האחרונה 2 - הראשונה

1.
הַרגישו פחד. בחרו באומץ

אני לא אמיצה. לא נועזת. לא מנהיגה.

אני לא יוצאת דופן בשום צורה, למען האמת.

אלא אם כן אתם מחשיבים את העובדה שייתכן בהחלט שאני האחרונה מבני מיני, הדֵיירְנִים.

קֵציונית.

אבל אני יכולה לומר לכם איך נראה אומץ.

אומץ הוא להילחם בכוחות עצמך בלבד בהמוני נחשים ארסיים ולהדוף אותם כדי להציל גורת דיירנים ואת בן לווייתה הקטן, הווֹבּיק.

אני הייתי הגורה הזאת. והמצילה שלי היתה קָארָסַאנְדֶה דוֹנָאטִי, המנהיגה האנושית שלי וחברה יקרה.

הייתי רוצה להיות נועזת כמו קארָה, בטוחה בעצמי כמוה, הגונה כמוה. אבל מנהיגים כמוה נולדים, לא נוצָרים.

אבי, מנהיג אמיץ ומבריק כשלעצמו, אהב אמירות ופתגמים חכמים. הוא נהג להגיד לי ולשבעת האחים והאחיות שלי, "הַרגישו פחד. בחרו באומץ. כך נעשים למנהיגים, גורים."

טוב, לפחות על הקטע של הפחד השתלטתי. אני מכירה היטב את התסמינים הרבים של האימה: הפרווה הנרעדת, הדם הקופא, הלב התזזיתי, הטפרים הנשלפים.

חברי למסע — קארה, טוֹבְּל, רֶנְצוֹ וגַמְבְּלֶר — אומרים לי שאני אמיצה יותר מכפי שאני יודעת. ואני מניחה שמדי פעם באמת הפתעתי את עצמי במהלך החודשים האחרונים.

אבל רגעי התעוזה הקטנים שלי לא מעידים על אומץ אמיתי. הם מעידים על יכולת משחק טובה. אם תשאלו אותי, להעמיד פנים שלא מרגישים פחד זה לא אותו הדבר כמו חוסר פחד אמיתי. ולא משנה מה אומרים החברים שלי.

החברים החזקים, הנאמנים, העשויים לבלי חת. אני כל כך אוהבת את כולם! אני לא יכולה אפילו למנות את מספר הפעמים שבהן הם עודדו את רוחי במהלך המסע שלנו למציאת דיירנים נוספים.

ידענו שהסיכויים קלושים. רק לפני כמה חודשים חיסלו חיילים את כל הלהקה שלי — חיילים בפיקודו של המוּרדָאנוֹ, השליט הרודן של נֵדארָה, ארץ מולדתי. והלהקה שלי ממש לא היתה הראשונה. מספרנו הלך והצטמצם לאִטו בכל רחבי נֵדארה.

אני היחידה ששרדתי באותו יום אכזרי. אני, החבֵרה במעמד הכי נמוך בלהקה. הננסית. הכי פחות יעילה. הכי פחות מועילה.

הכי פחות אמיצה.

אמנם אני נאחזת בתקווה, אבל אני חוששת שאולי לעולם לא אראה דיירן נוסף. זאת אימה שמהממת אותי לרגע בעוצמתה ברגעים מסוימים ולאחר מכן מתקהה לכאב עמום, כאב שפועם כמו עצם שבורה שלא החלימה כראוי. פחד שהתרגלתי אליו, פחד שמלווה אותי יומם ולילה: בן לווייתי המכוער שאין מנוס ממנו.

ובכל זאת דווקא הפחדים החדשים, הפחדים הבלתי צפויים, הם אלה שגובים ממני את המחיר הגבוה ביותר.

לפעמים הם מופיעים בחשכת הלילה, דוממים וצמאי דם.

ולפעמים, כמו אתמול, הם חגים בשמים, מרהיבים, חינניים וקטלניים.

2.
שְׁחַפְחַדִים

במשך כל שעות הבוקר הלכנו לעבר פסגות מושלגות שהתנשאו במרחק מעבר לגבול נֵדארה — לעבר עתידנו חסר הוודאות, לעבר תקווֹתַי הקלושות.

הלכנו כבר שלוש שעות, וזה היה קשה. היה קר ועננים אפורים הקיפו את ההרים וניסו ללכוד את הפסגות. אדי הנשימה שלנו ריחפו מולנו כמו רוחות רפאים מן העבר הסבוך של כל אחד מאיתנו.

פני המצוק הקשוחים שלצִדם הלכנו התרחבו לחלקה בצורת משולש קצר ורחב, והחלטנו לנוח שם. השטח היה זרוע סבכי שיחים מושלגים והצמחייה היתה חומה ועלובה. משני צדדים של המשולש התנשאו מצוקים מרקיעי שחקים לגובה עשרות מטרים. הצד הנוסף היה פתוח אל הים.

ברגע שעצרנו פילחה את העננים להקה גדולה של עופות שחגה ונעה במהירות. היו שם מאות מהם, והם התעופפו במבנה מושלם כמו חיילים מיומנים.

