תודה על כך שמבטו פגש במבטה רק להרף עין כשהוא שומר על קור רוח מושלם. אולי היא רק דמיינה את מה שקרה ביניהם? את המבטים שנתן בה כשהייתה בלונדון, את האופן שבו ידיהם נתקלו זו בזו, את המגע הקליל בין הזרתות שלהם כשהתרחקה ממנו בפעם האחרונה?
כריסטופר עמד, הנהן ואמר, "נחמד כל כך לראות אותך שוב, אסמרלדה," ואז הוא אחז בעדינות בידה של מריה ואחר כך בידה של ג'יסל. לחייה התלהטו כשהסתכלה עליו, שכן מריה הציצה בה מעבר לכתפה וגבותיה התרוממו כשהוא הצמיד נשיקה לגב ידה. אסמרלדה סיפרה כמובן לאחותה הכול על האנגלי יפה התואר, וכל מחשבותיה היו נתונות לו מאז שחזרה מלונדון, אבל גם בחלומותיה הפרועים ביותר היא לא העלתה בדעתה שיבוא לביקור בקובה. כשהגיע תורה אחז כריסטופר בידה לרגע אחד נוסף, שפתיו השתהו על עורה ומבטו ננעץ בעיניה.
"מה... אה... מה..." אסמרלדה הזדקפה במהירות וכחכחה בגרונה כששמט את ידה. "מה מביא אותך ממרחקים עד הוואנה, מר דאטן?"
"אבא שלך עמד על כך שמישהו מהחברה יבוא לכאן כדי לראות את תהליך הייצור במו עיניו," אמר כריסטופר וחזר להתיישב כשאביה סימן לכולם לשבת, אם כי עיניו כמעט לא משו מעיניה. "אני חייב לומר שהוא אדם שקשה מאוד לסרב לו, ולא יכולתי לוותר על ההזדמנות לבוא לקובה בעצמי, במיוחד אחרי כל הסיפורים על הוואנה שנהניתי כל כך לשמוע ממך. את בהחלט ציירת תמונה יפהפייה של הארץ האקזוטית שלך."
כשאחת מהמשרתות נכנסה במהירות לחדר, ודעתו של אביה הוסחה, היא הרשתה לעצמה להתבונן בכריסטופר באמת, ונשמה לרווחה כשחייך ועיניו שיקפו את ההקלה שחש למראיה כפי שהיא עצמה חשה למראהו.
אולי בכל זאת לא דמיינתי שיש לו רגשות כלפיי.
"תביאי בקבוק מהשמפניה המשובחת ביותר שיש לנו," הכריז אביה והדליק את הסיגר, ונשף את העשן החריף לתוך החדר כשהמשרתת נחפזה למלא את בקשתו.
נשימתה של אסמרלדה נעתקה כשעברה ליד כריסטופר, קרוב כל כך עד שבד שמלתה נגע בברכו והוא תפס את אצבעה באצבעו. אצבעותיהם השתלבו רק להרף עין באחיזה חטופה כל כך שלא ייתכן שמישהו הבחין בה, אבל המגע הזה אמר לה כל מה שהייתה צריכה לדעת.
הוא לא בא רק כדי לראות את קובה.
הוא עבר את כל המרחק הרב הזה כדי לראות אותי.
1
לונדון, כיום
קלודיה צבעה במברשת את אדן החלון הלבן כשברקע מתנגנת מוזיקה בקולי קולות. בששת החודשים האחרונים היא עבדה על הדירה והפיחה חיים בעיצוב המיושן שלה, וכעת נותרו רק עוד ימים ספורים של עבודות שיפוץ עד שתסיים.
היא התרחקה והסתכלה סביבה על כל מה שיצרה, ונתקפה תחושת נוסטלגיה מעצם המחשבה שתצטרך להיפרד מהדירה, אף על פי שמעולם לא התכוונה להשאיר אותה ברשותה. מדובר כאן בעסק, היא אמרה לעצמה. לא מתאהבים בפרויקט. זה לא הבית שלי.
הייתה זו הדירה השנייה בצ'לסי שהיא שיפצה בשנה האחרונה, והיא נהנתה מכל רגע. התכנון, הצביעה, העיצוב — העבודה הזאת הייתה שונה לחלוטין מעבודתה הקודמת, והסבה לה סיפוק רב שהקריירה הראשונה שלה לא הצליחה לספק.
ואז נפסקה המוזיקה ובמקומה נשמע צלצול הטלפון שלה, והיא הניחה את המברשת וניגבה את ידיה בסרבל לפני שענתה. עוד לפני שראתה את המסך כבר ידעה שזה כנראה אחד מהוריה. האנשים היחידים שממש התקשרו אליה בימים אלה היו בני המשפחה שלה או אנשי מכירות.
