האם יש בשר ברוטב הספגטי שלי

"האם יש בשר ברוטב של הספגטי?" השאלה הזו פותחת לא רק את הספרון הזה. היא פתחה את המסע לשחרור בעלי-חיים של מי שהיה אז סטודנט אוסטרלי בשנות העשרים לחייו, שלאחר קבלת התואר השני זכה במלגת לימודים בפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד.

התקופה היא תחילת שנות השבעים, ו"שחרור" היא ה-מלה. בכל רחבי העולם קמות תנועות שחרור שנאבקות לעצמאות מעול השליטה של מדינות המערב. פמיניסטיות מתארגנות תחת התנועה לשחרור האישה. במועדון הסטונוול בניו-יורק נשים טרנסיות מתקוממות כנגד הצקה משטרתית שגרתית, ומציתות את המהומות שיולידו את התנועה לשחרור הגייז (או לשחרור הלהטבפא"ק+, אם נמשיך את ההתפתחות של התנועה הזו עד ימינו). בזיכרון הקולקטיבי חיות התמונות, שעודן טריות, של התקפות אלימות על פעילים בתנועה לזכויות האזרח בארצות-הברית, בעת שהם מפרים במופגן את חוקי ההפרדה הגזעית. לצידן מציתה את הדמיון  תמונתה של רוזה פרקס, מסרבת לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן. באוויר עוד מהדהדים דבריו של מרטין לותר קינג במצעד על וושינגטון: "לא תהיה מנוחה ולא תהיה שלווה באמריקה עד שהאדם השחור יזכה לזכויות האזרח שלו. סערת המרי תמשיך לזעזע את יסודות האומה שלנו עד שיעלה היום הבהיר של הצדק... יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תתעלה לחיות את המשמעות האמיתית של תורתה, לפיה 'כל בני-האדם נולדו שווים'".

כל בני-האדם שווים זה לזה: זהו היסוד המוסרי של תנועות השחרור שהסעירו את העולם (ואת הדמיון) בתחילת שנות השבעים. נשים וגברים, שחורים ולבנים, בני כל האומות והארצות, עם העדפות מיניות אלו או אחרות – כל קבוצה שונה, כל אחד ואחת שונה, אבל לכל אחת ואחד מאיתנו זכויות שוות. ההצדקה המוסרית של עקרון השוויון היא זו שהעסיקה גם את הסטודנט שלנו, פיטר סינגר. ואז, כשבאחד הימים הדיון הפילוסופי עם אחד מחבריו ללימודים התמשך אל תוך שעות הצהרים, החליטו סינגר וחברו להמשיך בשיחה תוך כדי ארוחת צהרים. "האם יש בשר ברוטב של הספגטי?" שאל החבר את המלצר.