"שְׁחַפְחַדִים," אמר רֶנצו. "שימו עליהם עין. יש להם מקור חד כמו סכין. והם יגנבו כל דבר שיצליחו לשים עליו את הטפרים שלהם."

"אז אלה נפשות תאומות?" הקניטה אותו קארה. רֶנצו היה גנב מצטיין.

"אני נאלצתי ללמוד את המיומנויות שלי," אמר רֶנצו. הוא ליטף את כלב, כלבו המצחין, שריחרח אבנים בשקדנות רבה. "אצל שחפחדים זה אינסטינקט מוחלט."

"הם די יפים," אמר טוֹבּל, הווֹבּיק הקטן שנהפך לחבר הכי קרוב שלי. היו לו תווי פנים שועליים וכרס בולטת, אוזניים אובאליות ענקיות ועיניים גדולות וכהות רחוקות זו מזו. שלושת הזנבות שלו, שלא מכבר נקלעו לאחד — טקס מעבר חשוב בתרבות הווֹבּיקים — היו קשורים בקצה ברצועת עור.

צפינו כמהופנטים בבעלי הכנף האדומים־אפורים שחגו והסתובבו והסתחררו כמו פיסות פסולת שנלכדו ברוח סערה. "הם מתאספים סביב אזורי מכרות וכפרים," אמר רֶנצו. "כשהם חוטפים ארנק או נרתיק מלא באבני חן, הם עפים דרומה ופורקים אותם על ספינות פיראטים. בתמורה הפיראטים נותנים להם דגים טריים שהעלו בחכתם." הוא משך בכתפיו. "כגנב, אני חייב להתפעל מהסגנון שלהם."

"למה הם לא פשוט דגים בעצמם?" שאלתי.

"מאותה סיבה שפיראטים לא עובדים כאיכרים וכסוחרים," אמר רֶנצו. "גניבה היא הרבה יותר מבדרת."

"קיוויתי לעצור ולאכול כאן," אמרה קארה וסקרה במבטה את האזור. "לדעתך המקום בטוח?"

"די בטוח," אמר רֶנצו. "כל עוד נהיה זהירים ודרוכים. ואנחנו באמת צריכים קצת מנוחה."

"אני לא הייתי מתנגד לאיזה חטיף בטעם ציפור," אמר גמבּלר ועקב אחרי השחפחדים בעיני הטִיגוּאָר הכחלחלות שלו. לגמבּלר, טורף חתולי בעל פרווה שחורה וחלקה, היו פסים לבנים עדינים על הפנים וטפרים קטלניים לא כל כך עדינים. "או בכלל לחטיף כלשהו. נראה לי שאצא לסייר בשדה המרעה הזה ואבדוק מה אוכל למצוא."

"יהיה לנו אוכל מוכן כשתחזור, גמבּלר," אמר טוֹבּל, והבטן שלי ייללה במרץ. (בטן של דיירן לא מקרקרת. היא מייללת, ולדעתי זה הרבה יותר מכובד.)

"תודה," אמר גמבּלר, "אבל אני מקווה למצוא משהו יותר טוב מעוגיות."

"יש לנו קצת בשר תרנגול מיובש," הציע טוֹבּל.

גמבּלר הינהן. "מיובש זה מת. זאת לא דרכו של טיגוּאר, טוֹבּל."

טוֹבּל, שלא אוכל בשר, עיקם את האף, וגמבּלר יצא לדרך כשהוא מתנועע בדרכו החתולית הייחודית שנראית גם נינוחה וגם מהירה בעת ובעונה אחת.

בזמן שאספתי זרדים ומקלות, טוֹבּל פרק את ציוד הבישול שלנו. עד מהרה הבערנו מדורה קטנה, והוא זימר חרישית בשעה שהוציא עשבי תיבול ומחבת קטנה.

טוֹבּל התגלה כטבח הטוב ביותר מבין כולנו. גם רֶנצו היה מוכשר, במיוחד כשהשתמש במעט התֵיאוּרְגְיָה — לחשי־הקסם — שהתחיל ללמוד השנה, כשמלאו לו חמש־עשרה. אבל זה לא הסתכם בהרבה: חימום של נזיד קר, תיבול של ירק חסר טעם. באחד הערבים הוא ניסה להקפיץ ולהתפיח גרגירי טָאלִין כדי להרשים אותנו. הם נהפכו לגחליליות קטנות וריחפו משם עם הרוח הקלה.

הם בהחלט היו מרשימים. רק לא אכילים.

"תיאורגיה," רטן טוֹבּל כשצפינו בגחליליות פונות לעבר השמים כמו תינוקות של כוכבים. "טבח טוב לא צריך קסמים." על המקום ובאותו הרגע הוא הוציא מתחת ידו ערימה של קִיטְלָאטִים — ממתק דמוי עוגייה שסבתא־רבתא־רבתא־רבתא שלו לימדה אותו להכין. זה היה כמו לאכול עננים קטנים, אילו לעננים היה טעם של דבש.