כשראתה את זהות המתקשר, התברר לה שצדקה. "היי, אימא."
"היי, מותק, מה שלומך?"
"מעולה. אני צריכה רק לגמור לצבוע עוד קצת, אבל כבר כמעט סיימתי."
"נהדר, אנחנו מצפים בקוצר רוח לראות את הדירה כשנגיע בפעם הבאה."
קלודיה ידעה עד כמה התקשתה אימה לקבל את השינוי שעשתה. היא הייתה גאה כל כך בבתה היחידה שלמדה מנהל עסקים באוניברסיטה, וגאה עוד יותר כשבתה השיגה עבודה מרשימה בתחום הפיננסי, בדיוק כמו אביה. אחיה היה עורך דין, מה ששימח אותם באותה מידה, אבל אימה מעולם לא למדה באוניברסיטה ולא בנתה לעצמה קריירה, ולכן קלודיה הרגישה לפעמים כאילו אימא שלה חיה בעקיפין באמצעותה. או לפחות זה מה שהיא עשתה עד שקלודיה התפטרה מעבודתה הנחשקת והכריזה שבמקומה היא מתכוונת להתחיל לשפץ נדל"ן.
"זה עדיין בסדר שאני אבוא ואישאר איתכם בסוף שבוע הזה?" שאלה קלודיה.
"בטח! אנחנו כבר ממש מחכים לראות אותך, אבל לא בגלל זה התקשרתי."
קלודיה התחילה לנקות בהיסח הדעת את מברשת הצבע וחיכתה שאימה תמשיך.
"האמת היא שרציתי לשאול אם תוכלי ללכת במקומי לאיזו פגישה ביום שישי."
"בשישי הזה? בטח. באיזה עניין הפגישה?"
אימה כחכחה בגרונה. "תראי, זה יישמע מוזר, אבל לא מזמן קיבלנו מכתב בעניין הירושה של סבתא שלך, ולמרות שאבא שלך חושב שאולי זאת הונאה, נראה לי שכדאי ללכת, לפחות כדי לראות במה מדובר."
"בסדר," אמרה קלודיה, וניגשה למטבח להכין קפה בזמן שהקשיבה לאימה. איזו מין פגישה זאת שלא מוצאת חן בעיני אביה?
"אני אשלח לך את המכתב כשנגמור לדבר, אבל יעזור לי מאוד אם תוכלי ללכת. צריך לכבד את סבתא שלך ולעשות את המאמץ, רק ליתר ביטחון."
קלודיה הנהנה. אימה כמעט אף פעם לא ביקשה ממנה לעשות דבר, לכן היא לא התנגדה, אבל העובדה שאביה חשב שאולי מדובר בהונאה הרתיעה אותה. בדרך כלל האינסטינקטים שלו התבררו כנכונים.
"אימא, אם את רוצה שאני אלך, אני אלך. רק תשלחי לי את הפרטים."
"תודה, מותק. ידעתי שתסכימי."
הן פטפטו עוד כמה דקות וקלודיה נפרדה מאימה, וזמן קצר אחרי תום השיחה הגיע האימייל המובטח. היא פתחה אותו וסרקה במהירות את ההודעה.
לכל מאן דבעי,
בנוגע לירושתה של קתרין בלאק. אתם מתבקשים להגיע למשרד ויליאמסון, קלארק ודנקן בפדינגטון, לונדון, ביום שישי 26 באוגוסט בשעה תשע בבוקר, כדי לקבל פריט שהושאר לה בירושה. אנא צרו קשר עם משרדנו כדי לאשר את קבלת המכתב.
קלודיה שבה וקראה את ההודעה בתימהון. לא פלא שאביה חושב שזה תרגיל הונאה. אבל אם אימה רוצה שהיא תגלה במה מדובר כאן, היא תלך. לכולם היה קשה כשסבתא הלכה לעולמה, במיוחד כי היא הייתה הבשלנית המעולה במשפחה ותמיד אירחה את כולם לארוחות צהריים בימי ראשון — מסורת משפחתית שהלכה ודעכה ובסופו של דבר התמסמסה לאחר מותה בשנה שעברה. אולי עוד מוקדם מדי לאימה להתמודד עם הירושה שלה. אולי יש דברים מסוימים שלא טופלו, אם כי בדרך כלל אביה הקפיד מאוד בכל מה שנוגע לניירת ולעניינים לא פתורים.
קלודיה הפעילה שוב את המוזיקה והסתחררה ברחבי הדירה, ממאנת לחשוב על הקושי הגדול שחוותה בשנה החולפת. היא איבדה את סבתה ואת חברתה הטובה ביותר בהפרש של כמה חודשים, ואחת הסיבות שאהבה את עבודתה החדשה היא מפני שלא היה לה שום קשר לעברה.
היא הסתכלה סביבה וחייכה בהתפעלות מעבודתה. עיצוב הדירה נראה מדהים. הקירות היו צבועים עכשיו בלבן רך, המטבח היה כמעט גמור מתחת ליריעות הפלסטיק, והגוון של רצפת העץ היה פשוט מושלם. המקום ייראה נפלא כשיהיה מסודר עם כל הריהוט.
היא אמנם החליפה חליפה בסרבל, ושערה היה אסוף בפקעת פרועה במקום תספורת מעוצבת, אבל למען האמת, היא מעולם לא הייתה מאושרת יותר. היא לא הייתה מסוגלת להישאר בתפקידה הקודם אחרי מה שקרה, ובעבודה הזאת הרגישה טוב במקום שתתהפך לה הבטן כל יום.
עכשיו אני צריכה רק למכור את הדירה ולנסות להרוויח משהו.
2
קלודיה הראתה לסוכנת הנדל"ן את הדירה, כולל חדרי השירותים הצמודים לחדרי השינה עם הריצוף והקירוי החדשים, ובדרכן חזרה למטבח הפתוח וחלל המגורים התפעלה הסוכנת גם מהריהוט החדש. השמש זרחה, והיא השאירה את הדלתות למרפסת פתוחות — ביום יפהפה כזה אי אפשר שלא להרגיש טוב.
"הדירה מהממת, פשוט מהממת," אמרה הסוכנת והעבירה את ידה על דלפק האבן במטבח. "אני בטוחה שנמכור אותה מהר. מתי את רוצה שנפרסם אותה?"
"אני אחליט השבוע," אמרה קלודיה, שהסתכלה על הספה במרפסת ושוב ראתה את עצמה נשארת שם. אבל אם תישאר, היא תצטרך למצוא תחום עיסוק אחר. אין שום סיכוי שתוכל להרשות לעצמה לקנות פרויקט נוסף בלי למכור את הדירה. היא השיבה את תשומת ליבה לסוכנת. אולי לא הייתה צריכה לגור בדירה בזמן ששיפצה אותה, כי אז לא הייתה נקשרת אליה כל כך.
"טוב, תודיעי לי מה את רוצה לעשות. אני יודעת שיהיו לנו לקוחות שירצו לבוא לראות אותה אפילו לפני שנפרסם."
הטלפון של קלודיה זמזם בכיסה, והיא הוציאה אותו. פגישה עם עורך דין. "אני ממש מצטערת, אבל רק עכשיו שמתי לב שאני מאחרת לפגישה," היא אמרה. "אני אהיה בקשר בקרוב. תודה רבה לך שבאת!"
היא מיהרה ללוות את הסוכנת החוצה, רצה לחדר השינה, פשפשה בין הבגדים שלה, שלפה ז'קט ולבשה אותו מעל חולצת הטריקו הלבנה. היא מצאה מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט נקיות, תחבה לתוכן את כפות רגליה, חטפה את התיק, מיהרה אל הדלת והציצה בשעון.
יש רכבת תחתית שיוצאת מכיכר סלואן לפדינגטון כל עשר דקות, כלומר היא תצליח להגיע בזמן מהבית למשרד עורכי הדין. אם לא, אימה תכעס עליה מאוד.
קלודיה הגיעה בסוף לחזית הזכוכית במשרד של ויליאמסון, קלארק ודנקן עשר דקות לפני הזמן, ואחרי שדיברה עם פקידת הקבלה, מצאה כיסא לשבת עליו והסדירה את נשימתה. היא שנאה לאחר ולכן רצה מהתחנה למשרד, אבל לא היה בכך צורך. אחרי שהתיישבה היא הבחינה באנשים הנוספים בחדר ההמתנה, כמעט כולן נשים, להפתעתה, ובגיל קרוב לגילה. כמה מהן דפדפו במגזינים, ואחרות ישבו כמוה עם התיק על הברכיים וסקרו את החדר.
לא היה לה קודם הרבה זמן לחשוב על הפגישה, אבל עכשיו, כשהייתה פה, היא נטתה להסכים עם אימה: ההזמנה בהחלט נראתה אמינה. די היה במראה המשרד כדי לשכנע אותה בכך.