ווֹבּיקים כמו טוֹבּל לא משתמשים בתיאורגיה. רק ששת המינים הגדולים השולטים — בני אדם, דיירנים, טיגוּארים, אַקְוָודִיגִים, דוֹרְסִידוֹנִים וטֵרָמַאנְטִים — משתמשים בה. (אם כי רק לעתים נדירות ראיתי דיירנים מתרגלים תיאורגיה. היינו עסוקים מדי בניסיון לשרוד.)

"בעוד רגע יהיה לנו תה חם," הכריז טוֹבּל.

"תודה, טוֹבּל," אמרתי. "אני אודיע לקארה ולרֶנצו."

הצטרפתי אליהם בקצה של שדה המרעה, שם הם עמדו ובהו בים. "עוד שחפחדים," אמר רֶנצו והצביע.

צפינו בהם צוללים מטה. "נראה שהם לא מתקרבים אלינו," אמרתי.

"בחיים לא ראיתי עופות זזים בדייקנות כזאת," אמרה קארה והסיטה הצדה קווצה תועה של שיער כהה וגלי שהרוח העיפה. עיניה היו כהות, מעוטרות בריסים עבים, נבונות וזהירות. כפי שנהגה לעתים קרובות, גם כעת היא היתה לבושה בבגדי איכרים פשוטים של ציידת לא־חוקית, העיסוק הקודם שלה, בגוון רק מעט בהיר יותר מעורה החום הרך.

לפעמים היה לקארה קל יותר להתחזות לנער במסעותיה. כנראה לחלק מבני האדם יש ציפיות מוגבלות כשמדובר ביכולות של נקבות. אני לא מבינה למה. בעולם הדיירנים נקבות וזכרים זוכים ליחס שוויוני.

או שאולי אני צריכה להגיד "זכו".

אבל בעצם יש הרבה דברים בהתנהגות האנושית שנראים לי תמוהים.

על מותניה של קארה היה תלוי להב חלוד. זה היה כלי נשק שנראה עלוב ביותר, אבל כולנו ראינו את הלהב הזה בפעולה והבנו את כוחותיו הנסתרים. החרב העקומה היתה הילת נֵדארה, כלי נשק שיש לו היסטוריה מפוארת.

"כמה רחוק נראה לךָ שנוכל ללכת לפני רדת החשיכה?" שאלה קארה את רֶנצו.

קארה היתה המנהיגה שלנו, אבל בקטע הזה של המסע רֶנצו הוביל אותנו, כי הוא היה היחיד שביקר פעם בחלק ההררי הזה של דְרֵיילנד, אחת משתי המדינות הגובלות בנֵדארה.

הוא העיף מבט לאחור אל המצוקים המתנשאים. "קשה לדעת. פני השטח רק ייעשו מסוכנים יותר. ונראה שעלול לרדת שלג."

"בואו ניצמד לתוכנית כל עוד אנחנו יכולים," אמרה קארה בהנהון נחוש.

אמנם לא היתה שום ודאות בתוכנית, אבל היא היתה כרוכה בהליכה צפונה ועקיפת ההרים הקרובים לחוף בתקווה להבחין באי צף שנקרא טָארוֹק. שקלנו לנסות לחפש אותו בשיט בסירה, אבל לא היו לנו משאבים לשלם אפילו תמורת כלי השיט הצנוע ביותר. ורק כלי שיט מעטים היו זמינים, בכל מקרה. בעונת השנה הקפואה הזאת אפילו פיראטים שמרו מרחק מהחוף הסלעי של דריילנד. הגאות והשפל היו מסוכנים, וגושי הקרח בלתי צפויים.

למה שאי מוּדע כמו טארוק יפנה צפונה, את זה לא ידענו. אבל מה שכן ידענו, מה שכן הכרנו, מה שהחזיק את לבי בחיים בלילות אפלים, היה אגדה על מושבה של דיירנים שחיה שם פעם.

עדיין זכרתי את הפואמה על האי הזה, זאת שנאלצתי ללמוד כגורה צעירה:

שיר, פייטן, על קדמונים שהעזו והלכו —

דיירנים אמיצים שחצו הרים אימתניים,

את מימי הצפון הצוננים הם צלחו,

אל דֵיירנהוֹלְם, יהלום צף, אי בעל רוח חיים.

זה נשמע בלתי אפשרי. ובכל זאת, רק לפני ימים אחדים, אחרי מסע ארוך וכאב רב, הבחנתי במה שנראה כמו דיירן כמוני על האי, דואה מצמרת עץ אל צמרת עץ.

לפחות חשבתי שראיתי דיירן.

הבטן שלי ייללה שוב. "טוֹבּל אומר שיהיה תה חם בעוד —"

עצרתי באמצע המשפט כי רחש של משק כנפיים השתיק אותי.

השחפחדים שינו כיוון בסימטריה מבהילה ונעו כמו דבורים כעוסות לעבר מטרה.

הלב שלי נרעד כשחברי הוותיק והבלתי רצוי — הפחד — חזר.

אנחנו היינו המטרה.