לפני שהספיקה להקדיש לכך מחשבה נוספת קמה פקידת הקבלה הצעירה והחביבה ממקומה שמאחורי דלפק הקבלה ופנתה אל הנוכחות בחדר. קלודיה הופתעה לשמוע אותה קוראת בשמן של קומץ נשים, לא רק בשמה.
כמה מהנשים החליפו איתה מבטים, וקלודיה זזה הצידה כדי להניח לשתיים מהן ללכת לפניה. היא שמעה אחת מהן אומרת משהו על ירושה, וזקפה אוזניים.
הממ... לא חשבתי אפילו על ירושה. מתאים לגמרי לסבתה לוודא שהם כולם מסודרים.
הפטפוטים סביבה נפסקו בבת אחת כשהן נכנסו לחדר הישיבות הגדול והובלו אל כיסאותיהן סביב שולחן שבראשו ישב גבר לבוש בהידור. לשמאלו ישבה אישה באמצע שנות השלושים לחייה, שעיניה נפערו כשבחנה את כל הנכנסות לחדר. היא הייתה לבושה ללא דופי בחולצת משי ובמכנסיים שחורים בגזרה גבוהה. למען האמת, היא הזכירה לקלודיה את עצמה כשעדיין עבדה בתחום הפיננסי. למראה האישה כמעט התעוררו בה געגועים למלתחה הישנה שלה.
קלודיה לקחה את דף הנייר שניתן לה, נשענה לאחור בכיסאה והעיפה בו מבט כשהאיש בראש השולחן התחיל לדבר. היא לא הופתעה כשהוא הודה שיש משהו מוזר בזימון שלהן יחד כקבוצה.
היא העיפה מבטים סביבה בנשים היושבות בחדר ותהתה בסקרנות אם מישהי מהן יודעת מדוע הן שם, או שכולן מרגישות כמוה ואין להן שום מושג במה מדובר. קלודיה הרימה את מבטה כשעורך הדין קם מהשולחן ופסע קדימה, וידו הייתה תחובה ברפיון בכיסו כשחייך והחל לדבר.
"אני ג'ון ויליאמסון, וזאת הלקוחה שלי מִיה ג'ונס. היא הציעה שאזמין את כולכן לכאן היום, כמי שממלאת את הבקשות של דודתה הופּ בֶּרֶנסון. המשרד שלנו ייצג גם את דודתה לפני שנים רבות."
קלודיה לקחה את כוס המים שעמדה לפניה, לגמה ממנה ותהתה מי זאת בכלל הופ ברנסון.
"מיה, תרצי לקחת עכשיו את רשות הדיבור ולהסביר?" הוא שאל ושב לכיסאו.
מיה הנהנה וקמה, וקלודיה נשענה לאחור כדי להקשיב, ושמה לב שמיה נראתה פתאום נבוכה, או שפשוט חששה לדבר מול קבוצת אנשים.
"כמו ששמעתן עכשיו, לדודה שלי קראו הופ ברנסון, ובמשך שנים רבות היא ניהלה מוסד פרטי כאן בלונדון שנקרא 'הבית של הופ' ונועד לאימהות לא נשואות עם התינוקות שלהן. היא הייתה מוכרת מאוד ונודעה בזכות הדיסקרטיות שלה וגם טוב ליבה, אפילו בתקופה ההיא." מיה צחקה ונראתה מתוחה כשהסתכלה סביבה בחדר. "אני בטוחה שאתן שואלות את עצמכן למה בכלל אני מספרת לכן את כל זה, אבל תאמינו לי שבקרוב תבינו."
הבית של הופ? איזה קשר יכול להיות לסבתה עם מוסד לאימהות לא נשואות? יכול להיות שהיא מנסה לרמוז שלסבתה היה ילד מחוץ לנישואים? יכול להיות שבזה מדובר כאן? אימא שלה תהיה המומה אם זה העניין!
"איך בדיוק הבית הישן הזה קשור אלינו?" שאלה קלודיה.
"מצטערת, הייתי צריכה להתחיל עם זה!" אמרה מיה, שנראתה נבוכה כשקמה ממקומה וחצתה את החדר. "לדודה שלי היה שם משרד גדול שבו היא החזיקה מסמכים ודברים כאלה, ואני זוכרת שאימא שלי אהבה מאוד את השטיח בחדר המסוים ההוא. לכן החלטתי לגלגל את השטיח כדי להשתמש בו אולי במקום אחר, במקום לזרוק אותו, אבל כשהרמתי אותו ראיתי משהו בין שני לוחות ברצפה. טוב, והיות שאני מי שאני, הייתי חייבת לחזור עם משהו כדי להרים את הלוחות ולראות מה יש שם למטה."
קלודיה הניעה את ראשה מצד לצד. לא ייאמן. אבל היא עדיין לא הצליחה להבין איך זה קשור לסבתה.
"כשהרמתי את לוח העץ הראשון ראיתי שתי קופסאות קטנות מאובקות, וכשהרמתי את הלוח השני ראיתי שם עוד קופסאות מסודרות בשורה, ועליהן תוויות זהות עם כיתוב בכתב יד. הייתי המומה ממה שמצאתי, אבל ברגע שראיתי שעל כל קופסה רשום שם, ידעתי שהקופסאות לא שייכות לי ואין לי זכות לפתוח אותן, ולא משנה עד כמה הסתקרנתי לראות מה יש בתוכן." היא חייכה, הרימה את מבטה והסתכלה על כל אחת מהנוכחות לפני שהמשיכה. "הבאתי איתי את הקופסאות האלה היום כדי להראות אותן לכולכן. מדהים אותי איך הסקרנות שלי הביאה את כולכן יחד לכאן."
מיה הניחה על השולחן בזהירות קופסה אחרי קופסה, וקלודיה שרבבה את צווארה, להוטה לראות אותן. ואז היא ראתה את השם של סבתה, רשום בכתב יד על תווית מוצמדת לקופסה קטנה. קתרין בלאק. למה השם של סבתא שלי רשום על אחת הקופסאות האלה? היא לא הייתה מסוגלת להסיט את מבטה מהתווית כשעורך הדין התחיל שוב לדבר, ותהתה כמה זמן הקופסה הייתה מוסתרת.
קלודיה נשאה את עיניה. היא חשה רצון עז להושיט יד לקופסה ולפרום את החוט הכרוך סביבה כדי לראות מה הושאר בה בשביל סבתה, אבל לא זזה ורק הקשיבה רוב קשב לעורך הדין.
"מה שאנחנו לא יודעים," אמר עורך הדין, ונטע את כפות ידיו על השולחן כשהתרומם לאט מכיסאו, "זה אם היו עוד קופסאות שנמסרו במרוצת השנים. או שהופ בחרה משום מה לא לתת את השבע האלה, או שלא באו לקחת אותן."
"או שהיא החליטה, מסיבות אישיות שלה, שמוטב להמשיך להסתיר אותן," סיימה מיה את הדברים עבורו. "ובמקרה כזה, ייתכן שחשפתי משהו שהיה אמור להישאר קבור."
אחת מהנשים קמה, אבל קלודיה לא הקשיבה אפילו למה שאמרה, ובקושי שמה לב שהאישה יצאה מהחדר. סבתא שלי הייתה מאומצת ואני אפילו לא ידעתי. האם היא עצמה ידעה את זה בכלל? אם סבתה הייתה יודעת, היא בוודאי הייתה מספרת לבת שלה, והיא הייתה מספרת לקלודיה. אבל אולי זה אחד מאותם סודות משפחתיים שפשוט לא מדברים עליהם?
קלודיה חתמה על המסמכים שעורך הדין הניח מולה והושיטה יד בלהיטות לעבר הקופסה שלה. היא הייתה עשויה מעץ, סביבה היה כרוך חוט שנקשר היטב, והוצמדה לה תווית ששם הנמענת רשום עליה בבירור. קלודיה התבוננה שוב לאיטה בשם של סבתה, שנכתב באותיות מחוברות בכתב יד מושלם, שהיה כנראה של אותה אישה. הופ. היא עשתה זאת כנראה כשסבתה נולדה.
"תודה," אמרה קלודיה למיה כשתלתה את התיק שלה על הכתף, הקופסה עדיין אחוזה בידה. "תודה על המאמצים שהשקעת כדי לחבר בין כל הקופסאות האלה לבעליהן החוקיים."
"אין בעד מה," אמרה מיה, הושיטה את ידה ונגעה בזרועה של קלודיה בחיוך חם. "תודה שבאת לקחת אותה."
בדרכה החוצה הבחינה קלודיה שאחת הקופסאות עדיין מונחת על השולחן וכבר לא נשארה שם אף אחת שתיקח אותה. בסקרנות גוברת היא מיהרה החוצה אל אור השמש והחליטה למצוא את בית הקפה הקרוב ביותר. אין שום סיכוי שהיא תחכה עד שתגיע הביתה כדי למשוך בחוט ולגלות אילו רמזים מחכים לה בקופסה הקטנה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
